אם הרוסים מאזינים להתייעצויות בבלפור בימים אלה, הם שומעים ויכוחים בין ראש הממשלה לאנשיו, שבהם נשמעת שוב ושוב סדרה מוזרה של מספרים, על סולם של אפס עד שלוש.
להלן הפיצוח: ההכרעה שיקבל כנראה בחודש הבא היועמ"ש מנדלבליט עוסקת בשלושה תיקים. בכל אחד המליצה המשטרה על שוחד, ובקודים בבלפור: נקודה שלמה. הדיונים עוסקים בשאלה אם אפשר יהיה לרכך את זה למרמה והפרת אמונים (חצי נקודה) או לסגירה מוחלטת (אפס).
נתניהו הוא הפסימי מכולם: שתיים וחצי. הוא משוכנע שהחלטת היועמ"ש תתפרסם לפני הבחירות, והיא תכלול שוחד בתיק 2000 (שיחות מוזס), שוחד בתיק 4000 (אלוביץ'-וואלה) ומרמה והפרת אמונים בתיק 1000, תיק המתנות. פרקליטיו בונים על סגירה אפשרית של תיק 2000 ואולי, אולי, ריכוך 4000 למרמה והפרת אמונים. שאגות שמחה יבקעו מבית ראש הממשלה אם יוחלט להעמיד אותו לדין ב"חצי וחצי".
דרך שתי נקודות (וחצי) עובר רק קו אחד, והוא הקו שבקע ממיליון מקלטי טלוויזיה בהצהרה יום שני בערב. עד לפני שלושה שבועות, ההנחה הייתה שנתניהו ירצה ללכת לבחירות רק לאחר שתתפרסם ההחלטה על זימונו לשימוע, כדי שיוכל לטעון לאחריהן שהעם נתן לו מנדט ביודעו את כל העובדות. אלא שזה היה תחת ההנחה שלכל היותר יואשם במרמה והפרת אמונים. נאומו של פרקליט המדינה שי ניצן הפיל את האסימון ואת הקונספציה גם יחד: יש בפרקליטות סיעה חשובה שתומכת בקבלת החלטה מהירה, והמהירות פירושה אחד: אימוץ של המלצות המשטרה לעניין השוחד.
העמדה לדין על שוחד מסכנת את חירותו של נתניהו, אבל עוד קודם מאיימת לטלטל את כסאו בשני אופנים שונים. ראשית, הוא משוכנע, לדעתי בטעות, שהנשיא ריבלין לא יטיל עליו את הרכבת הממשלה גם אם הליכוד ינצח בפער גדול. שנית, הוא מודאג מנטישה של מנדטים יקרים ברגע שישמעו שהיועץ המשפטי לממשלה סבור שראש ממשלתם נטל שוחד. כך או כך, פרסום ההחלטה ערב הבחירות עלול להיות אסון מבחינתו.
כשבנימין נתניהו נחת מברזיליה בשבוע שעבר, הוא מיהר להתייעצות; לא עם מנהלי הקמפיין, עם עורכי דינו. בדיונים התגלעה מחלוקת חריפה: נתניהו דגל בפתיחת אופנסיבת חורף נגד פרסום ההחלטה עוד לפני הבחירות. עורכי דינו, ובראשם נבות תל-צור, הסתייגו עמוקות מהקו הלוחמני. הם חשבו שתועלת ודאי לא תצמח ממנו, אולי רק נזק מול היועמ"ש, שמחזיק בידיו את גורל הקליינט שלהם. על אף שיערות השיבה שהוסיף מאז נכנס לתפקיד, יש לזכור שמנדלבליט הוא במקור ג'ינג'י. סרטון היד הכרותה שעלה במוצ"ש העיד שהפרקליטים לא שכנעו את נתניהו.
הנמען של נאום נתניהו בשני בערב בכלל לא היה היועץ המשפטי לממשלה אלא הציבור. המשפט החשוב בו כלל לא היה הקריאה לעימות, אלא ארבע מילים: "אין שוחד בלי כסף". מאחוריו עומדים שני נתונים סותרים שעולים מסקרי העומק: מצד אחד, גם בוחרי הימין נרתעים מאוד מהצבעה למועמד שנגדו תלויה טיוטת כתב אישום על שוחד, החמורה שבעבירות הצווארון הלבן. מצד שני, מתברר ששוחד בעיני רובם הוא רק כשהפוליטיקאי מקבל כסף, לא סיקור חיובי או תמונות מחמיאות. מסתבר שמיליוני המילים שנשפכו על ראשי הציבור בשנתיים האחרונות היו לשווא: רוב הציבור מכיר את תיקי 2000 ו-4000 ברמת הכותרות בלבד. שוחד או לא שוחד.
הצהרתו הדרמטית-לכאורה של ראש הממשלה לא נועדה לשכנע את המשפטנים, כי כידוע יש גם שוחד בלי כסף (אם כי סיקור חיובי לא הוכר עד היום בפסיקה ככזה). היא כוונה לאוזני המצביעים. מטרתה הוא לנטרל את מה שמסתמן כזירת המטענים של הבחירות הקרובות: החלטת מנדלבליט. לנתניהו יש חודש לעשות להחלטת היועמ"ש את מה שעשה להמלצות המשטרה: להפוך את הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה מוחלט על כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן לנון-איוונט, משהו שיתקבל במשיכת כתף ולא יגלח את עמודת המנדטים של הליכוד.
ספק אם תיקרה לראש הממשלה עוד הזדמנות לדבר בשידור חי לחצי מדינה, שכן ערוצי הטלוויזיה יהיו די ספקניים בפעם הבאה. בליכוד עובדים על יוזמה אחרת: אולפן בחירות, בפייסבוק, בשידור חי, ממטה הליכוד. את כל כותרות הקמפיין ודברי נתניהו הם מתכוונים לשדר משם, מדי ערב בשמונה. עדיין תרים שם אחר מגיש, ניסיון עיתונאי לא חובה בכלל.
בחירות אמצע
כמה פוליטיקאים יודעי דבר מגדירים את בחירות 2019 כ"בחירות אמצע" – אותה פרוצדורה דמוקרטית בארצות הברית שבה הולכים לקלפי ויש מדגמים, אבל היא עדיין איננה המירוץ על הנשיאות, אלא רק מבוא לבאות. כלפי חוץ ראשי המפלגות שלנו שוכרים קמפיינרים ומטות ומבשרים, כרגיל, על הבחירות הדרמטיות בתולדות המדינה, אבל בליבם חלקם יודעים שהסיכוי לדרמה לא כל-כך גבוה.
אלה בחירות אמצע כיוון שעל פי רוב ההערכות, נתניהו יתקשה מאוד להפסיד אותן, ומצד שני יתקשה מאוד להמשיך לכהן יותר משנה תחת כתב אישום. מי שלא יהיה יורשו, טוענים הטוענים, לא יצליח לתחזק קואליציה. מהר מאוד נלך לבחירות נוספות, הראשונות מאז תחילת המילניום בלי בנימין נתניהו. כולם רוצים להיות שם כשזה יקרה, והבחירות הנוכחיות הן בסך הכל מקצה המוקדמות, לא הדבר האמיתי.
בחימום לקראת הבחירות הבאות, בחירות הירושה, אין לאיש אינטרס לוותר על האגו או על המקום הראשון. ביום שאחרי נתניהו, בהנחה שיגיע כבר ב-2020, עדיף לכל אחד מהם לעמוד בראש מפלגה עצמאית, ולא להידחק למקום שני ברשימה לטובת מה שנראה כרגע ממילא כבחירות אבודות.
ולפיכך, האירוע החשוב של הבחירות, עד עכשיו, הוא דווקא גירושה של ציפי לבני מהמחנה הציוני. שכן לפי שעה הוא פוגע קשות גם בסיכוי הקטן לאיחוד משמעותי. לפיד וגנץ לא מתכוונים להתאחד עם לבני בשל דימויה השמאלני שיבריח מצביעי ימין מתון. שניהם גם לא מוכנים לוותר על המקום הראשון לטובת איחוד כוחות זה עם זה. אבל גם אם זה יקרה, והרשימה הנ"ל תמריא, זה יבוא בהכרח על חשבונן של התנועה, מרצ והעבודה, שנמצאות לא מספיק רחוק מאחוז החסימה.
טיבי או ביבי?
בכנסת יש 120 ח"כים, אבל בפוליטיקה הישראלית – רק 107. הרשימה המשותפת על שלושה-עשר חבריה איננה משחקת על המגרש: היא לא ממליצה על איש לראשות הממשלה, לא מבקשת תיקים וגם לא תקבל אותם.
אחמד טיבי הוא סיפור אחר. בניגוד לרוב חבריו למשותפת, הוא חלק בלתי נפרד מההווי הפרלמנטרי, אבן מאבני מזנון הח"כים. פעם התוודה שיש רק שני חברי כנסת שהוא לא אומר להם שלום: אביגדור ליברמן הוא אחד מהם, ואת שמו של השני לא הסכים לגלות. זה היה עזמי בשארה, יו"ר בל"ד הנמלט.
טיבי מפרק את הרשימה המשותפת בגלל עלבון אישי: הוא זוכה לפחות ייצוג ברשימה מחלקו באוכלוסיה, ולא הצליח לרשת את איימן עודה במקום הראשון. סקר ידיעות אחרונות אתמול מלמד שרוב הציבור הערבי מעוניין לראות אותו בצמרת, ומעניק לרשימתו מנדט אחד יותר משאריות המשותפת. אבל השלכות המהלך עשויות לחרוג מענייני כסאות פנים-מגזריים. בבחירות האחרונות, כשיצחק הרצוג היה צמא לממליצים אצל הנשיא, התברר שהרשימה המשותפת מחולקת לשני מחנות: טיבי שתמך במהלך וקידם אותו, ומנגד בל"ד הקיצונית שלא הייתה מוכנה אפילו לחתום הסכם עודפים עם מרצ הציונית. כרגיל, הקיצוניים ניצחו.
בכהונתו השביעית בכנסת, אחמד טיבי ישמח ליותר השפעה מזו של ח"כ זוטר בסיעה מוקצה בשולי הבית. אל חשש, הוא לא יכהן כחבר קבינט. אבל אם ירוץ לבד בראש תע"ל, הוא עשוי להעניק בנסיבות חריגות תמיכה מבחוץ למועמד מהמרכז-שמאל, אם זה יצליח לגבש גוש חוסם נגד נתניהו. במקום "הערבים נעים בכמויות" אפשר להוציא מהבוידעם את הסיסמא מ-1996: ביבי או טיבי.
אתה נשמע קטוע
ביום שני בערב נדמה היה שאזהרתו של ראש השב"כ מתממשת, ונפתחה מתקפת בוטים רוסית מתוחכמת. מטרתה: סיוע לבנימין נתניהו. הרי לא ייתכן שמועמדת בעבודה תצייץ על נתניהו "כמה חלאה ראש ממשלה יכול להיות". זה בטח פוטושופ. ולא ייתכן שבכירי שמאל אחרים יצייצו על נאומו: "לקטוע! לקטוע! אנחנו לא בצפון קוריאה". ובעיקר, לא באמת ייתכן שהשידור בחלק מן הערוצים באמת נקטע בעוד נתניהו מדבר. הרי כל עורך ישראלי עוד זוכר איך קטיעת נאומו של ראש הממשלה שרון, בנסיבות פליליות דומות, בידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, הזניקה את הליכוד לניצחון ענק בבחירות. אין מצב שזה לא פוטין מאחורי האירוע.
היו ימים שבהם ראשי ממשלה חשודים בשוחד קיבלו את יומם בטלוויזיה, בסיקור ענייני ובלי בלבולי מוח צדקניים. במוצאי יום העצמאות ה-60 נחשפו פרטי פרשת טלנסקי. ממש עוד מעט היא תפיל את אהוד אולמרט מכיסאו, אבל באותו ערב הוא קיבל – מאותו פטיו בדיוק של בית ראש הממשלה – דקות ארוכות בשידור חי בשמונה בערב וללא הפרעות. ולא, גם הוא לא סיפק שום הצהרה דרמטית. מאומה לא נגרע מהצופים כשהפרשנות הסרקסטית ותיקון העובדות הגיע מהפרשנים לאחר שסיים את נאומו ונעלם בתוככי הבית.
קטיעת נאומו של ראש הממשלה, צעד שלא יעלה על הדעת כלפי הנשיא ברפובליקת הבננות הזניחה של ארה"ב, איננה הפגנת כבוד כלפי הצופים אלא זלזול פטרוני בוטה בהם. היא מניחה בסתר שמדובר בחבורת בבונים בלתי תבונית שתהופנט אם לא תקבל הסברים בגוף הסרט. רוב הצופים דווקא מסוגלים כנראה לצפות בשבע דקות וארבע שניות ולהבין שלא מדובר בדרמה גדולה. אחד מכל שני צופים בישראל נצמד לטלוויזיה בשמונה בערב, והוא עשה זאת כיוון שמדובר בדבר שלשמו נוצרה הטלוויזיה ומשודרות החדשות: כי מדובר באירוע מסקרן בשידור חי. העלבון הנורא מהעובדה שנאום ראש ממשלה שודר בחלק מהערוצים ללא הפרעות (הכנס כאן גילוי נאות) מניחה ששאר הדקות ששודרו בטלויזיה הישראלית עד היום היו עוצרות נשימה וכמובן נטולות פניות לחלוטין, עד שבא נתניהו, שיעמם והטיף.
עוד יותר מהאנגלית והניסיון, התיעוב התקשורתי כלפיו הוא הנכס העיקרי של בנימין נתניהו. אלמלא הותקף ובוזה בידי כל מגישת תכנית בוקר בשבוע האחרון של הבחירות האחרונות, אין סיכוי שהיה מגיע ל-30 מנדטים. לו זכה ליחס קורקטי וצונן, לא חלילה אוהד, היה נתניהו היום פנסיונר ממורמר ויצחק הרצוג היה ראש ממשלת ישראל. גם מי שקרא לכך וגם מי שקטע השבוע את נאומו יודעים זאת היטב. אבל לסלידה יש כוח משלה.
פורסם בידיעות אחרונות