הנעלם המרכזי בבחירות 2014 לנשיאות, המשונות בתולדות הבחירות לנשיאות, הוא סילבן שלום. עוד לפני בדיקת המשטרה שלום לא ישן בלילה. ראובן (רובי) ריבלין ובנימין (פואד) בן-אליעזר הם חברי כנסת על סף פרישה; מאיר שטרית הוא חובב ידוע של התמודדויות חסרות סיכוי עוד משנות ה-90 העליזות. בעבר הוא כבר הפסיד לאריאל שרון ולבנימין נתניהו בליכוד, לציפי לבני ולשאול מופז בקדימה. מבחינתו, בחירות זה כמו מרוץ 'נייקי' – העיקר ההשתתפות; צמד הדליות, דורנר ואיציק, הן גמלאיות של הרשות המחוקקת והשופטת, ודן שכטמן בכלל משוכנע שייבחר. בקיצור, שלום הוא היחיד שיש לו מה להפסיד מלהפסיד. אם הוא לא יזכה בנשיאות – או חמור מזה, אם הוא לא יעלה סיבוב – השאיפות הפוליטיות שלו יספגו מכה קשה.
ולכן הדילמה של שלום במוצאי חקירת המשטרה היא כפולה: ראשית, ילווה אותו החשש המתמיד שביום בחירתו, באמצע החגיגות, אחת הנשים שלא הסכימו להתלונן תצעד אל תחנת המשטרה ותהפוך את כהונתו הטרייה לאירוע קצר וסיוטי. שנית, ואולי יותר בעייתי: גם בשאר 119 חברי הכנסת מקנן החשש הזה. נטייתם הטבעית ללכת על בטוח עשויה להרחיק רבים מהם מהצבעה למועמד שעננים פליליים או בריאותיים נקשרו בשמיו.
השבוע האחרון גם לא הוסיף בריאות לבנימין בן-אליעזר, ביותר ממובן אחד. מי שנראה בתחילת המרוץ כמועמד המוביל הולך ומאבד גובה. החלטת העבודה להחרים את ההצבעה על חוק הגיוס עלתה לו באובדן כל סיכוי לתמיכת סיעת יש עתיד. ניסיונו למזער נזקים למפרע ("דווקא תמכתי בחוק") לא יסייע לו לקבל את קולות החרדים. הגילויים של אלדד יניב על עברות לכאורה, ושל אילנה דיין על חברותו במועדוני קזינו בלונדון הכו בו, ואז הגיעה הידיעה שהוא בדרך לעבור השתלת כליה.
במיומנות רטורית ראויה לציון, בן-אליעזר ניסה להפוך ניתוח מורכב בהרדמה מלאה של קשיש בן 78 עם היסטוריה רפואית קשה, למשהו בסדר גודל של ביקורת תקופתית בקופת חולים. ספק אם הגוף הבוחר השתכנע. אבל הניתוח הבעייתי יותר מבחינת בן-אליעזר הוא ניתוח המצב הפוליטי: ריבלין הוא המועמד הימני היחיד, בעוד שבמגרש השמאל המצומק מתחרים לא פחות משישה מועמדים. מה הפלא שדליה איציק בונה על תמיכת יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונתניהו גם יחד – תמיכה שקשה להאמין שתזכה לה?
ראוי גם להקדיש תשומת לב לשני הלא פוליטיקאים במרוץ. יותר מחבר כנסת אחד, ביותר ממפלגה אחת, מדווחים שהחשק שלהם להצביע לדן שכטמן ירד דרמטית אחרי פגישה אישית איתו. אחד התרשם שחתן פרס נובל הוא אדם הזוי; השני, חבר כנסת חרדי עם דעות שמאל, סיפר שהפרופסור החיפאי תודרך כנראה באופן שגוי, אשר גרם לו להציג את עצמו לאורך כל הפגישה כנץ מדיני שמתנגד לשחרור מחבלים ולתמיכה פומבית בנסיגות; השלישי, יו"ר מפלגה, שמע משכטמן "רמיזות משמיצות", כהגדרתו, על אשת מועמד לנשיאות; רביעי שמע ממנו רמיזות דומות על מועמד אחר. כולם כאחד יצאו מהמפגש עם חשק עז לנשיא פוליטיקאי.
באשר לדליה דורנר, דוברהּ שיגר הודעת דוא"ל לעיתונאים, שכולה ניסיון פתטי למדי לשכנע שדורנר מעולם לא השתייכה לשמאל. הכתבים התבקשו לדווח שדורנר היטיבה עם הימין, באמצעות ציטוטים משלל פסיקותיה כשופטת, למשל בפרשת צחי הנגבי או בתקופת ההתנתקות. ההודעה הזו קשורה לעובדה שאיש מ-61 נציגי הימין והחרדים לא הסכים לחתום בשבילה, אבל לא כל כך קשורה למציאות. תשאלו את אהרן ברק.
נשארנו עם ריבלין. המספרים וההיגיון מלמדים שהוא המועמד המוביל. כדי לממש את ההובלה הזו הוא יצטרך לפרק כיסי התנגדות לא פשוטים בליכוד-ביתנו (ליברמן, יריב לוין, לימור לבנת וכמובן נתניהו עצמו), וגם להשיג מסה קריטית של תמיכה ביש עתיד, שמתכנסת לישיבה מכריעה על הנשיאות ביום שני הקרוב. לפיד עצמו עדיין מתלבט.
ובאמצע, בין כל השרות והדליות, ניצב בנימין נתניהו. ביקום המקביל שקרוי "בית ראש הממשלה", הבחירות המתקרבות הן רק אופציה, מוסד הנשיאות נמצא בדרך לסגירה ואי שם ממתין לו ג'וקר פתאומי שיגרוף את תמיכת כל חברי הכנסת. באחד הדיונים הבלתי נגמרים בנושא עם פוליטיקאי בכיר אמר נתניהו: "לא חשבנו מספיק, בטוח יש שם בחוץ מועמד ראוי". בן שיחו הזכיר לו שהתפקיד המדובר איננו חברות בדירקטוריון 'עמידר' אלא האזרח מספר 1, ושיש גם את העניין הזניח ההוא של השגת רוב בכנסת.
מתי נתניהו בכל זאת יכיר במציאות? במשא ומתן הקואליציוני האחרון הוא התעורר מהזיות ההפרדה בין לפיד ונפתלי בנט שבוע בלבד לפני תום המועד הקבוע בחוק להרכבת ממשלה. גם הפעם זה יקרה כנראה רק בשלהי יוני, כשבמליאה כבר יוצבו קלפי ופרגוד.
היכונו למלחמות הקיץ
ואחרי כל מיליוני המילים שכבר נשפכו על המרוץ לנשיאות, 600 מהן לעיל, מפתיע לגלות עד כמה חבר הכנסת הממוצע לא עוסק בזה. זאת אומרת, הוא באמת לא עוסק בזה: רובם המכריע של חברי הכנסת לא שקוע רגשית במרוץ, ויגבש את החלטתו יומיים-שלושה בלבד לפני ההצבעה. תרשימי הזרימה המורכבים שבונים במטות המועמדים גורמים לפיהוק באגף ההילטונים של הכנסת. "כשהייתי עיתונאי", סיפר יאיר לפיד לא מזמן, "ופוליטיקאי ענה לי על עניין מסוים שטרם נדרש לו, חשבתי שהוא מסתיר ממני משהו. היום אני יודע שהוא אמר אמת. יש מספיק עניינים אחרים".
אז הנה כמה עניינים שבאמת מעניינים את חברי הכנסת עם פתיחת כנס הקיץ:
@ האם 'ישראל היום' ייסגר? אין נושא פוליטי שמטריד את ראש הממשלה יותר מהיוזמה הזו, שלה שותפים בכל סיעות הקואליציה חוץ מהליכוד, ומטרתה לסגור את העיתון הנפוץ במדינה. ההצבעה על החוק צפויה לקראת סוף יוני, ונתניהו ישקיע את כל תעצומות נפשו ואת עוצמתו הפוליטית כדי למנוע את נפילת המוצב התקשורתי הבולט שלו. מנגד, לפיד, ליברמן, לבני ובנט יעשו הכול כדי לסגור את העיתון שעוין אותם. כמה זה דרמטי? יש יותר משר אחד שמשוכנע שכדי למנוע את קידום החוק, נתניהו גם מוכן ברגע האמת לפרק את הקואליציה.
@ האם ראש הממשלה באמת ילך עד הסוף עם סגירת רשות השידור? השבוע הוא הצביע בממשלה בעד, אבל הוסיף ש"יש סעיפים שצריך לשנות". מותר לנחש שישמח לשנות בעיקר את הסעיף שמחליש דרמטית את השפעת הדרג הפוליטי על הדרג המשדר. התערבות יתר שלו תוביל לסיכול רפורמת הדגל של הממשלה הנוכחית ולהתנגשות ישירה עם גלעד ארדן.
@ כיצד ייראה התקציב? שר האוצר רק החל להתאושש בסקרים מהמפולת האלקטורלית של תקציב 2013-14. הוא חייב שתקציב 2015 יהיה ורוד ומפנק בהרבה (ואם אפשר, שגם מחירי הדירות יתחילו לרדת סוף-סוף). הבעיה היא המספרים: הם מבשרים על קיצוץ כואב נוסף. התפקיד מחייב אותו להיות האיש הרע, אך טובתו הפוליטית דורשת שיהיה האיש הטוב. מה יגבר? עד סוף הקיץ נדע את התשובה.
