בשנתו ה-14 בשלטון, נתניהו משחק על זמן, ללא מטרה בת השגה. הוא לא עושה זאת כדי לקדם עיסקה או חנינה, העיתוי לבצע אותן היה כבר השבוע. מה שאפשר היה להשיג בדוחק בימים שאחרי ההחלטה על כתב האישום לא יהיה אפשרי יותר אחרי שהוכרזו בחירות. "שיחפשו עיסקה במקום אחר", אמר השבוע, ולא נראה שמנדלבליט וניצן משקיעים זמן רב מדי בחיפושים. הוא
לא חושב באמת שליברמן יצטרף לקואליציה אחרי שאמר נייט לשלוש כאלה תוך שנה. אולי הוא מאמין שישיג 61, אבל אם כן, הרי שהוא לגמרי בודד בהערכה הזו.
אז מה יעשה עם הזמן שירוויח? יקנה עוד זמן.
הליכוד, אלופת הליגה בעשור האחרון, מסתפקת עכשיו בתיקו. בכירי הימין מכורים לנתניהו, חלקם בלי יכולת להתנתק, חלקם בלי רצון. אז הם שואפים כעת עוד מנה אחת, עוד כמה חודשים, עוד בחירות. בסיומה תבוא עוד מנת בחירות, או גמילה כואבת מאוד באופוזיציה. בליכוד יש מי שמחכים, עייפים, למכת החסד. חלק מהוותיקים כדי לפרוש הביתה, חלק כדי להתמודד על ההנהגה.
גדעון סער הסביר השבוע שלנתניהו אין יכולת יותר להרכיב ממשלה, נתניהו השיב שסער לא יכול לזכות בבחירות. סביר להניח ששניהם צודקים. בכיר לשעבר בליכוד, עתיר ניסיון בפוליטיקה, הסביר השבוע שבפני הליכוד עומדות בדיוק שתי אפשרויות: ללכת לאופוזיציה עם נתניהו, או ללכת לאופוזיציה עם יורשו.
32 חברים יש בסיעת הליכוד, רק עשרה מהם טעמו את טעמה של האופוזיציה וגם זה היה לפני קרוב ל-11 שנה. הם לא נבחרו לשלטון; הם נולדו אליו. לא יהיה זה הוגן להאשים את נתניהו שלא הכשיר יורשים, שכן איש מ-11 קודמיו על כס ראש הממשלה לא טרח לעשות זאת. אבל התוצאה היא שהליכוד של מחר עשוי להתגלות כמפלגת העבודה בתוספת מצודת זאב. כזכור, אחרי שרבין נרצח ופרס הפסיד, העבודה איבדה את מעמדה כמנהיגת הגוש לטובת אלטרנטיבות רעננות ואופנתיות יותר. אחרי נתניהו, מפלגות הלווין יתחזקו; מפלגות חדשות, ימין פופליסטי, יקומו. מנהיג הליכוד הבא ירצה לפנות למרכז ולהביא עוד קולות אבל ימצא את עצמו חוזר בבהלה לבייס.
גוש הימין כבר פורק. בלוק הימין שמחדש מדי כמה ימים את נדריו הוא כמו בריטניה הגדולה אחרי הנסיגה מהודו: מעצמה לשעבר. האירוע החשוב של השבוע לא התרחש בפוליטיקה – כי שם לא קרה כלום – אלא בליל שבת בכבישי גוש דן. התחבורה הציבורית בשבת נהנית מתמיכה נרחבת גם בתוך הימין. בזמן שהפוליטיקה תקועה בפקק, הנושאים האזרחיים טסים בנתיב לתחבורה ציבורית. באופן מוזר מאוד, הקלף העיקרי של נתניהו הוא דווקא כתבי האישום נגדו. לראשונה זה חודשים ארוכים הימין התחזק השבוע בסקרים, תגובת נגד מוכרת לחגיגות השמחה לאיד באולפנים ובשמאל.
בין התמודדות לחורבן
הברירה של גדעון סער לא הייתה בין התמודדות לשתיקה, אלא בין התמודדות לחורבן. לו גיבה השבוע את נתניהו אחרי כתבי האישום היה נתפס, אם לצטט אותו, כסמרטוט מארץ הסמרטוטים: לא רק מי שחמש שנים הבטיח להתמודד והתקפל כשהייתה הזדמנות, אלא כזה שאפילו לא קיבל תיק בכיר בתמורה. לו שתק, היה נתפס גרוע לא פחות, כמי שאיננו מגלה מנהיגות. הרוחות שנשבו לכיוונו השבוע מהליכוד היו בחלקן הגדול קפואות, אבל שאר האפשרויות היו גרועות לא פחות. המבחן הגדול יבוא אחרי הבחירות: האם הליכודניקים יבינו שחזה את הכישלון, או יאשימו אותו באחריות לו.
יולי אדלשטיין עמד בדילמה דומה, והכריע אחרת. מה שרצה באמת להכריז שלשום היה על הקמת ממשלה בראשותו, בחתימתם של גנץ, ליברמן ושני שלישים מסיעת הליכוד. זה המספר שנקב בו בשיחות סגורות כדי לקבל לגיטימציה לפוטש בלי פריימריז. הוא שתק רק בתקשורת: במשך חמישה ימים הסתגר בלשכתו עם בכירים במפלגה, עד שהתברר סופית לכל המעורבים שאין לכך היתכנות. בצר לו, הסתפק בקריאה לאחדות.
יוזמתו, שלפיה נתניהו יכהן ראשון למשך חמישה חודשים ואז יוחלף בגנץ מעידה על חולשה נוראה: בעולם ללא אישומים או עם חילופים בצמרת, הליכוד יכול להרכיב ממשלה לכהונה מלאה, אבל כעת קונה את בכורתו במחיר מופקע שישולם כבר באביב הקרוב: המלכת גנץ לראש ממשלה כשכל השותפים הטבעיים מתרגלים לשרת בממשלתו. ואילו מהצד השני אין מי שיקנה את הסחורה הנדיבה בשל משבר אשראי. אף חקיקה לא תעזור לשכנע את לפיד, אשכנזי ויעלון שנתניהו ישלם בזמן. הוא תמיד יכול לפוצץ את דיוני התקציב באמתלה כלשהי, ואז הכנסת מתפזרת אוטומטית באחד באפריל. מי שיהפוך אז לבדיחה נהיה אנחנו, אמר בכיר בכחול לבן, המפלגה שחילצה את נתניהו מבית המשפט, חתמה לו, הצביעה בעדו ונגררה לבחירות שוב.
עמדה נפלאה ובעייתית
שומרים חמושים הקיפו גם השבוע את בני גנץ. המנדט כבר חזר לכנסת, אבל יחידת האבטחה מהמשמר לא. מי שקיבל את ההחלטה הזו נהג בשכל, גם אם באיחור ובניגוד לפרוטוקול.
בבחירות חדשות, אם יוכרזו, גנץ נמצא בעמדה נפלאה ובעייתית. נפלאה, כי אין לו דבר להפסיד, רק להרוויח מהן: כיוון התנועה הכללי הוא מימין למרכז, 61 מנדטים לימין אינם נראים באופק ואם ליברמן היה רוצה לחבור לימין ולהשאיר אותו באופוזיציה היו לו כבר שתי הזדמנויות לעשות זאת. רק ארבעה מנדטים מפרידים בינו ובין גוש חוסם, בינו ובין טקס חילופין בבלפור.
בעייתית, כיוון שהאוויר רוטט והשעה כשרה למפלגה חדשה, בינו ובין הליכוד. ליברמן או מישהו שוחר טובתו כבר בוחן בסקרים "גוש לאומי ליברלי", ישראל ביתנו בתוספת שקד, האוזר והנדל. גם הימין החדש נמצא בעמדה טובה יותר עם משרד הביטחון, והפעם לא יסבול מהמשקולת התודעתית של סמוטריץ' ופרץ. וזה עוד לפני האפשרות לפרישה של חלק ממתנגדי נתניהו בליכוד. ובקיצור, כמו שנכתב פה לפני הבחירות הקודמות, כחול לבן צריכה להיות גם מחלקת שימור לקוחות וגם מחלקת גיוס לקוחות.
המשימה האלקטורלית משתלבת עם הצורך הפוליטי. כחול לבן איננה מפלגה אלא שלד רב-מפלגתי. זה יצר מבנה מגושם, דו-ראשי, תלת-מפלגתי וארבע-קוקפיטי. גנץ משוכנע שאם יגיע הרגע להחלטות קשות, הוא יוכל לקבל אותן גם אם כל חבריו לצמרת יתנגדו. לאור הישגיו המדהימים השנה מומלץ לא לזלזל בהערכה הזו. אבל השאלה העיקרית היא איך שאר השחקנים תופסים את כחול לבן. החלטת ליברמן להימנע מממשלת מיעוט או החלטת ריבלין ונתניהו להרפות ממתווה הנשיא נבעו מהתפיסה שהוא לא יוכל לכפות את דעתו על רשימתו הטריה-יחסית.
המסקנה המתחייבת, בטח אם הולכים לשלטון, היא שלתנועה אחת יש יושב-ראש אחד: זה אומר שהקוקפיט הופך מגוף מחליט למייעץ, שלפיד הופך מראש ממשלה ברוטציה למספר 2 קבוע, זה אומר פתיחת רשימת כחול לבן והוספת שמות אטרקטיביים נוספים לימין הרך, על חשבון יש עתיד וחוסן. זה אומר בטווח הרחוק יותר דרישה לפירוק חוסן, תלם ויש עתיד והקמת מוסדות משותפים. חלק מהאפשרויות האלה נשקלות ברצינות רבה, חלקן יעלה אם תהיינה בחירות ב-2020.
למקורביו סיפר גנץ שמאז שנכנס לפוליטיקה, הוא קיבל בסך הכל שבע החלטות אסטרטגיות. בקרוב תגיע העת להחלטה האסטרטגית השמינית.
שאלה חשובה מאד
בחדר וועדת החוקה הישן של הכנסת התקבצו ביום חורף קר של פברואר 2001 הגלקטיקוס של כנסת ישראל: היו שם שרי המשפטים לעתיד יוסף לפיד וציפי לבני, השרים בעבר ובעתיד עוזי לנדאו ואמנון רובינשטיין, ומי שהיה אז ח"כ מהשורה, ראובן ריבלין. על הפרק עמד סעיף בחוק יסוד: הממשלה, זה שנוסחו עומד כבר שבוע במרכזו של דיון ציבורי, לכאורה חוקתי: האם משפטנים יכולים להדיח ראש ממשלה שנגדו הוגש כתב אישום.
הם עוד לא ידעו מה זה תיק 2000, מנדלבליט היה סגן הפרקליט הצבאי ושאול אלוביץ' שיווק טלפונים צבעוניים של נוקיה. זה היה ויכוח עקרוני, עוד בטרם נצבע הכל בצבעי ביבי-לא-ביבי: האם לאפשר לראש ממשלה שכבר הורשע במחוזי עם קלון להישאר בתפקידו. "שאלה חשובה מאוד", נאנח רובינשטיין.
"למה לתת לכנסת סמכות להשאיר אדם שהורשע בפלילים", שאל לפיד. "כי זה לא פסק דין סופי", השיב רובינשטיין, והיועצת המשפטית המשיכה: "אנחנו לא רוצים שבית-משפט אוטומטית ידיח ראש ממשלה".
ואז יצא ריבלין להתקפה סרקסטית: "יכול להיות שאנו בימים שבהם יש אנשים אדירי רוח, שיכולים להחליט הכול בשביל הכנסת, לקפוץ מתי שהם רוצים, להתנפל מתי שהם רוצים. אבל האיזון קובע שהכנסת היא הריבון, ואסור לנו לסטות מזה, קלה כחמורה, כי אחרת יהיו לנו אומבודסמנים, שבכוח יכולתם האינטלקטואלית יקבעו מה מותר ומה אסור".
ריבלין ישב בוועדה כח"כ שכן שבוע בלבד קודם, חקירת סרק זדונית סיכלה את מינויו לשר המשפטים. "אתה עכשיו רדוף במה שקרה לך ואינך יכול לשפוט את כל החיים הפוליטיים על עוול אחד שנגרם לך", הטיח בו לפיד. דווקא התגברתי, השיב לו ריבלין. לפיד התעקש: "אני רוצה לשאול אותך שאלה מוסרית: האם אתה חושב שאדם, שבית-המשפט העליון קבע שהוא פושע עם קלון, יכול להיות ראש ממשלת ישראל?"
שאר הנוכחים ענו במקומו. "בחדר הזה", אמר ח"כ מוחמד בראכה, "אין מחלוקת על כך שלא. מצד שני, כל מטרת החוק היא לחזק את הפרלמנטריזם, ולא ייתכן שמרצון נערער את המגמה העיקרית של החוק". ועוזי לנדאו הוסיף: "תהיה טעות קשה אם הכנסת תוותר על הריבונות שלה. על יפתח הגלעדי נאמר שהוא בן אישה זונה, אבל גיבור חיל. מצאו אז נקודת זמן ספציפית שרצו שדווקא הוא ינהל את הדברים".
"בין השיטין", הרהר לפיד בקול, "מתנהל פה בעצם הוויכוח הגדול, שעומד עכשיו מאחורי הרבה מאוד דיונים במדינה הזאת, וזה האיזון בין הפרלמנט לבין בית-המשפט".
"אולי אתה לא מבין", השיב לו ריבלין. "יש דבר שיכול להיות רדיפה". של בית-המשפט העליון? התפלא לפיד וקיבל תשובה: "רדיפה של מערכת. זה דבר דמיוני, אבל יכול להיות. כאשר אדם נבחר פוליטית על-ידי העם, וכל הכוונה היא קנוניה להדיח את ראש הממשלה מכהונתו. בואו נחשוב על מדינת ישראל אחרי שנפרוש לגמלאות. יכול להיות מצב שבו ראש ממשלה רדוף. אם אתה בא ואומר שיחידים שלא נבחרו, שלא עמדו למבחן הבוחר, שהעם לא רצה בהם, יכולים לבוא ולומר 'האיש הזה לא יהיה', אחרי זה תתברר צדקתו או לא תתברר, ובינתיים יקרה דבר איום ונורא לאדם שנבחר בדמוקרטיה".
המשפט האחרון הוא הראיה המכריעה שבניגוד לכל הרמזים המטרימים של אהרן ברק, שי ניצן ומרדכי קרמניצר, בחוק הקיים אין שום לקונה. המחוקקים אמנם לא נכנסו לסמטה ההיפותטית של הטלת הרכבת הממשלה על מועמד, אבל ברור מה הייתה דעתם בנושא. הם תיקנו את החוק בכוונה ברורה: למנוע מאדם אחד, שופט אבל קל וחומר יועץ משפטי, לסכל ולאיין בחירה פוליטית של מיליוני מצביעים. אם מורשע לא, קל וחומר נאשם. מזל שיש פרוטוקול, כי אף עיתונאי לא הקליט את הדיון באותו בוקר. כתב אישום נגד ראש ממשלה היה אז שאלה היפותטית, מהסוג שכתבים אף פעם לא טרחו לסקר.
