הכנסת, שדלתותיה נטרקו השבוע בפני דינה זילבר, מוכרת לה כבר יותר מרבע מאה. בכנסת השלוש-עשרה, כנסת אוסלו ורצח רבין, היא הייתה עוזרת פרלמנטרית בסיעת האופוזיציה הימנית צומת. בכנסת העשרים היא שוב מצאה את עצמה בצד של האופוזיציה, רק מהעבר השני. לא רק "הארץ שינתה את פניה", גם דינה זילבר.
איש לא היה מתייחס לנאום של זילבר לו הייתה מגדרת את דבריה רק לשדה המשפטי. יועצים ומשניהם כבר סיכלו בעבר יוזמות משיקולים של אג'נדה אישית, אבל הם ידעו תמיד לעטוף את דעתם הסובייקטיבית ברטוריקה משפטית אובייקטיבית. החידוש שעשוי להביא את קץ הקריירה של זילבר בשירות הציבורי הוא שהיא הפסיקה לנסות. בשמאל ראו זאת כגילוי של אזרחות למופת, בימין כחוצפה שתלטנית של יועצים.
המדינה יכולה לממן הצגה שבה מבזים את הדגל ובמקביל אירוע הרקדה חרדי עם הפרדה בין נשים וגברים בכיכר רבין. לחלופין, היא יכולה להחליט לא לממן את ההצגה ולא לממן את ההרקדה. אבל קצת קשה להסביר איך אותה פרקליטה בכירה נאבקת למען מימון הצגות ללא קשר לתוכנן ובמקביל נאבקת לסכל אירועים ציבוריים בגלל תוכנם. בשביל להסביר את זה לא צריך משנה, צריך פלפולים של גמרא.
המאבק על זילבר הוא התלקחות מקומית במאבק מר יותר: שרת המשפטים איילת שקד רשמה הצלחה במינוי סיטוני של שופטים שמרניים, אבל הדרג הבכיר במשרד המשפטים כמעט ולא השתנה. שקד ומנדלבליט הקפידו לשמור זה על כבודו של זה, עד השבוע. לחץ אדיר מבית זירז את השרה לפתוח במהלך אגרסיבי נגד זילבר; לחץ אדיר מבית כפה על היועץ להשיב לה. מילותיו הלכו והפכו שלשום תקיפות יותר ככל שהתקדם היום.
אין לקנא במנדלבליט: חקירות נתניהו והאקלים הציבורי מביאים את הטמפרטורה ברשויות אכיפת החוק לטמפרטורת רתיחה. אופיו של היועץ הצליח להכיל אירועים קשים מאוד, אבל השבוע הסיר עלה על גדותיו פעמיים. בתחילת השבוע הוא פרסם הודעה שהציגה למעשה את המפכ"ל היוצא רוני אלשיך כשקרן, לא ליד ולא בערך. הקש ששבר את גב היועמ"ש היה ראיון רדיו שבו טענה דוברת המשטרה שהיועץ עצמו הוא שיזם את העברת המידע המכפיש על הניצבים במשטרה. שלשום נאלץ לפעול נגד המשנה שלו: במילותיו הגן עליה, במעשיו הכשיר את הרחקתה מהכנסת, שמצטרפת להרחקתה המתמשכת מרוב התחומים שבהם פעלה.
אפס, שתיים
טלפון מוזר הגיע השבוע למטה של עפר ברקוביץ'. אחד מבכירי "הפלג", קיצוני הקיצונים של החרדים, הציע לחסום כבישים בירושלים יום לפני הסיבוב השני של הבחירות. להם לא חסרות סיבות, ולברקוביץ' תמונות של התפרעויות חרדיות וניחוח הבואש המשטרתי יעזרו לגייס את הציבור הציוני. הפלג הרי יצביע גם ליאיר לפיד רק כדי לתקוע את הליטאים. ככל הידוע, הבכיר במטה סירב בנימוס להצעה.
אלה הטובים שבזמנים לחרדים, וגם הגרועים שבהם: מצד אחד, שיעורם בקרב המצביעים בירושלים הרקיע בסיבוב הראשון לארבעים ושמונה אחוזים, מספר שדי בו כדי להמליך גם טוסטר לראש העיר. מצד שני, הם אינם מסוגלים להסכים על דבר. הפלג יתמוך בברקוביץ', ואת רמת ההתלהבות של החסידים לתמוך במועמד של שנואי נפשם הליטאים אפשר יהיה למדוד רק בקלפיות ביום הבחירות. כרגע היא ירודה מאוד.
סף התיעוב בין הליטאים והחסידים חצה מזמן כל שיא מהעבר. גם ראשי הקואליציה, אנשים ששנאה אינה רגש שלא התנסו בו בעבר, נדהמו למראה פניהם של משה גפני ויעקב ליצמן. השניים לא הצליחו אפילו לברך זה את זה ב"שלום". לעומתם, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט נראים כצמד נאהבים ונעימים.
למקורביו אומר יעקב ליצמן שבקרבו מתרוצצים כרגע היצר הטוב והיצר הרע. הפרשנות היא שהיצר הטוב מציע להרגיע את המחלוקות ולפעול יחד, וזה אומר ליאון. אבל היצר הרע, מרושע שכמותו, מציע לשרוף את המועדון ולנקום.
כדי לדעת מי יהיה ראש עיריית ירושלים צריך להיות מומחה בסדר דפוס. תמיכה חסידית בליאון יכולה להיות באותיות של קידוש לבנה, עם פשקווילים שקוראים לקהל הקדוש להתייצב למאבק על שמירת חומות ירושלים והשבת, והיא יכולה גם לבוא בדמותה של ידיעה בעמוד פנימי ב"המודיע", בפונט שחור קטן, עם קריאה להצביע למועמד הקרוב יותר לדת. החסידים כבר יבינו את הרמז. עשרים ושישה אלף חסידים הצביעו בסיבוב הראשון. כמה מהם יבואו שוב? יש הבדל דרמטי בין התייצבות גבוהה ואחידה, לבין זרימה איטית אל הקלפי וזליגה לכיוונו של ברקוביץ'.
הבחירות יוכרעו במקום נוסף, והוא השכונות המסורתיות של ירושלים. הבוחרים החילונים והציונים דתיים ינהרו בשיעור גבוה להצביע ברקוביץ'. ליאון, שזכה לאלפי קולות בודדים נראה כמי שוויתר שם לחלוטין על קמפיין. אבל אם אחוז ההצבעה בסיבוב השני בשכונות ליכודניקיות כמו גילה ופסגת זאב ימשיך להיות נמוך, גם שארית התקווה של ברקוביץ' למהפך תתאדה. או יותר נכון תימס: התחזית מבשרת על גשמי ברכה ביום שלישי. ליאון בטח לא יתנגד למבול שישאיר את הקלפיות שם ריקות.
הקו נפרץ
אומרים שראש הממשלה השתולל כששמע השבוע מבכירי האוצר שהגירעון עבר את שלושת האחוזים. לאיש ימין כלכלי שכמוהו פריצת הקו הזה משולה לפריצת טנקים מצריים את הגבול הדרומי.
באוצר תיארו את החריגה כאירוע משעמם של אקסלים, חריגה שנובעת מסיבה טכנית. אבל אם זה לא נכון, העובדה שהגירעון מזנק ל-3.6% יכולה להסביר בדיעבד תופעה מעניינת: הרצון של שר האוצר משה כחלון בהקדמת הבחירות. לאורך כל הקיץ האחרון הוא הסביר שהכנסת תפוזר כבר בשבוע הראשון של המושב, וזו נשמעה לא רק הערכה אלא גם משאלה. האם יכול להיות, כפי שטוענים מתנגדיו, שהוא מעדיף ללכת אל הקלפי לפני שתורגש הידרדרות של ממש במצב הכלכלי? לפני שיהיה צורך בקיצוצים? אולי הוא תמך בתיקון "חוק סער" שרוצה רה"מ בתמורה להקדמה קרובה של הבחירות? כחלון העביר ארבע שנים בלי להעלות ולו מס אחד. לא מתחשק לו לסיים כהונה עתירת גזרים ברצף של גזירות.
לאורך כל כהונתו הסביר כחלון, בצדק, שהציבור לא מתעניין בעקומות ובגרפים אלא בכיס שלו. אבל יש בכל זאת תקדים הפוך אחד, שנתניהו זוכר היטב על בשרו: שבועיים לפני הבחירות של 2013 התברר פתאום שבתקציב המדינה נפער גירעון ענק של ארבעים מיליארד שקל. גם אז זה קרה בגלל תקציב דו-שנתי. למרבה אסונו של ראש הממשלה, חודשיים קודם הוא ושר האוצר שלו יובל שטייניץ תועדו מתפקעים מצחוק בכנסת כשיושב ראש האופוזיציה, שאול מופז, הזהיר אותם מגירעון כזה. כמה שצחקו בכנסת, ככה בכו בקלפי. הידיעה על הגירעון פגעה במפלגת השלטון בעיתוי רגיש. נתניהו לא מעוניין ללכת שוב לבחירות בנסיבות דומות; כחלון מעוניין עוד פחות.
