בניגוד לחששות, ועדת הבחירות המרכזית לא צריכה עדיין להכין את הקלפיות לקראת הבחירות לכנסת ה-20. קואליציית נתניהו-לפיד-בנט אמנם עברה השבוע תאונת דרכים קלה, אבל זה רק שריטה בפח, עדיין לא פגיעה בשאסי. ההפסד בוועדה למינוי שופטים (ראה בהמשך), החיכוכים בין ראשי המפלגות וחילופי הדברים הקשים במליאה עדיין לא הגיעו למאסה קריטית שבסיומה ממשלות נופלות.
האם מדובר במחלות ילדות או בהזדקנות מוקדמת? התשובה מורכבת. השילוב של גדודי ח"כים חדשים ביש עתיד והבית היהודי, עם מיעוט מבוטל של ח"כים פשוטים בליכוד, הופך את הקואליציה לפגיעה בועדות הכנסת. זה יעבור. לעומת זאת יש עימות מובנה בין נתניהו ללפיד ובנט, בין הבית היהודי לתנועה ובין הליכוד ליש עתיד. ועדיין, לאיש ממנהיגי המפלגות אין עניין לפרק את העסק: ראש הממשלה יודע שאין לו חלופה ממשית בחוץ, לפיד חייב לחכות לשיפור המצב הכלכלי, בנט לא ממהר לשום מקום, וללבני אין שום מקום ללכת אליו.
אם בכל זאת יש תופעה שמייחדת את הממשלה הנוכחית, היא התאדותו הכמעט-מוחלטת של בנימין נתניהו. הוא מסר את רוב התיקים הכלכליים הבכירים לשותפותיו בלי קרב, ומאז סדר היום האזרחי פשוט חדל לעניין אותו. מקורביו מספרים שהוא מסתגר במשרדו רוב שעות היום, ומקדיש שבעים אחוז מזמנו לנושאים ביטחוניים (ובפירוט רב יותר: איראן, איראן, איראן וגם קצת סוריה לסיום); לפי דיווחי שרים בכירים ממפלגות יריבות מדובר אפילו באחוז גבוה עוד יותר.
הרפורמות המרכזיות מותנעות בלי לשאול את נתניהו: הרפורמה בגיוס עברה בלי שנתניהו ינסה להשפיע על תכניה. התקציב עובר ללא הערות מכיוון ראש הממשלה. גלעד ארדן מתכנן עכשיו את סגירת רשות השידור, צעד שבעבר לא היה מותנע בלי לשכנע את הזוג נתניהו שזה יועיל להם.
באווירה הזו, של חוסר עניין, אין פלא שחברי הכנסת המעטים של הליכוד לא חשים שום מחויבות מיוחדת להצביע בעד סדר היום של לפיד. הם אולי לא מקבלים מלמעלה עידוד פעיל, אבל כנראה גם לא מקבלים את הרושם שהמרד שלהם מפריע במיוחד למישהו בלשכה. המציאות הפרלמנטרית שנוצרת במהירות תאלץ את נתניהו להרים את ראשו מהמפות של המזרח התיכון ולהתחיל להזיז את הגייסות שלו בכנסת להצביע, כמה אוונגרדי מצידם, בעד הקואליציה.
בגלל ליברמן
את הוועדה למינוי שופטים לא איבד הימין השבוע, בהצבעה הלילית בכנסת, אלא כבר לפני שלושה חודשים. יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן היה המנוע העיקרי מאחורי הכנסתה של ציפי לבני לממשלת נתניהו, במחיר הנדיב – או מופקע – של תיק המשפטים, הכולל גם את ראשות הוועדה למינוי שופטים. גם אילו רותם היה נבחר השבוע לוועדה, לאגף השמרני בוועדה היו רק שני נציגים מתוך תשעה, לא מספיק אפילו כדי להטיל וטו על שופטים עם השקפת עולם בינישית.
לא שיהיו כל כך הרבה כאלה. הוועדה הקודמת מינתה שבעה שופטי עליון, אבל בשלוש השנים הקרובות אמורים לפרוש רק שניים משופטי ביהמ"ש עליון, גרוניס וארבל. ב-2017 יפרשו עוד שלושה שופטים, אבל אחרי השבוע, מי בכלל חושב שהממשלה תשרוד עד 2017.
ובכל מקרה, תמיד משעשע לראות איך "בני האור" בלשונו של דן מרגלית (או "כנופיית שלטון החוק" בלשונו של ליברמן), מספחים לשורותיהם חברים בלתי צפויים. לפני ארבע שנים ציירו שם כאסון חוקתי נורא הפסד דומה של ח"כ רוני בר-און, מכוכבי הפרשה מסמרת השיער הקרויה על שמו. השבוע חגגו שם בתופים ומחולות את ההרכב הליברלי ומגן בית המשפט: שותק סדרתי בחקירות; נציגו הישיר של אריה דרעי; ויושבת-ראש מפלגה שהוקמה ע"י חיים רמון.
מסריח, אבל לא כשר
לא ברור אם הדלתות בכנסת דקות או שהקולות רמים, אבל ביום ראשון השבוע אפשר היה לשמוע בקלות יחסית את חילוקי הדעות שקרעו את סיעת הבית היהודי שבועות כה רבים. החברים בפנים התווכחו בנימוס תקיף, או בתקיפות מנומסת, על זהותו של הרב הראשי האשכנזי הבא. היו"ר נפתלי בנט, הואשם על ידי חברי האגף החרד"לי שלא התאמץ מספיק לטובת דיל עמאר-אריאל ובכך הביא לקבורתו. "אנחנו תמכנו, הליכוד תמך. אני גם התקשרתי ליאיר לפיד רגע לפני", טען בנט בתגובה. הוא הציע להכריז על תמיכה בסתיו ולקוות שהרב עמאר, אסיר התודה על האפשרות שניתנה לו להתמודד שוב, יסייע במאבק.
הלוביסטית של הרב דב ליאור בדיון, ח"כ אורית סטרוק, נלחמה בעוז: "זו אופציה הזויה שעמאר יעזור להעביר את המועמד שלנו. צריך לשקול טוב טוב במי תומכים".
בנט קטע אותה: "אני לא יודע אם שמעת אותי", אמר, וחזר על הסברו בנוגע לחשיבות התמיכה בסתיו. הוא רמז שנמאס לו לשלם מחיר ציבורי כבד על ניסיונו לפייס את הרבנים. "כבר אכלנו את הדגים המסריחים"…
סטרוק קטעה אותו: "ובסוף גם תגורש מהעיר, תגורש מהעיר".
שולי מועלם ניסתה לשים קץ לויכוח: "הגענו לשלב שצריך לקבל החלטות".
בנט: "בואו נגמור כבר את הדבר הזה".
כמה מהחברים רמזו שיצביעו נגד ההחלטה, במחאה על כך שלא הוצעו מועמדים אחרים. אורי אורבך התערב: "אם תצביעו נגד, זה יתפרש בחוץ (כהחלטה – ע"ס) נגד הרב סתיו. פה, בפנים, אנחנו לא רוצים לעשות תחרות בין רבנים".
בנט חתם: "החזית המאוחדת של הבית היהודי חשובה יותר מכל דבר, כי אנחנו היחידים שנדאג לחרדים ולרווחה ולנושאים חברתיים. אם לא נהיה מאוחדים, לא נשיג כלום".
מה בדיוק היו תוצאות ההצבעה שנערכה מיד לאחר מכן, יודעים רק בנט ומזכירת הסיעה הותיקה תמי כנפו. הסירוב לפרסם את תוצאות ההצבעה היה מוזר כמעט כמו ההתנהלות של הבית היהודי בחודשים האחרונים. יותר מח"כ אחד חשד שבניגוד לדברי בנט, כלל לא היה רוב לסתיו. הם תהו איך נאלמו דום כל העיתונאים תומכי סתיו, והאם היו מגיבים בסלחנות גם אם בהצבעה החשאית הייתה מועמדותו מסוכלת.
הטלת הוטו, יומיים אחר-כך, על חוק שטרן, מרגיעה את חשדותיהם: גם אם לא היה סיכום רשמי, הייתה הסכמה שבשתיקה בין שני חלקי המפלגה. אגף בנט-אורבך-שקד קיבל את המועמד שהוא רצה. אגף אריאל-סטרוק-יוגב קיבל את הגוף הבוחר שהוא רצה. גוף שבו, אגב, לא נבחר מעולם אדם חובש כיפה סרוגה.
סיעת הבית היהודי יוצאת חבוטה מהסאגה המביכה של החודשים האחרונים. אם בסופו של דבר ייבחר הרב סתיו, איש לא יזכור זאת לבנט. אם יפסיד, ייגרם למפלגה נזק ציבורי כבד שיילך ויחמיר בכל פעם שהממסד הרבני יעלה לחדשות בנסיבות שליליות.
אנשי סתיו, מצוידים במיומנות פוליטית וטבלאות אקסל, משוכנעים שיש להם רוב מוצק, שרק יתחזק אחרי שבנט יבחר עשר נשים לגוף הבוחר. שכנוע דומה, צריך להזכיר, היה לאנשי המפד"ל לפני עשור בדיוק, ערב תבוסת שני המועמדים הציונים-דתיים. המועמד החרדי המסתמן, דודי לאו, נהנה מעבר קרבי, ממותג משפחתי מנצח ומקשרים מצוינים עם ראשי ערים ומועצות. אנשיו טוענים גם הם לרוב מוצק. מהצלבה שתי טבלאות האקסל עולה מסקנה אחת, בלתי נמנעת ולא נעימה: יש גם רבנים שלא תמיד אומרים אמת.
