ההסכם הקואליציוני הופך את בני גנץ לשותף שווה ערך בכל, חוץ מנושא אחד, שבו הוא הופך משר הביטחון – ליועץ. אחד מאלה שמשרדיהם שוכנים במסדרון הצפוף במשרד ראש הממשלה ושלרוב המפגש היחיד שלהם עם נתניהו הוא בכרטיס הביקור שלהם. על פי ההסכם, נתניהו "יתייעץ" עם גנץ אך יוכל להחיל ריבונות בעוד ארבעה שבועות. התנאי היחיד שהצליחה כחול לבן להכניס להסכם הוא הסכמה אמריקנית, כזו שבלעדיה ממילא נתניהו לא התכוון לזוז.
גנץ ואשכנזי יודעים שישיבה בממשלה שמספחת שליש מיהודה ושומרון ומחסלת למעשה את סיכויי המדינה הפלסטינית עלולה להיות עבורם מכה ציבורית אחת יותר מדי, דומה בפוטנציאל הנזק שלה לישיבה תחת כתב אישום. שר הביטחון ושר החוץ יושבים בתוך עמם, בקהילת הביטחוניסטים ששנים רבות הטיפה לשתי מדינות ופינוי עשרות יישובים, לא להחלת ריבונות. כשהסכימו לסעיף הזה בהסכם, הם קיוו שזה שריד להבטחת בחירות שיתפוגג עם הקמת הממשלה. ולא היא.
ועל כן כשהעולם הערבי מנומנם והפלסטינים לא רלבנטיים, משרדי הביטחון והחוץ הישראליים נמצאים כרגע בחזית המאבק. לו דייויד פרידמן היה ישראלי לבטח היה חבר באגף הניצי של הליכוד, בואכה האיחוד הלאומי; אבל ג'ארד קושנר היה מן הסתם מצטרף לכחול לבן. הוא תקוותם העיקרית.
המודיעין בידי הליכוד מעיד שהציר כחול לבן – בית לבן עמוס ופעיל. אין כאן הפרה של ההסכם הדו-ראשי, אבל את סביבת נתניהו זה מוציא מהכלים. משרד הביטחון יכול להתריע מהסלמה, משרד החוץ – ממצור מדיני, ומשרד המשפטים יכול להתריע על מכשולים משפטיים. זו הסיבה שנתניהו ממדר אותם מפרטי התכנית. אם גם הקיץ הקרוב ייגמר בלי ריבונות זה לא יהיה דיל המאה עבורו, אלא אכזבת העשור. הרי כל ההיגיון מבחינת הימין בהעדפת ממשלת רוטציה על בחירות רביעיות היה החלת הריבונות. הדחיפות הפוליטית מבחינת נתניהו גוברת כאשר אוסף טעויות הדדיות הובילו את ימינה אל מחוץ לממשלתו. שני הצדדים רצו לשבת יחד בקואליציה אבל התיעוב, החשדנות, ומצוקת התיקים בשתי המפלגות הובילה אותם לעימות. במשך עשור נתניהו נשען בביטחה על דופן ימין של הכנסת, אך לא עוד. ממורמרי מפלגתו וחברי ימינה ישמחו אידיאולוגית לריבונות, אבל ישמחו פוליטית לא פחות לחגוג על חשבונו אם זו לא תצא לפועל.
ולכן, מרחיק לכת ככל שזה יישמע 19 יום בלבד מהקמת הממשלה, אם אין ריבונות, אין גם היגיון בהמשך הקואליציה. גנץ ואשכנזי יסומנו כאשמים, והמשוואה הנשמעת בסביבת נתניהו ברורה: סיכול המהלך פירושו אחד – בחירות חדשות.
הזנב של הדוב
הפגישה של נתניהו עם ראשי מועצת יש"ע, ביום שלישי, הייתה מהמשונות בהיסטוריה של ישראל: ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת התחננו במשך שעה ארוכה למתנחלים להסכים שתוחל עליהם ריבונות. "אנחנו מייצגים כאן חצי מיליון תושבים", הצהיר דוד אלחייני, מבקעת הירדן. "וחמשת אלפים התושבים שלך", השיב לו יריב לוין, "לא רוצים שיחול עליהם חוק משאל עם שיקשה על פינויים. אלחייני קבע שהתכנית מוכיחה כי טראמפ "איננו ידיד של ישראל", קביעה שהנשיא וודאי יתקשה להתאושש ממנה מורלית.
"אתם מתעסקים עם הזנב של הדוב", הרים עליהם נתניהו את קולו. "יש רק בעיה אחת: עוד אין דוב". ראשי המתיישבים זומנו ללשכתו יום למחרת פגישתם עם סיעת ימינה האופוזיציונית. ראש הממשלה לא קרא להם במשך חודשים ללשכתו, לא בגלל זלזול אלא כיוון שלא העלה על דעתו שיהפכו חוד החנית נגד המהלך. מבעד למסך הערפל קשה להבחין אם מדובר בהתנגדות עקרונית למהלך או בניסיון לתת קונטרה ימנית להתנגדות משמאל ומהעולם הערבי. כך או כך מדובר בהתנהלות תמוהה עד . הדעת מתקשה לתפוס איך מנהיג העולם החופשי מציע למתנחלים להחיל ריבונות על כל יישוב ויישוב ביהודה ושומרון, על הבקעה וגוש עציון ואריאל, והם עדיין מתנגדים מחשש שיום אחד יימצא הצדיק הפלסטיני שיסכים להקים את מדינתו המפורזת, נטולת המטבע, הצבא וההסתה, על קומץ המובלעות שנותר. זה קוצר ראות היסטורי בממדים שמצדיקים השתלת קרניות חדשות.
גורם שבקיא במהלך סבור שאת הנזק הכבד ביותר לסיכויי הריבונות גרמו עד עכשיו המתנחלים. לפי כל הסימנים, המהומה בישראל עולה לאמריקנים על העצבים. במקום לתווך את דיל המאה בין סעודיה, המפרציות, הפלסטינים וישראל הם מוצאים עצמם, באמצע משבר בריאותי, כלכלי וחברתי חסר תקדים, מנסים לגשר על הפערים בתוך מועצת יש"ע בין יוסי דגן ועודד רביבי. שלשום כבר הועבר לישראל מסר חריף, אולי איום סרק, שלפיו ארה"ב עומדת לחזל"ש את כל כינוסי הוועדה לשרטוט גבולות. בינתיים נקלעה ארצות הברית למהומות הביזה שמאיימות להסיט את שאריות הקשב של ממשל טראמפ. יהיה קצת אירוני אם בסוף הסיפוח יסוכל בגלל אינתיפאדה, אבל לא בשכם אלא בשדרה החמישית.
סיעה זעירה ואפקטיבית
סיעת הימין האפקטיבית ביותר בממשלה הנוכחית היא דווקא סיעת מרכז. באחד הלילות השבוע, על במת הכנסת, הציע יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון צבי האוזר מ"דרך ארץ" תפנית משמעותית מאוד: במקום לאסור את איחוד המשפחות של ערבים ישראלים ופלסטינים בהוראת שעה ובנימוק בטחוני, לעשות זאת בחקיקת קבע ומנימוק דמוגרפי של שמירה על הרוב היהודי. "חוק הלאום הוא לא אות מתה", אמר לכנסת העייפה. מפלגתו המקורית, כחול לבן, נוסדה על גבי הבטחה לשנות את החוק, אבל האוזר שיזם אותו מציע להשתמש בו ככלי העבודה המרכזי של הימין, לא רק כמפגן כוח חד פעמי.
בעשור שחלף מהאופוריה של הסכמי אוסלו ועד התהומות של האינתיפאדה השנייה התאזרחו בישראל למעלה ממאה אלף פלסטינים. לולא הוראת השעה היו באים עוד מאות אלפים. ערביי ישראל דורשים מדינה פלסטינית, אבל איכשהו עד היום איש מהם לא עשה את הדרך ההפוכה וביקש להתאזרח ברמאללה. השקט יקשה מאוד על בג"צ לאשר את החוק בנימוק בטחוני: בגלל שני ניסיונות פיגוע של פלסטינים אזרחי ישראל בכל 2019 קשה לסרב לעשרות אלפי בקשות. אם בג"צ יסתמך על חוק הלאום זו תהיה מהפכה חוקתית 2.0.
באותו הזמן בערך, הודיע חברו של האוזר למפלגה, שר התקשורת יועז הנדל, על אסדרה שבמסגרתה יקבלו חברות התקשורת הקלות אם יפרסו סיבים אופטיים גם בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון. בניסוח שלו: "בכל גבולות ישראל". חברות התקשורת היו רגילות לחפש מסילות אל ליבם של שרים קודמים דרך חברי מרכז, עכשיו הן צריכות לחפש על המפה את משכיות ומחולה.
זה הדבר המתעתע בסיעה הזעירה הזו. מצד אחד היא פונה הכי ימינה שיש, ומצד שני – לא עומדת מאחורי מנהיג הימין. "יכול להיות שרק צבי האוזר ואמא שלי מזדהים עם העקרונות האלה", התוודה הנדל בפני נחום ברנע בשבוע שעבר. ביום פתיחת משפטו של נתניהו, דרך ארץ הייתה היחידה שפרסמו הודעה נגד נתניהו. "היום במיוחד חשוב לזכור – לא מחנה הימין עומד למשפט, אלא עניינו של אדם". כחול לבן גמגמה משהו אחרי יממה, ועקבותיה של העבודה לא נודעו עד עתה.
כולם בכנסת תוהים על קנקנם של השניים, במיוחד בגלל הגיאוגרפיה של הכנסת הנוכחית, שבה ביכולתם להעביר את השלטון לימין. ראש הממשלה נועד בשבועיים האחרונים בנפרד, בלשכתו, עם האוזר ועם הנדל, לשכה שראו אותה לאחרונה מבפנים לפני שנים ארוכות עד שנאלצו לסיים את תפקידם בטונים צורמים. יש משקעי עבר, אבל יש גם חישובים לעתיד, ונתניהו יודע לספור.
הכלבים נובחים והשיירה עוברת
בארצות הברית החנויות נפתחו השבוע לראשונה אחרי חודשים ארוכים, אבל חד פעמית ובידי בוזזים. המחאה שמוגדרת כנרחבת ביותר מאז שנות השישים הוצתה, אמנם, בידי השוטר שחנק למוות את ג'ורג' פלויד, אבל תודלקה בגלי התסכול והעוני של הקורונה. תמונות הביזה והשריפה הן הן הגל השני של המגיפה, והחיסון לא נראה באופק.
החיים והכלכלה נראים שבריריים בהרבה גם בישראל הרגועה יחסית. אחרי כמה ימי אופוריה בחופים ובמלונות, החנויות והמסעדות שוב כמעט ריקות. עסקים שהשקיעו מאות אלפים כדי לפתוח מחדש לא יעמדו בעוד גל של סגירה. גם לא העובדים. גם לא קופת המדינה. כל מי שביקר באתונה בתחילת העשור זוכר את הפער בין הרכבת המשוכללת שהוקמה למשחקים האולימפיים, כמה שנים קודם, ובין הגרפיטי שכיסה את התחנות והמוני מקבצי הנדבות שהסתובבו ברציפים. ישראלים שטסו הלוך ושוב לאירופה בשנה שעברה חושבים עכשיו מאיפה לשלם שכר דירה. מפחיד לחשוב היכן הם עלולים להיות בחורף הבא.
על הרקע העובדתי העגום הזה, נדמה ששרי הממשלה הנוכחית מסרבים לעכל את המשמעות של התעקשותם על הלשכות, המשרדים, העוזרות ומכונית השרד. בימים כתיקונם ההצקה על כל תקן ומנכ"ל פופוליסטית. אבל למראה הדיווחים על שיירת האאודי של גנץ, על השוטרים שגויסו כדי ששני ראשי הממשלה ישתוו זה לזה גם בצ'קלקות, על הקיצוץ הרוחבי כדי לממן את המשרדים החדשים, אי אפשר שלא לתהות איפה האנשים האלה חושבים שהם חיים. כמעט תמיד הכלבים נובחים והשיירה עוברת, אבל לעיתים הם עלולים גם לנשוך.
