יושב אדם נרגש מול יושב-ראש מפלגתו, ושומע את המילים מה שתמיד חלם: שיהיה שר בישראל, אולי אפילו חבר קבינט. בהתרגשותו, הוא לא יודע שהמושג "חבר ממשלה" עבר הרחבה מוניטרית: מייצרים ממנו בכמויות, וערכו יורד. עם 34 שרים, שום החלטה לא תתקבל במליאת הממשלה. עם 17 חברי קבינט ועוד חופן משקיפים, לא יהיה על מה להשקיף. שום סוד לא יומתק שם. החיים חזקים מהתארים: ההחלטות יתקבלו בפורום מצומצם של שני ראשי הממשלה, או רביעייה, או שישיה. אף אחד לא יכנס פורום שבשל גודלו שנחשב עדיין התקהלות אסורה.
בעוד רסיסים טיפתיים של תיקים עפים מכאן לשם, קל לפספס את התמונה הגדולה של חלוקת התפקידים בליכוד: נתניהו השלים את החלפת צמרת הליכוד. אדלשטיין שונמך מיושב-ראש הכנסת למשרד הבריאות, ארדן נשלח לגלות מכובדת במרחק 10,000 קילומטר, סער אפילו לא הוזמן. מנגד, הוקמה צמרת אחרת: אמיר אוחנה קודם שוב מהמקום ה-21 לתפקיד השר לביטחון הפנים, יריב לוין הוצב בראש הרשות המחוקקת, מירי רגב תכהן כשרת החוץ ותחלוש על מיליארדים בתחבורה (ועוד חשה מאוכזבת). חוץ מישראל כץ, אף אדם עם בסיס כוח עצמאי לא מחזיק בעמדה בכירה.
למרות שהועבר אחר כבוד לתיק הבריאות, אדלשטיין עדיין יצא בזול. הוא היה בכיר הליכוד היחיד שסירב להביע תמיכה בנתניהו כשהתמודד בפריימריז מול גדעון סער. אחר-כך, לתפיסת בלפור, לא התאמץ מספיק כדי לבלום את דיוני הסרת החסינות של ראש הממשלה. לתפיסתה של משפחת נתניהו, אדלשטיין נלחם יותר על תפקידו שלו, בסיבוב האחרון, מאשר על נתניהו. ראשו של קודמו בתפקיד, ראובן ריבלין, הותז על הרבה פחות מזה.
מצד שני, המעמד של אדלשטיין בליכוד טוב יותר משל ריבלין בזמנו. מצבו השתפר משמעותית אחרי שבתפיסת חברי הליכוד נפל על חרבו כדי למנוע חקיקה נגד נתניהו. זה לא החזיר לו את תפקיד יו"ר הכנסת, אבל הציל אותו מחיסול מוחלט. השיחה עם ראש הממשלה השבוע הייתה לא קלה: אדלשטיין הטיח בנתניהו שלא נאבק באמת מול גנץ על החזרתו לתפקיד שכה אהב. הטיח – וקיבל את תיק הבריאות.
נפתלי בנט היה האדם היחיד מ-119 חברי כנסת שבאמת רצה בתפקיד. חוץ מהצורך במיגורה של מגפה עולמית ותחת ראש ממשלה סמכותני, יש עוד סיבות מדוע להסס לקחת את המשרד. השילוב בין התורים במערכת הבריאות ובין הצורך בתמיכתם של פעילים מרכזיים במפלגה כבר סיבך כמה מקודמיו של אדלשטיין. קיצורי תורים והרמת טלפונים כבר הובילו לבדיקות של מבקר המדינה. לא סתם כבר קרוב לדור אף פוליטיקאי ממפלגה עם פריימריז לא מעוניין בתפקיד. לפחות, התנחם שלשום אדלשטיין, אפילו גדולי שונאיי לא יאחלו לי להיכשל.
על השקעות סולידיות ואג״ח ספקולטיבי
מול הליכוד, יש שתי דרכים לסחור: החרדים בחרו בהשקעה סולידית. הם נאמנים מאוד, לא הולכים בגדולות, לא קורצים שמאלה ועל כן מחד מתוגמלים תמיד, אבל גם מובנים מאליהם ועל כן זוכים תמיד לתפקידים מסדר גודל בינוני. כך התנהלה גם הציונות הדתית, עד עידן בנט ושקד.
האיבה ההדדית מול נתניהו ושאיפות ההנהגה הובילה אותם להתנהל מולו כמו אג"ח ספקולטיבי. חשדנותו כלפיהם יכולה להוביל לקנייתם במחיר מופקע כאשר יש חשש שיערקו – עד כדי תיקי הביטחון והמשפטים, התחבורה והחינוך. מצד שני, כאשר אין בהם צורך, אותה משטמה מובילה לשנמוכם וביזויים כמה שרק אפשר. זו השקעה בסיכון גבוה, לא לבעלי לב חלש.
השנה וחצי האחרונות עמדו בסימן עיסוק בלתי פוסק, נרקיסיסטי, בענייניה של הציונות הדתית. אין שום מגזר בישראל שהעסיק את ראש הממשלה כגננת, שהקים לעצמו שלוש מפלגות בגלל ניואנסים שאיש מחוץ לעלוני השבת איננו מכיר, ששילב, כמו שאמר שי פירון, בין שתי תופעות מתחום הנפש: תסביך נחיתות ושגעון גדלות. אופוזיציה היא מקום ראוי לחנות בו ולהרהר. לא באמת טוב, כמובן: אפי איתם, שהיה יו"ר המפדל והתפטר מהממשלה על רקע תכנית ההתנתקות, אמר בגילוי לב שאם היה יודע כמה חסרת תוחלת האופוזיציה, יכול להיות שהיה מתעכב עם ההחלטה.
העניין הוא, שנתניהו טרק בפניהם את הדלת, אבל גם על האצבע שלו. חלומו בן שבע השנים, לשוב ולפטר את הצמד כמו שעשה להם כשעוד עבדו אצלו בלשכה, הוא ההבדל בין להצליח וליהנות. הנאה גדולה ודאי תצא מזה. הרי במקום להילחם בו, ראשי ימינה יריבו אלה עם אלה. בנט ושקד יצטרכו לברר אחת ולתמיד את יחסיהם, וכנראה להיפרד; סמוטריץ' ימשוך לכיוון החרד"לי, ושלושתם יתאחדו בבוז שהם חשים לרפי פרץ.
רק ששבירת הגוש היא אירוע שתוחלת הנזק שלו רחבה יותר מכפי שהיא נראית. נתניהו מנסה למסגר את האירוע כסכסוך אישי, לא לגמרי לא בצדק, אבל הוא עלול לגלות שעבור מצביעי הציונות הדתית זה היה גט אחד יותר מדי.
הליכתה של ימינה לאופוזיציה מעידה שנתניהו איננו דואג במיוחד מאיתגור מימין, ומכאן, בהיקש סביר, שהוא משוכנע שהריבונות אכן תוחל הקיץ. ימינה תמצא את עצמה אז בעמדה בלתי אפשרית: איך טוענים שמי שהביא לסיפוח חסר תקדים הוא שמאלן? ומאידך יכול להיות, כמובן, שהכל אישי, לא קשור לשום חישוב פוליטי וזו רק המשטמה הישנה. אם תרצו, אין זו הגדה.
האויב מספר אחת של הציבור החרדי
במלחמת 500 הימים בין גנץ ונתניהו יש מנצח מובהק אחד: החרדים. בעוד הכל מתמקדים בהסכם שבין הליכוד וכחול לבן, ובקטטת נתניהו-בנט, חמקו תחת הרדאר ההסכמים הנדיבים, חסרי התקדים, עם 16 הח"כים של ש"ס ויהדות התורה.
בממשלה הבאה הם שולטים על משרדי הפנים, השיכון, הדתות והנגב-גליל. חמישה מאנשיהם יכהנו כסגני שרים, אבל הסיפוח הזוחל האמיתי יורגש בכנסת: נציגי המפלגות יעמדו בראש שלוש הועדות המשפיעות ביותר בכנסת: כלכלה, חוקה וכמובן כספים. מותר לנחש שמשה גפני ילבש את חליפתו הטובה ביותר למעמד שבו יקבל מנציג ישראל ביתנו את ראשות הוועדה החשובה ביותר. הם לא ילחצו ידיים, ולא רק בגלל הקורונה.
בתום שנה שבה הפכו למטרת הדמות של הפוליטיקה הישראלית, שבה עמדו – בניגוד לרצונם – במוקד מערכת הבחירות, בתום אחת השנים הגרועות בתולדותיהם, הם מגיעים להישגי שיא של כל הזמנים. ליברמן ולפיד יישבו באופוזיציה ואילו ליצמן ודרעי יצטלמו בבית הנשיא, מחייכים מאוזן לאוזן, כשלצידם בני גנץ, האיש שהבטיח ממשלת אחדות חילונית. ההימור הענק שלהם על נתניהו השתלם. ההימור הענק של ליברמן נגדם נכשל לפי שעה.
השנאה היוקדת בין ליברמן ונתניהו הייתה הסיבה העיקרית לכאוס שהשתולל פה מ-2018 ועד אתמול בלילה. אבל שדה המערכה היה בני ברק ומאה שערים: חוק הגיוס פירק את הממשלה ב-2018 ופיזר את הכנסת ב-2019; המודעות של כחול לבן הפחידו את ציבור בוחריהם משיעורי ההצבעה בבני ברק. הדתה ותחבורה בשבת עמדו במוקד הבחירות השניות. החרדים נהדפו אל הימין, בעיקר כי לא באמת הייתה להם אפשרות לשתף פעולה עם מי שהם מחשיבים כשטן הגדול והשטן הקטן, לפיד וליברמן. מהלימון הזה יצאה לימונדה, בהכשר בד"צ כמובן: לפני שבע שנים בנט הביא להשלכתם לאופוזיציה, ואיש ממצביעי נתניהו לא הצטער. אבל שנה ארוכה תחת האלונקה המשותפת הביאה להגברת ההזדהות של בוחרי הליכוד וימינה עם החרדים. יהדות התורה זכתה בבחירות האחרונות לאלפי קולות סרוגים, וש"ס – לשני מנדטים שהצביעו בשנים האחרונות מחל.
כידוע, ניסיון העבר מלמד שהאויב מספר אחת של הציבור החרדי הם הפוליטיקאים שלו, שאינם יודעים תמיד מתי לעצור. שכרון הכוח כבר הוביל אותם פעמיים לאופוזיציה. כעת מגיע מבחנם השלישי: האם הפעם יידעו להתאפק? עכשיו, כשראשות האופוזיציה בידי לפיד, יהיה מי שייפרע מהם אם יצליחו יותר מדי.
התסמין: מחאות היסטריות
"הדמוקרטיה הישראלית מתה בחסות הקורונה", כתב לאחרונה פרשן אחד, ומקבילו בישר: "כך משטח נתניהו את עקומת הדמוקרטיה". מומחה חוקתי טען שבתי המשפט שותקו רק לצורך דחיית משפטו של נתניהו (ולא כי מדובר במקום התקהלות כמו אגף המכס או משרד הבריאות) ואחרים מחו ש"ישראל היא המדינה היחידה שבה מונעים את חופש ההפגנה".
הטענה שאיכוני שב"כ לאיתור חולים הם מבוא לפאשיזם משולה לטענה שסגירת בתי הכנסת על מנעול מאותתת על חידוש האינקוויזיציה. מנהיגים מכל המפלגות, בכל העולם, נוקטים פחות יותר באותם צעדים כדי להילחם בנגיף. שכן על פי המחקרים, קו-ביד 19 איננו מתרשם במיוחד מהבדלי השקפה, לא חרד לחופש ההתקהלות ואפילו לא משתכנע משירת מרפסות.
המחאות ההיסטריות נגד צעדים שמטרתם הצלת חיים הן תסמין למחלה שעיתון כלכלי מסוים בישראל לוקה בה, והדביק בה אחרים בטור מעריכי: הטענה שהמציאות היא תמיד מסווה לדבר מה אפל בשירות בעלי הון ופוליטיקאים תאבי כוח. הקורונה היא רק תירוץ למעקב אחר יריבים, הסכסוך עם הפלסטינים מסווה לריכוזיות, פיתוח מאגרי הגז הוא קץ הדמוקרטיה.
המחאות האלה אינן שונות מהותית מההתקהלויות המגונות של חסידויות אנטי ציוניות במירון ובירושלים, או להלוייה ההמונית שנערכה השבוע בטורעאן: אלה, אלה וגם אלה מתקשים להפריד בין המשטר שהם שונאים לבין הוראותיו שנועדו להציל את חייהם. זו סאטמריות לכל דבר ועניין, גם אם היא מתגוררת בתל אביב ולוקחת בטייק אווי את הקפה הנכון. ככל הידוע, אף אדם שהלך לעולמו טרם התלונן על פגיעה בזכויותיו.
