שרון שלום הוא מקורב המקורבים של אביגדור ליברמן. היועץ הנעים והדיסקרטי הוא האחרון שנשאר בחדר של הבוס, גם כשהטלפונים הסלולריים יוצאים. שלום ניהל את קמפיין ישראל ביתנו וגם נעצר בפרשות ליברמן (התיק נסגר לבסוף). כשאיווט הצטרף לממשלה ב-2016, הוא מונה לראש מטה שר הביטחון. לפני שבועיים התפטר ליברמן, אבל שלום – הפתעה – עדיין מכהן בתפקיד עד להודעה חדשה. רשמית זו המתנה לחפיפה, אבל חפוף מטעם נתניהו אין.
אין חשדנים כנתניהו וליברמן, במיוחד זה כלפי זה. כשהראשון משאיר בתפקיד את נאמנו של האחרון, ללא ניסיון בטחוני עשיר, זו עדות שהיחסים ביניהם גרועים פחות משנדמה.
לכאורה, שני הג'נטלמנים האלה כבר לא. בעצם, הם עדיין הכי כן. ב-2015 הם הטיחו זה בזה אוסף עלבונות נדיר: ליברמן אמר שנתניהו הוא "שקרן, רמאי, נוכל ושרלטן", ונתניהו השיב ב"פוליטיקאי קטן וקשקשן". בהשוואה למחמאות האלה, חילופי הדברים האחרונים ביניהם מנומסים להחשיד. ליברמן דיבר בגוף שלישי רבים ("נכנעים לחמאס; "כמה אפשר לוותר"), ואילו נתניהו לא תקף כלל את שר הביטחון המתפטר. אוזן מוזיקלית יכלה גם לשמוע שליברמן לא פסל את האפשרות להמליץ שוב על נתניהו לראשות הממשלה. אלא על מי ימליץ, על גבאי?
בעצם, לליברמן אין שום אופציה אחרת לבד מתפקיד בכיר אצל נתניהו, ולנתניהו ערב הכרעה פלילית אין קואליציה בלי ליברמן. ניסיון העבר מלמד שמצביעי בנט יוכלו לספוג את שדרוג ליברמן, אבל ליברמן לא יסכים לשנמוכו על חשבון בנט. ובקיצור: זה לא גט, הם מקסימום פרודים.
מה שמביא אותנו למתחרה העיקרי על הביטחון (אלא אם בנט ישיג הרבה מנדטים): באקט פוליטי פיקח, בני גנץ דרש שגם המזכיר הצבאי ישתתף בפגישתו השבוע עם שר הביטחון נתניהו, כדי שיהיה ברור שלא דיברו פוליטיקה. הוא נכווה מספיק במרכז-שמאל כשפלירטט בפומבי עם רעיון החבירה לליכוד.
כן, גנץ החליט סופית להתמודד בבחירות, לא דבר של מה בכך למי שחייו הפוליטיים התנהלו עד כה בטמפרטורת החדר. הרעיון המסדר, כמו שקוראים לזה בצבא, הוא תיק בכיר בממשלה הבאה, לא ח"כ בכיר ולא שר זוטר. לכן המטרה היא מפלגה עצמאית. גנץ אינו מתכוון להיעזר במפלגות מדף כמו זו של מיכאל ביטון. אין לו גם כוונה להיות דייר משנה אצל לפיד או גבאי. ההנחה שלו היא שמספר שתיים ביש עתיד או במחנ"צ יקל עליו את החיים אבל יגזור עליו אופוזיציה או תיק זוטר. הוא מעדיף שמונה מנדטים שלו, ביד, ממקום שני במפלגה גדולה על העץ. זה אמור להספיק לתיק בכיר.
כל זה, כמובן, תחת ההנחה שנתניהו ישחרר את תיק הביטחון. תמונותיו לצד חיילי קומנדו מעלות את החשד שהוא התאהב בתיק; עד כמה התאהב? כמעט כמו בתיק התקשורת.
ובסוף מאבדים מנדט
הנה חוק טבע: משבר פוליטי יכול להתחיל בהתפטרות שר ביטחון או סכסוך בממשלה, אבל הוא תמיד יסתיים בעוד חבטה למחנה הציוני. הקואליציה יורדת ל-61 מנדטים אבל כולם מתעסקים במסעו המופלא של חיליק בר לסין או במסעו המופלא-פחות של רוברט טיבייב אל חיק הממשלה. כדורגל משחקים תשעים דקות, ובסוף המחנה הציוני מאבד מנדט.
זו איננה אשמתו של אבי גבאי. טיבייב ובר הם ירושה של ההנהגה הקודמת; הוא לא מסתובב בכנסת ולא מנהל את האופוזיציה. "יושבת ראש אופוזיציה זה לא רק תואר ומאבטחים וראיונות ברדיו", אמר שלשום לאנשיו, "זה גם סמכות ואחריות". הוא למד משהו מנתניהו: אין לו שום כוונה לדברר כישלונות. בעניין הזה הוא דוגל בהאצלת סמכויות.
מאחורי המתקפה הזו מסתתרת מתיחות גואה עם ציפי לבני. רק לפני כמה שבועות סיכמו על הודנא: הוא ימנה אותה ליושבת ראש האופוזיציה והיא תכיר בהיותו מועמד הרשימה לראשות הממשלה. לבני ממשיכה מאז להיפגש עם בכירי מחנה השמאל בניסיון לגבש גוש פוליטי, לרבות הפגישה האחרונה (שפרסמה איילה חסון) עם אהוד ברק. לזכותה יש לציין שהיא מקפידה לעדכן את גבאי בפגישותיה, אבל לזכותו יש לציין שהוא רשאי לחשוד בלי להיחשב פרנואיד. הרי בגוש כזה הכל נפתח מחדש, לרבות שאלת העומד בראש.
הטקסטים שהשמיע השבוע גבאי הם בטעם חריף-מריר: "אני עושה קמפיין כדי לרשת את נתניהו, והם עושים קמפיין כדי לרשת אותי". ב"הם" הוא מכוון, מן הסתם, גם לחמשת חברי הכנסת מסיעתו שהחתימו השבוע בגלוי מאות חברי ועידה בניסיון לבטל את השריונים שיש לגבאי ברשימה לכנסת. חודשים ספורים חלפו מאז אותה ועידה אישרה לו את השריונים וכבר היא מעוניינת בקונטרול-זד. גבאי יושב ראש רק שנה ורבע, אבל בשנים של מפלגה רגילה זה בערך עשור.
המכונה, הבשר והדם
כשהפוליגרף עשה את צעדיו הראשונים בישראל קראו לו "מכונת אמת". היום מקפידה האקדמיה לכנותו "גלאי שקר". זה תקציר הולם, בשבוע שבו זהות המפכ"ל הבא מוכרעת על ידי מידת ההזעה שלו ברגע מסוים: המכשיר טוב באיתור חלק מהשקרנים, לא בבירור כל האמת.
עד שנות השמונים הפוליגרף היה רק בשימוש השב"כ, שכן בתי המשפט מסרבים עד היום לקבל אותו כראיה במשפט הפלילי. מי שגאל אותו ממרתפי הארגון הוא יחיאל חורב, הממונה האגדי על הביטחון במערכת הביטחון. הוא האמין שהפוליגרף עובד עוד לפני שהמחט הראשונה החלה לנוע על הדף. אדם שיידע שמחכה לו בדיקה תקופתית לא ימהר לקחת שוחד, לבגוד או להדליף.
רצה הגורל ואחד המשוגרים הראשונים לפוליגרף היה רמי דותן, לקראת מינויו כראש להק ציוד בחיל האוויר. התת-אלוף כבר חובר למכשיר ואז נשאל אם ביצע עבירות פליליות. הוא קטע את הבדיקה בנימוק משונה וסירב לחדשה. העניין הגיע עד לשר הביטחון דאז, יצחק רבין. אבל השב"כ דווקא המליץ לסמוך עליו ולא על הפוליגרף. השב"כ ניצח, וחלפה עוד שנה לפני שהתברר שלאיש היו סיבות טובות לעצור את הבדיקה: הוא קיבל שוחד של עשרות מיליוני שקלים.
בצוק הזמנים, גם השאלות מתחלפות. עד אמצע שנות התשעים (!) עוד נשאלו בכירים בתחקירים האם הם תומכים בחלוקת ירושלים. שש שנים בלבד לפני שאהוד ברק יציע לערפאת חצי ירושלים, עובד בכיר השיב לשאלה בחיוב, ומינויו לתפקיד בכיר באחת התעשיות הביטחוניות סוכל.
מיחס חשדני מאוד כלפי הפוליגרף ישראל דילגה אל אימוצו המוחלט, עד כדי הקביעה המשונה של ועדת המינויים בעניינו של מפכ"ל המשטרה המיועד משה אדרי. זה קשור גם לשב"כיזציה שהביא איתו המפכ"ל היוצא רוני אלשיך, גם ליצר המקומי לסיבוך מינויים פשוטים.
וואלה, לא התעלפתי
למתנחל בשנות אוסלו הסוערות היו שתי אפשרויות להתעדכן בחדשות: לפתוח טלוויזיה או לפתוח חלון. חקירות נתניהו הניבו פינוק מפוקפק דומה לכלי התקשורת: החדשות שיכריעו את גורלו של ראש הממשלה נמצאות באולפן הסמוך או בקומת העורך הראשי. בתיקי האלפים מעורבים שני מו"לים של עיתונים, מיליארדר שמחזיק בערוץ טלויזיה ואתר פופולרי. בהתאם, כל התפתחות ברנז'אית נעטפת בארומה פלילית ונבעטת אל קדמת המהדורה.
התכנית הנחשבת (בצדק) "המקור" בערוץ עשר הקדישה השבוע שעה תמימה לנבירה בלחצים על עובדי "וואלה" לפנק את הזוג נתניהו ולמתן ביקורת עליהם. וואלה, לא התעלפתי. הגילויים על הנעשה באתר התפרסמו כבר ב-2015 בתחקיר של גידי וייץ ב"הארץ", בתוספת התמורה-לכאורה: אישור המיזוג יס-בזק שהיה שווה לבעלים שאול אלוביץ' כסף רב.
תחקיר הוא לרוב חפירה במקום לא נודע. לפני שרביב דרוקר, למשל, פוצץ את תחקיר הצוללות החשוב, אפשר לשער שלא הכיר את מיקי גנור או נשיא טיסנקרופ. אבל המרואיינים בכתבה השבוע היו עורך וואלה, שהיה עד לא מזמן המנכ"ל של חדשות עשר; עורך מדור הברנז'ה של וואלה שכל עיתונאי מכיר; ואם לא די בזה – גם מי שמשמשת היום ככתבת המקור. כולם על החיוג המהיר או עובדים בקצה המסדרון.
המרואיינים ניסו, והכתבה לא ממש הפריעה, לצייר את ההתערבות כחילול קדושת העיתונות. מגרד הצופה בפדחתו, ומנסה להיזכר בתחקיר מהדהד אחד של וואלה או באתוס עיתונאי שאפשר היה לחלל. וואלה שימש לא פעם כבית חרושת להקלקות, וכל גורם כח משמעותי בישראל זיהה כבר לפני שנים שהאתר סובל מרכות בעמוד השידרה. עיתונאים מעידים על עצמם שמכרו את יושרתם בלי לצייץ, תרתי משמע, בזמן אמת. המרואיינים יכולים, לפיכך, לרדת מפוזת הזעזוע הקדוש שאינה הולמת אותם, במיוחד העורך הראשי אבי אלקלעי, שהנחתותיו המבישות ("בשם השליט, תודה") פוסלות אותו מכל תפקיד עיתונאי.
ב-2014, ברוך קרא ורביב דרוקר נרתמו ליוזמת הח"מ להפיץ את טוריו של אלדד יניב, לאחר שפרסומם באתר נאסר בהוראה מלמעלה. הלחץ לא הגיע מביבי ושרה אלא מבנימין בן אליעזר ז"ל ואביגדור ליברמן. התכתיבים מנתניהו לא היו חריגים במהות, אלא במינון. כדי לפסוק אם וואלה הוא זירה פלילית של שוחד נדרשת תשובה לשאלה: האם מקרה נתניהו שונה כיוון שהאיש פשוט יודע ללחוץ טוב יותר, או בגלל עסקה אפלה של מאות מיליונים תמורת סיקור חיובי. תיק 4000 יפוצח באזורי פילבר-חפץ-אלוביץ', לא בחיפוש מטבע שחוק תחת הפנס הברנז'אי.
הסימנים מראים שהיועץ המשפטי לממשלה כבר הכריע לחיוב בשאלה אם עיתונות יכולה להיחשב שוחד. מנדלבליט סבור שאם הדבר החשוב ביותר לפוליטיקאי הוא סיקור חיובי בבחירות, הרי שדין כתבות כדין שטרות. המאמצים בתיק 4000 מתמקדים בניסיון לחבר בין המתת לתמורה. כיוון שאלוביץ' מסרב לשמש עד מדינה למרות ניסיונות שבירה אכזריים, מנסה המשטרה לבנות כביש עוקף שיחבר בין ההטבות לבזק והפינוקים מוואלה: פילבר וחפץ מסייעים בסלילתו תמורת אי העמדה לדין.
תיק 4000 הוא תיק תקשורת. לכן העיסוק בו לא יהיה שלם בלי לדון בהטיה הבוטה, הארוכה והמחפירה שהולידה את מצוקת נתניהו ותסתיים, כנראה, בכתב אישום: כמעט כל המרואיינים בכתבה הם אנשי שמאל, שכן וואלה היה ועודנו אתר שמאל מובהק. גם תחת היפנוזה לא הייתי מנחש ערב כתבתו של גידי וייץ שוואלה שפוט של נתניהו, ואני מתקשה להשתכנע בכך גם עכשיו. העובדה שנדרש לחץ פלילי-לכאורה כדי לגרום לאתר חדשות להיות מעט פחות מוטה היא תעודת עניות גם לתקשורת, וגם למי שמבקש להכריז על סיקור עוין וחד-צדדי כעל אתר לשימור.
(פורסם ב"ידיעות אחרונות")
