המשפט החשוב ביותר שנשמע השבוע בכנסת ישראל יצא מפיו של ח"כ איתן כבל. זה קרה בישיבת ראשי סיעות האופוזיציה: "המטרה העליונה שלנו", אמר כבל, כשזהבה גלאון, אחמד טיבי, אריה דרעי ומשה גפני מקשיבים, "היא להחליף את רה"מ בנימין נתניהו – זו המטרה".
זו אמירה משמעותית מאוד, שאמורה להדליק את כל הנורות האדומות, או לפחות הכתומות, בלשכת ראש הממשלה. המשמעות שלה פשוטה: השמאל מרוסק, החרדים מיובשים, סדר היום החילוני מדדה מאחור. לכן עד היום לא היה איום על הליכוד, אך מעכשיו יש: הקואליציה היחידה שיכולה לאתגר את נתניהו היא איחוד של כולם תחת סדר יום בן סעיף אחד בלבד: רק לא ביבי.
החשבון פשוט: 120 חברי כנסת, מינוס 12 ערבים, מינוס 35-40 של הליכוד והבית היהודי, משאיר אותנו עם משהו כמו שבעים מנדטים שמהם צריך להרכיב איכשהו קואליציה שתוציא את נתניהו מהבית בבלפור. כדי שזה יקרה, צריך לקרות אחד משני דברים, אולי שניהם: או ממשלה משותפת לאביגדור ליברמן ולמרצ, או ממשלה משותפת ליאיר לפיד ולחרדים. שילוב אחד שמן ומים, שילוב שני 'מנטוס' ו'קולה'.
קחו לדוגמה את זהבה גלאון: מרצ ובוחריה כבר קרובים מאוד למצב הנפשי שמאפשר את שדרוגו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון כדי להדיח את נתניהו. גורם בכיר במפלגה העריך השבוע שהבוחרים יכשירו קואליציה כזו – שתשלח את נתניהו לפנסיה, ותביא קץ לשלטון הימין. שולמית אלוני אמרה פעם שבשביל השלום היא מוכנה לחבוש שטריימל, וזהבה גלאון תסכים לדבר רוסית בשביל מהפך.
אם זה נשמע כמו מדע בדיוני, תשמעו מה נלחש לאחרונה ביש עתיד. 'פורום המרתף' שמתכנס אצל לפיד בכל יום שלישי מדסקס לאחרונה, בדיבורים תיאורטיים, את האפשרות של הורדת הלהבות עם החרדים. כדי להגיע לשלטון בישראל, אומר בכיר במפלגה, צריך לכרות ברית עם הכיפות הסרוגות או עם הכיפות השחורות. ניסינו את האפשרות הראשונה וזה לא כל כך עבד; אולי הגיע הזמן לבחון קצת יותר ברצינות את השנייה.
כן, זה נשמע כרגע הזוי לחלוטין, אבל כבר נראו במקומותינו בריתות הזויות לא פחות. שולמית אלוני והרב עובדיה יוסף, למשל. ציפי לבני ונתניהו, למשל, או לפיד ונפתלי בנט. נאום משכנע אחד של לפיד על הסכנה האיומה לבידודה של ישראל יכול לעשות את העבודה.
מהצד החרדי זה כמובן לא פחות קל: הרי החרדים רותחים על נתניהו רק מפני שחבר ללפיד. חבירה ליש עתיד דומה קצת למישהו שעובר על איסור דאורייתא כדי להכשיר איסור דרבנן. לכן זה כנראה לא יקרה בכנסת הזו, כשהמועמד הריאלי היחיד לראשות הממשלה הוא לפיד. קואליציית ליברמן-מרצ-לפיד-בוז'י-לבני-מופז שווה 61 מנדטים, וזה כולל את יאיר שמיר ועוזי לנדאו, שלעולם לא ייתנו לה את ידם. אבל בממשלה הבאה, עם מועמד כמו יצחק (בוז'י) הרצוג, משה כחלון או כל שילוב אחר, אולי גם רוטציה, זו עשויה להיות אפשרות מפתה יותר. ובבית הנשיא, כזכור, יושב אדם שישמח להטיל את הרכבת הממשלה על 119 חברי כנסת שאינם עונים לשם בנימין נתניהו.
לכאורה זה היה שבוע פוליטי מצוין לראש הממשלה: הרפובליקנים השתלטו על גבעת הקפיטול, גדעון סער פרש, הביטחון השתלט על סדר היום, בקואליציה מתגבשות הסכמות על התקציב ועל חוק אפס אחוזי המע"מ. אבל הסקרים מעידים אחרת: רוב הציבור לא רוצה את נתניהו (וגם לא אף מועמד אחר, צריך להודות). הליכוד חוזר ל-22 מנדטים, וזה עוד לפני שהחל הקמפיין שתמיד עולה לו ב-3-4 מנדטים; כדי להישאר בשלטון, נתניהו זקוק בדחיפות לחברים במערכת הפוליטית. תסמכו עליו שהוא עובד על משהו.
בנט נגד איווט, ולהפך
עוקבי דף הפייסבוק של תנועת 'ישראל שלי' – ולפי פייסבוק יש 141,562 כאלה – לא יכולים היו להתעלם ממסע הפרסום התקיף שמתנהל שם נגד השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' ונגד הבוס שלו, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. המניע הרשמי הוא השבת הביטחון לירושלים וחוסר התפקוד של המשטרה. "ירושלים בוערת? גם הפייסבוק יבער", מבטיח הארגון, ומציע לגולשים להצטלם עם השלט: "ליברמן, ירושלים בוערת". מאוחר יותר הופץ מספר הטלפון האישי של שר החוץ בין תומכי התנועה כדי למחות בפניו אישית.
'ישראל שלי' הוקמה בידי שניים, נפתלי בנט ואיילת שקד. איכשהו, מסע הפרסום האחרון תואם לגמרי את האינטרסים הפוליטיים של האבות המייסדים: לפגוע בדימויו של ליברמן בקרב בוחרי הימין.
ייתכן בהחלט שהכול מקרי בחיים. אם כך, בוודאי גם האירוע הבא הוא צירוף מקרים גרידא: חבר הכנסת הטרי אלכס מילר מישראל ביתנו פרסם שלשום הודעה נגד שר הכלכלה בטענה שמשרדו העביר כסף ל"מענקים למסתננים". "לא יעלה על הדעת שקרוב ל-120 מיליון שקל נמצאים בקופת משרד הכלכלה של נפתלי בנט ויעדם לא ברור, כשמפעל מגבות בערד מתחנן ל-12 מיליון שקל כדי לשמור על מקור פרנסתם של מאות עובדים". בשב"כ קוראים לשני האירועים האלה "ניסיון חיסול בחתימה נמוכה".
חיבוק אריה
את הניב הישן "חיבוק דוב" כדאי להחליף בביטוי מעודכן יותר: "חיבוק אריה". "לא תכננתי להגיד את מה שאומר עכשיו", פתח אריה דרעי את דבריו המתוכננים היטב בשבת הגיבוש של ש"ס בטבריה, "אלי, אני מבקש שתיתן לנו את הצ'אנס", הוא אמר, "אתה השותף הבכיר ביותר שיש לנו. יש לי אמון מלא בך. בוא נעבוד ביחד" – ופניו של אלי ישי נפלו.
במשך שנה תמימה האכיל דרעי את ישי מרורים, עד שהבין, באיחור ניכר, שהתפריט הזה דווקא גורם ליריבו הוותיק להתחזק. תומכי ש"ס סלדו מהרחקתו הבוטה של יושב הראש המודח. ישי רק הרוויח מהשפלתו, מהעובדה שלא ניתן לו לספוד בלוויית הרב עובדיה, מרמיסת פטרונו הרוחני, הרב שלמה עמאר. בסיעת ש"ס, בהנהגתה הרוחנית ובציבור החלה להתרקם קבוצת כוח משמעותית שאיימה ישירות על דרעי.
הבחירות לרבנות עיריית ירושלים נטלו מישי את הגיבוי הרוחני שקיווה לו, הרב עמאר; נאום הפיוס של דרעי נטל לו את עילת הפרישה. יש לו הרבה מאוד חומר על דרעי, אבל אחרי ההתפתחות האחרונה אין לו עילה ציבורית לעורר מדנים. הוא ייתפס כפלגן אם יעשה זאת. כשדרעי מציע לו להיות שותף בכיר – או בעברית, מספר 2 ושר – הוא לא יוכל לעזוב.
זה נפל על ישי כמו פצצה. הנאום שנשא מיד אחרי דרעי בטבריה עסק בנושאים מרתקים כמו פועלם של חברי המועצות הדתיות, ולא התייחס במילה ליד שהושטה אליו. ביום שלישי האחרון כבר נאלץ ליזום פגישת פיוס עם דרעי. הפשרנו את הקרח, הוא בישר בתום הפגישה עם דרעי. קצת חבל, כי ההבטחות שהוא קיבל מיו"ר ש"ס היו כתובות על הקרח הזה בדיוק.
