טניס הוא מקצוע אכזרי: הדירוג העולמי לא לוקח בחשבון הישגי עבר, רק את התוצאות מהשנה האחרונה. זכית בטורניר ווימבלדון אבל זה קרה לפני שנה ויום? כלום לא נשאר מזה.
הימין הישראלי אכזרי בהרבה מטניס. כל פוליטיקאי, כל פובליציסט, כל פעיל הוא בסך הכל הסטטוס האחרון שלו. מה שקרה השבוע ליהודה גליק צריך להפעיל פעמוני אזהרה משמעותיים. רק בסתיו שעבר הוא שכב בין חיים ומוות, ארבעה קליעים בחזהו, בגלל מאבקו למען תפילת יהודים בהר הבית. העובדה שכמעט מסר את חייו על מזבח עקרונותיו לא הצילה אותו השבוע ממופע התבהמות מכוער בפייסבוק, רק בגלל שהעז לגנות את החייל היורה מחברון. גליק מסתובב מאז ההתנקשות עם שכפ"ץ, השבוע הוא התבדח שלא ברור מפני מי השכפ"ץ הזה אמור לגונן עליו עכשיו. דבר דומה קרה גם לרונן שובל, מייסד אם תרצו, שהשמיע דברים דומים והקיר שלו קרס תחת מטר קללות.
הניצחון המפואר בבחירות האחרונות קצת בלבל את ראשי הימין הישראלי. הם חשבו שמאתיים אלף האיש, פחות או יותר, שהביאו את המהפך, הם מן מכונה שמופעלת בלחיצת כפתור. ברצותך תדליק אותם עם סטטוס נגד אמן יהיר משמאל, או נגד חד"ש ובל"ד, ומתי שתרצה תכבה.
הפוליטיקה הישראלית השתנתה דרמטית בשנה האחרונה. תזכורת קצרה: עד צוק איתן, הקונצנזוס במערכת היה שעידן הויכוחים הגדולים בין ימין ושמאל מאחורינו, שהדבר הבא הוא יותר שי פירון ואיילת שקד ופחות מירי רגב וזהבה גלאון. ברית לפיד בנט הייתה הפוסטר של התהליך הזה: רב המשותף על המפריד.
ואז, באדיבות ה"אנחנו או הם" של שתי המפלגות הגדולות שוב נפערה תהום בין המחנות. שנאה יוקדת, בממדי שנות התשעים, התפרצה מימין ומשמאל. שוב מלוהקים צמדים צעקניים לתכניות הטלוויזיה, שוב מתווכחים בפעם האלף על נאמנות, אזרחות, ערבים, שטחים והתנחלויות.
השבוע היא הגיעה לשיא, שבמסגרתו הוכתר כגיבור חייל פוחח, תומך לה פמיליה ולהב"ה, מלהק את עצמו לתפקיד עבריין צעצוע ויורה כדור בראש במחבל שכבר שוכב עם כדור בראש, דקות ספורות לפני שממילא תתגשם משאלתו השהידית. הוא לא רוצח, אבל גם לא מופת לחיקוי. מקומו האמיתי הוא בכלא הצבאי, לא בשלטים על הפגנות תמיכה.
(פורסם במקור ראשון)
