ייפול או לא ייפול, האיום האיראני כפי שהכרנו אותו איננו, אבל זה בשום אופן לא אומר שאפשר לכתת חרבותינו לאיתים • גוברת ההערכה שאת מקומו של חמינאי ינסה לרשת ארדואן, ולהקים סביב ישראל צבא פרוקסי של האחים המוסלמים • ומה ניסה איזנקוט להשיג ביוזמתו לאיחוד בגוש
שנתחיל עם החדשות הטובות או הרעות? בעוד ענני מלחמה שוב מתקדרים בשמי טהרן, בכירים באזור העריכו השבוע את סיכויי ההישרדות של המשטר באיראן כ"גבוהים מאוד". אם לא תהיה התערבות צבאית של ממש – שילבו הבכירים רגל על רגל ונשענו לאחור – חמינאי יוכל להגיע ל־20 בינואר 2029, מועד השבעת נשיא ארה"ב ה־48, כשהוא עדיין שולט ברפובליקה האסלאמית. קשה מאוד להפיל משטר שמוכן להרוג גם 300 אלף מאנשיו אם יידרש לכך, נימקו.
גם אם המשטר ייפול, אין לקוות לאיראן חילונית וליברלית. להערכתם, המשטר שיקום יהיה גרסה פרסית של פקיסטן: משטר מוסלמי ריכוזי, עוין ולא דמוקרטי במיוחד, פרי של "הפיכת חצר" בתוך משמרות המהפכה, ולא תנועה עממית מלמטה, שכן אנשיה של זו נקצרו בהמוניהם ברחובות. זו הסיבה שאין באזור התלהבות רבה מדי ממתקפה אמריקנית – אם להערכתם ממילא שום דבר טוב לא מאיים עלינו.
ועכשיו לחדשות הטובות: גם אם המשטר לא ייפול, לדעתם האיום האיראני כפי שהכרנו אותו כבר איננו. נגמר העידן שבו יכלו בנחת וללא הפרעה לטפח צבא פרוקסי אימתני ברחבי המזרח התיכון, ולהתקדם עקב בצד אגודל להשגת פצצת אטום. הם "מי שהיו", ועדיף להתמקד בחיסול החות'ים ושאריות חיזבאללה, הזרועות האחרונות שנותרו. המזרח התיכון כבר הפנים את "היום שאחרי" איראן. דברים אחרים לגמרי מטרידים אותו עכשיו – ובראשם טורקיה.
בטווח של עשר שנים, ואולי אף פחות, המשטר הסוני תומך הטרור מאנקרה ינסה להשתלט על המזרח התיכון. גם לו יהיו פרוקסיז, וגם הוא ינסה להקיף את ישראל ולמרר את חייה. הבכירים באזור לא מוטרדים במיוחד מההשתלבות של טורקיה וקטאר ב"מועצה המנהלת" של עזה, שאותה הם רואים כגוף סמלי בעיקרו. גם קטאר, לדעתם, נמצאת בתהליך איטי של פנייה לכיוון הנכון, אחרי שנים של רומן סוער עם טרור והסתה. אך מה יקרה אם ירדן – גם כך מדינה עם רוב פלסטיני – תיפול לתוך שטח ההשפעה הטורקי? מה יקרה אם מצרים תיפול? או לבנון? יש לתת את הדעת גם לתהליכים המדאיגים העוברים על סוריה, ולהפיכתה בפועל לבת־חסות רצחנית של ארדואן. עוד לא מאוחר לפעול, לפני שהאחים המוסלמים ופטרונם ישטפו את האזור.
סעודיה התהפכת
אם כבר שינויים, הנה ההערכה המעודכנת שנשמעת בבירות חשובות באזור: הנורמליזציה עם סעודיה מתה, לפחות בעתיד הנראה לעין. ההכרעה האסטרטגית ללכת לפיוס עם ישראל התחלפה במסע הסתה פרוע, שספק עד כמה מודעים לעומקו ולנזקיו. כש"אימפריית הפלסטיק" של קטאר משתלחת בישראל דרך "אל־ג'זירה" זה מזיק מאוד, אבל כשהדרשן במכה מרעיל את כל העולם הסוני נגד הישראלים – זה משהו אחר לגמרי.
בחודש האחרון, רשת "אל־ערבייה" גרועה מ"אל־ג'זירה" בטקסטים המושמעים בה לגבי כל נורמליזציה עם ישראל. פודקאסטרים סעודים שמתמחים ברכבי יוקרה או בספורט מקללים לפתע את הציונות ואת הסכמי אברהם. ההקשר הרחב יותר הוא העימות הצבאי של הסעודים עם האמירותים בתימן – תקיפה שצריכה להטריד מאוד את ישראל ואת ארה"ב, ושמשמחת את החות'ים, שרואים כיצד אויביהם רבים זה עם זה.
למה זה קורה? באופן מוזר, ישראל נפלה קורבן להצלחתה ההיסטורית לפגוע קשות במיזם הגרעין של איראן ובמערך הפרוקסי שלה. ב־2015 שלח המלך הסעודי פתק לנתניהו עם דברי ברכה על נאומו בקונגרס נגד הסכם הגרעין. שם נזרעו זרעי שיתוף הפעולה עם המדינות הסוניות המתונות, ששיא הבשלתם היה בהסכמי אברהם. כשרמת הדאגה מאיראן הגיעה לשיא ורמת העניין בנושא הפלסטיני הגיעה לשפל, השליט בפועל, מוחמד בן סלמאן, יצא למסע הכשרת הלבבות לשלום עם ישראל. התאריך היה סוף ספטמבר 2023.
7 באוקטובר הפך הכל: הוא גם הזניק את העניין הערבי בנושא הפלסטיני, וגם הוביל למלחמת ישראל־איראן בשבע חזיתות. סעודיה קיבלה בחינם את הסחורה שרצתה בטהרן, והמחיר שדרשה בנושא הפלסטיני עלה מאוד. בניגוד לרושם שנוצר, גם נתניהו ודרמר לא היו נלהבים במיוחד לשלם מחיר כלשהו לסעודים. "אם לא – אז לא, לא בכוח", אמר נתניהו באחת מישיבות הקבינט.
כעת, כשהסעודים לא נמצאים בחגיגה של הסכמי אברהם, הם מנסים לקעקע את יסודות התמיכה בהם, ממרוקו ועד האמירויות. מי ששוחחתי איתו השבוע השתמש בפתגם ערבי כדי להסביר זאת: "אללי מא בטוּל אל־ענבּ, בּקול ענו חאמד" – מי שלא מגיע לענבים, אומר שהם חמוצים. הצעתי גרסה ישראלית, היישר ממורשת הקרב של הנ"מ: "אם אני לא טס – אף אחד לא טס".
דונלד טראמפ הוא אדם עם מהלך או שניים בריאד. ישראל וידידיה באזור צריכים לבקש ממנו להפעיל את השפעתו כדי לחדול את הקמפיין הארסי נגד המורשת הבינלאומית העיקרית שלו, ולהבהיר שמתקפה על ההסכמים היא מתקפה עליו.
שובו של הקוקפיט
אתר ההימורים "פולימרקט" לא מתרשם במיוחד מרוב הסקרים המתפרסמים בישראל. כשנפתח הליין על זהות ראש הממשלה אחרי בחירות 2026, בנט הוביל – אבל בתוך ימים המגמה התהפכה. כבר חודשיים נתניהו צועד בבטחה בראש. השבוע הוא פתח עוד פער: סיכוי של 54% שהוא ראש הממשלה. בנט עם 19% (ירידה משמעותית מהשבוע שעבר), ואחריו בסדר הזה: איזנקוט, לפיד וגולן, כולם עם שיעורים חד־ספרתיים. כמובן, כדאי לזכור שאופציית נתניהו מגלמת גם את האפשרות שהוא יישאר, אבל בראש ממשלת מעבר. ועדיין – זה שונה לחלוטין מהרושם שנוצר בסקרים כבר שנתיים.
מה קורה פה? האם זה הניסיון המר של אוהדי הפועל, שהורגלו בהפסדים ומתקשים להשלים עם הובלה בכל ליגה אפשרית? או הדינמיקה שאמורה להטריד את האופוזיציה: נתניהו נגד האופוזיציה, והאופוזיציה נגד עצמה?
המהלך של גדי איזנקוט השבוע, להציע רשימה מאוחדת עם בנט ולפיד, נועד לסיים את השקיעה ההרסנית אל תוך קרבות פנימיים. בגוש הימין ברור מי מוביל ומה המבנה. רשימת ענק באופוזיציה, כשמימינה ליברמן ומשמאלה גולן, תסיים באחת את הקטטות על ההובלה ותאיין את "דילמת האסיר", שבה כל שחקן פועל באופן רציונלי למען עצמו, והתוצאה היא שהמטרה המשותפת נפגעת אנושות.
בנט מזהיר כבר זמן רב שאיחוד עם לפיד יפגע קשות בסיכוייו להביא קולות מימין, אבל אצל איזנקוט סבורים שממילא האדם הכמעט־יחיד שמסוגל לעשות זאת הוא ליברמן. הם חושבים שמפלגה עם שני ראשי ממשלה ורמטכ"ל אמורה להרגיע את החששות של המתלבטים. לפיד בטח נזכר עכשיו בפעם הקודמת שבה נדרש למהול את יש עתיד בקוקטייל דומה: הקוקפיט המפורסם של כחול־לבן. לא בטוח בכלל שהוא מתגעגע.
אפשר ללמוד משהו נוסף מהאירוע: גדי איזנקוט לא זנח את כוונותיו להנהיג את הגוש. אם בנט יסרב להצעה לבחור את המועמד לראשות הממשלה רק בסמוך לבחירות, האם הדבר יסלול את דרכו של איזנקוט להגיד "ניסיתי, הם לא רצו, אני רץ לבד"? או אולי לרוץ עם יאיר לפיד, שמוכן לדון על פינוי המקום הראשון בתנאים מסוימים? הסיכוי לאיחוד שבנט רוצה כל כך עם איזנקוט ירד השבוע. הוא רצה ישר וימינה – איזנקוט רוצה להיפגש במרכז.
מי יחסום את החוסמים?
האם אפשר למדוד יותר מ־100% אשמה על אסון? הרי אם לא, כל מאמץ להסביר מורכבות ייראה כניסיון חילוץ של האחראי. דיברת על כשלי הצבא ושב"כ לפני 7 באוקטובר? אתה בעצם מנסה לפטור את נתניהו מאחריות, ולהפך. כמו בעזה – ככה בכבישים. דיברת על חוסמי הכבישים החרדים? ניקית מאחריות את הנהג הדורס. האשמת את הדורס? התעלמת מהאלימות שבחסימה.
יש מספיק אשמה לכולם, וכדאי להתחיל בהתחלה. חסימת כבישים היא אירוע בריוני ואלים, ולא מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי (ואם כן – הגיע הזמן לחסום את הכביש המוביל לביתה של היועמ"שית מדי בוקר, נראה בתוך כמה זמן תשתנה ההנחיה). הנחיות פרקליט המדינה מאוגוסט 2020 קובעות ששלהוב הנוכחים לחסימת כבישים יכול להיחשב נסיבה מחמירה המצדיקה העמדה לדין. כך גם ארגון של הפגנה כזו. גלי בהרב־מיארה ועמית איסמן קיבלו ב־2023 החלטה מודעת לפטור מכל אחריות את מארגני חסימות הכבישים ההמוניות, שנועדו להגן עליהם עצמם ועל תואמיהם במערכת המשפט. זה היה "כרטיס ירוק" לנרמול אלימות, ומבוא למירור חייהם של אזרחי ישראל.
לזכות הקפלניסטים, מהצד האוכף ומהצד הבלתי־נאכף, ייאמר שביזיון דומה אפיין גם את הפגנות הנכים. ולחובת החרדים הקיצוניים שחסמו את הכבישים בהמוניהם ייאמר שהם עשו זאת עוד לפני ששיתוק איילון נכנס לאופנה. אבל מרגע שההתעלמות הבלתי חוקית של מערכת האכיפה מההנחיות של עצמה נורמלה, הרכבת יצאה מהתחנה (ואז נחסמה על ידי מפגינים).
אם אין שום מחיר לחסימת כביש, איך התופעה הזו אמורה להסתיים? מה אמור לעשות נהג שמפגין נעצר מול רכבו? התשובה היא בוודאי לא לדרוס. אבל למפגין ולחוסם יש גם אחריות וגם אשמה על התוצאות הטרגיות. לא כל האחריות ולא כל האשמה, כמובן, אבל תרומה מכריעה: בלי חסימה, לא היתה דריסה. לאף אחד לא מגיע להיפגע בכביש, והעונש על חסימת כביש אינו מוות. אבל את האמת הפשוטה יש לומר: מי שחסם כביש ונדרס – נושא באחריות לאירוע יותר מאשר מי שחצה מעבר חציה כחוק ונדרס. מוטב לזכור זאת, כמובן, לא רק ברחובות רוממה, אלא גם בפעם הבאה שבה קפלניסטים יזדעזעו בגלל נהג שהיכה אותם בכביש. יש מחיר להפקרות. אם מערכת המשפט לא תגבה אותו – הוא עלול להיגבות, למרבה הצער הנורא, על ידי עוברי הדרך.