בתנועת דרכנו, הלא היא וי-15 באריזת צלופן חדשה, חגגו השבוע את כתב הזיכוי ממבקר המדינה. הדו"ח על מערכת הבחירות האחרונה קבע שהתנועה עמדה בדרישות החוק, לא היוותה תעמולת בחירות אסורה ולא קראה להצביע בעד מפלגה ספציפית.
יש כאן בעית הבנה קלה. הבעיה הקשה שיצרה וי-15 לא הייתה שהיא לא חוקית, אלא שהיא כן. מבקר המדינה בסך הכל אישר את מה שהיה ידוע כבר בזמן אמת, בעודה פועלת למען המחנה בראשות המפלגה שסימנה אמת: החוק הקיים לא ערוך למצב התיאורטי שבו נשפכים מעבר לים או בתוך ישראל מיליונים על מיליונים של דולרים כדי להשפיע על הבוחר הישראלי נגד מפלגה או גוש.
חוק הבחירות הישראלי הוא מיושן וארכאי: הוא מותיר אותנו עם תשדירי תעמולה פאתטיים ועם הגבלות פגות-תוקף על מספר האינצ'ים בעיתונים או חלוקת משקאות בכנסים. אבל כל החסרונות האלה מתבטלים לעומת היתרון העצום לדמוקרטיה: לא ניתן בישראל לקנות שלטון בכסף.
מפלגות ישראל מבזבזות מאות מיליונים מקופת המדינה, אבל זה עדיף על הטבעת כולנו במיליארדים של שקלים מתורמים פרטיים. מימון ציבורי לבחירות הוא תעודת ביטוח מפני הפיכת הכנסת למועדון סגור לשני ציבורים בלבד: מולטי מיליונרים או עושי דברם של מולטי מיליונרים. בית הנבחרים והבית הלבן בוושינגטון הם המחשה מדכדכת למציאות הזו.
ראשי וי-15, ברצונם הלגיטימי לחלוטין להחליף שלטון, איימו להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לפלוטוקרטיה. הפלפול התלמודי שלפיו מפלגה יכולה לקבל כסף רק מהמדינה, אבל ארגון יכול לפעול מכספים פרטיים נגד הימין או נתניהו או השמאל או לפיד יביא אל סף דלתנו את ההמצאה האמריקנית ההרסנית ביותר של הדור האחרון: הסופר פאקס, אותם מאגרי מזומנים אדירים, עצמאיים לכאורה, שמועמד לא יכול להיבחר בלעדיהם לנשיא ארצות הברית.
חוק וי-15 שמקדם נתניהו באמצעות ח"כ יואב קיש הוא מהמוצדקות שביוזמות החקיקה שנולדו בישראל. השמאל יהיה נאיבי אם יחשוב שהמהלך מופנה נגדו: הרי וי-15 זכתה ליתרון רק כי הימין לא זיהה את הלקונה הזו קודם. כידוע, גם נתניהו מכיר מיליארדר או שניים, והכיסים שלהם עמוקים לא פחות ואולי יותר מהמיליארדרים של השמאל. כל ח"כ בלי חשבון בנק מנופח או חבר עשיר צריך לתמוך בהתלהבות ביוזמה, פן ייבעט בבחירות הבאות לטובת בובות בתיאטרון של חברות הלוביסטים.
