על שולחנו של נשיא המדינה הונחו הצעות שונות מה לעשות עם בקשת החנינה של ראש הממשלה • הנה הצעה שיכולה לרבע את החנינה • וגם: לחרדים יש עוד היכן להתפשר בחוק ביסמוט, אשר רווי עיזים שימצאו את דרכן החוצה כדי לאפשר את אישורו בבג"ץ • נתניהו עסוק כרגע בחישובים מה יהיה גובה הנזק של החוק בבחירות, שיתקיימו להערכתו ולרצונו בספטמבר
בקיצור, נחוץ מתווה מחוץ לקופסה. בית הנשיא הפך בשבוע האחרון למעבדת רעיונות, מה שקוראים בהייטק "האקתון": כל אחד מגיע עם הקונץ פטנט שלו.
אם יורשה גם לי להציע אחד, בהתנדבות. כדי לגבש פתרון, צריך קודם להבין מהי הבעיה. במשפטים קוראים לזה "הערך המוגן".
נתניהו עצמו, בבקשת החנינה, מדבר על שני ערכים כאלה: הראשון, קרע בעם שהמשפט העמיק. השני, הפקעת זמנו היקר של ראש ממשלת ישראל באמצע תקופה ביטחונית־מדינית חסרת תקדים.
אחד ממתנגדיו המוכרים שח לי השבוע שהקרע בעם לא יתאחה אם נתניהו יקבל חנינה. בעיני האופוזיציה אפילו יעמיק – הם יחשבו לנצח שהוא קיבל מקדמה לא הוגנת באדיבות בית הנשיא.
ובכן, להלן ההצעה איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, פחות או יותר: נתניהו הועמד לדין בשלושה תיקים. תיק המתנות, הלא הוא תיק 1000, שנחשב בעיני התביעה לחזק והשרירי מכולם; תיק השיחות עם מוזס, תיק 2000, שעליו התביעה הסכימה לוותר לחלוטין במסגרת עסקת טיעון; ותיק וואלה־בזק, תיק 4000. בית המשפט חיווה את דעתו הברורה כשהמליץ לתביעה למשוך את אישום השוחד. אחד התסכולים הגדולים של הרצוג, שהוביל אותו להרהר בחנינה, הוא סירובה הגאוותני של התביעה לשקול את ההצעה תוך הארכת המשפט עד אין קץ, ללא כל מטרה.
הדבר הנכון מבחינת הנשיא הוא לחון את נתניהו מאישום השוחד בתיק 4000 ומאישום המרמה והפרת אמונים בתיק 2000. כך הוא יפעל גם לפנים משורת הדין וגם בתוכו. הרצוג בסך הכל יעניק חותמת נשיאותית למעשה כמעט עשוי מבחינה משפטית.
איך זה משרת את כל הערכים המוגנים? פשוט מאוד. נתניהו כבר סיים להעיד בתיק 1000, וברגע שיקבל חנינה משני האישומים האחרים, תתייתר עדותו והוא יתפנה לעיסוקים הלאומיים במשרה מלאה. גם אם יהיה צורך באישום הפרת האמונים בתיק וואלה־בזק, אפשר יהיה לרווח את עדותו לפעם בשבוע ולמנוע את הטירוף שבו הרמטכ"ל נמצא אצלו עד אחת בלילה ביום ראשון, כי בבוקר למחרת מתחילה סדרה של שלושה ימי עדות.
הדבר לא ירחיב את הקרע בעם, כי אין פה הנחת סלב. הוא יקצר את המשפט ביותר משנה, יחתוך דרמטית את משך הזמן שיידרש לסיכומים ולכתיבת פסק הדין, ויוביל להכרעת דין מהירה. באופן אבסורדי, הלחץ להגיע לעסקת טיעון רק יגבר, כי רגע האמת, על הסיכונים הכבדים שהוא מציב בפני שני הצדדים, יתקרב מאוד. אם הנשיא לא יכול לסיים את הסרט המסויט הזה, הוא יכול לפחות ללחוץ על הכפתור "הרץ במהירות כפולה".
דמי רצינות
אחת המיומנויות של נתניהו היא לשדר משהו בלי לומר אותו בפומבי, למצלמות ולארכיון. כך, למשל, הוא מעולם לא דיבר בפומבי על שותפות עם רע"מ, אף שחיזר אחר מנסור עבאס ונפגש איתו בבלפור לא פעם. זה אפשר לו להשתלח בבנט ובלפיד על הכנסת רע"מ לקואליציה.
ולכן, כאשר התייצב השבוע בנאום בכנסת להגן על חוק הגיוס, זהו רגע מפתח. מבחינת החרדים, הצהרת ראש הממשלה היתה הדבר הקרוב ביותר להתחייבות פומבית להעברת החוק. עד עכשיו היה להם חשד – בכל זאת, את הקליינט הם מכירים – שהמטרה היא רק למשוך זמן. עכשיו הם יודעים שהוא איתם.
בשיחות בלשכתו נתניהו כבר מתייעץ מה תהיה תוחלת הנזק של החוק בקלפי. השבוע, למשל, תהה אם במקרה שהחוק יעבור בעוד חודש וחצי, והבחירות תיערכנה כעבור חצי שנה, יהיה מספיק זמן כדי לעבור הלאה לנושאים אחרים. אז כן, הוא רוצה חוק גיוס, וכן, הוא רוצה תקציב, וכן – הוא מעדיף בחירות בספטמבר.
נשארה רק השאלה הקטנה איך מאשרים את החוק בבג"ץ. הטיוטה של ביסמוט, כך כבר ברור השבוע, לא תעבור את הייעוץ המשפטי של הכנסת. במקרה כזה גבוהים הסיכויים שיוצא צו ביניים שיפסול את החוק מייד אחרי אישורו, אז על מה כל הטרחה?
אלא אם כן, בניגוד לכל ההכחשות הנזעמות, מרחב התמרון של החרדים בניסוח החוק רחב יותר משהם מספרים, ויש עדר עיזים בחוק. במילים אחרות, מה שהוגש הוא ממש לא קצה גבול הוויתורים של ש"ס ויהדות התורה. הרי השבוע נלקחה מהם ההכרה בשירות לאומי אזרחי כחלק מהמכסה, והם ממשיכים בדיונים. יועמ"שית הוועדה מדברת על העלאת המכסות, והם לא הופכים שולחן. אפילו מאיר פרוש, שהודיע שאת החוק הזה צריך לקרוע, לא נספר בקואליציה כמי שיצביע נגד. מה שנקרע, כידוע, אפשר להדביק.
וגם אם ייפסל, לש"ס וליהדות התורה יש אינטרס עליון להעביר חוק כדי שיוכלו לשוב לממשלה לקראת סבב בחירות שעלול להוביל לעוד אחד, ולעוד אחד. גם הצורך שלהם להעביר תקציב מתחדד על רקע גזירות בג"ץ. אלף נתיבים יש לכסף, וגפני מתהלך בהם במיומנות של גשש בדואי. לכן הם חושקים שיניים, וממשיכים.
איך נזכור?
הגשם טפטף דרך קורות הגג השרופות בבית של עמית סוסנה בכפר עזה. כבר בנובמבר 2023, חודש אחרי הטבח, היה ברור שלא הרבה ישרוד בבתים החרבים בלי תוכנית שימור מקיפה.
יותר משנתיים חלפו, ובשטח לא נעשה כמעט דבר. כי עוד לפני השאלה איך לשמר, עלתה השאלה "האם". תושבי שלושת הקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר בטבח – בארי, כפר עזה וניר עוז – הגיעו אל המשא ומתן עם הממשלה בחשדנות ובחוסר אמון. זו הממשלה שבמשמרת שלה הם נטבחו ונחטפו, ורבים בקיבוצים לא רצו שהממשלה הזו ונציגיה יקבעו איך ייזכר הטבח.
השבוע הצביע קיבוץ בארי על השאלה מה ואיך יישמר. 102 מתושבי הקיבוץ נרצחו בידי חמאס, כך שלמרבה הבלהה כל מנעד האפשרויות היה על הפרק, מאפס ועד הפיכת הקיבוץ כולו לאתר הנצחה. ברוב של 196 בעד מול 146 נגד הוחלט לשמר בית אחד, ואת השאר להרוס. אפשרות אחרת שנדונה היתה להעתיק את הבתים השרופים למתחם מיוחד במסיבת הנובה ביער רעים, בטכניקה שבה הועתקו בתי שרונה העתיקים. לזכור ולשכוח.
קשה לאפיין את זהות מחנות הבעד והנגד בקיבוץ, שבו אין כמעט בית שאין שם מת. אבל תושבים בקיבוץ התרשמו שההתנגדות העיקרית לשימור יותר בתים הגיעה משכונת הזיתים. שם גרים רבים מבני הדור השני בקיבוץ עם ילדיהם הקטנים. ההורים שלהם, שגרים בשכונת הכרם הסמוכה לגדר, נרצחו בהמוניהם. המחשבה היתה שנכדים לא יוכלו לרוץ במדשאות כשמאחוריהם השרידים העשנים של הבית שבו סבא וסבתא נרצחו. אחרים השמיעו טיעון דומה: "לא רוצים לחיות ביד ושם".
איך אפשר בכלל להתווכח עם מי שזו החוויה האיומה שלו? יש בקרב מתנגדי הממשלה וגם תושבי הקיבוץ מי שסבורים, בכל זאת, אחרת. מנהיג ציבור ידוע משמאל הגיע לאחרונה לביקור בבארי. "זה כבר לא שלכם", אמר להם בעדינות, "זה של עם ישראל". היה בדברים הדהוד לאמירה של מזכיר המלחמה האמריקני ליד מיטת מותו של הנשיא אברהם לינקולן: "הוא שייך עכשיו לדורות שיבואו".
האם אפשר גם וגם? אחת האפשרויות שהציע משרד המורשת נקראה "יוצא דופן". על פיה, בתי העדות שיישארו הם אלה הסמוכים לגדר, כך שייווצר חיץ מבארי, אולי אפילו גדר הקיבוץ תוזז. כך המבקרים יוכלו להגיע לבתי העדות במיקומם המקורי בלי לעבור בשבילי הקיבוץ.
גם אחרי ההצבעה זה לא נגמר. מתברר שעל פי החוק בישראל, ההחלטה הסופית אינה נתונה בהכרח לתושבי הקיבוץ. חוק העתיקות קובע ש"עתיקה היא נכס שנעשה בידי אדם החל בשנת 1700 לספירה, והוא בעל ערך היסטורי והשר הכריז שהוא עתיקה". השר, כך קובע החוק, רשאי להפקיע אתר עתיקות שהפקעתו דרושה לצורכי שימור או מחקר. קשה לחשוב על בתי קיבוץ משלהי המאה ה־20 כ"עתיקה", אבל מצד שני, אין ספק שגם בעוד מאות שנים יזכרו את מה שהתחולל שם בבוקר שמחת תורה. זו סגירת מעגל טרגית: אנשי רשות העתיקות פעלו בבתים כדי לאתר באמצעות שיטות ארכיאולוגיות את שרידיהם של נרצחים, שכמעט לא נותר מהם זכר. כעת ישובו לשם כפי שבאים לאתר היסטורי.
שר המורשת עמיחי אליהו הוא שמחזיק בסמכות מתוקף אחריותו על רשות העתיקות. יש כמה מכשולים בדרכו. הראשון, שמעולם לא נעשה שימוש בסעיף הזה. השני הוא שאליהו הוא רב מ"עוצמה יהודית", ופעולה כזו עשויה להתפרש כאקט כוחני של סיפוח והפקעה מצד חובש כיפה נגד קיבוצניקים חילונים.
אז אליהו שוקל את המהלך. אולי כדאי שגורמים נוספים, שאינם בעלי עניין או צבועים פוליטית, יאמרו את דברם. למשל, נשיא המדינה. הדילמה הזו אינה רק של תושבי בארי או של השר, היא של כולנו.
סיכה בבלון
החזקתי ארבעה ימים בלי להתייחס לסיכת חבל התלייה המוזהב של איתמר בן גביר ועוצמה יהודית. והנה, בסוף נשברתי.
הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה, ובכל זאת לא מדברים על זה. כולם יודעים שכדי להוציא להורג צריך גרדום, ובכל זאת אדם סביר לא יענוד חבל תלייה על דש חליפתו. זו הסיבה שבצבא ההגנה לישראל, בניגוד לצבאות גרמניים מהעבר, אין סמלים של גולגולות על המדים, אף שצה"ל אחראי ללא מעט גופות של מחבלי חמאס.
השרה לאיכות הסביבה לא תלך עם אסלה מוזהבת, גם אם היא אחראית על תאי השירותים, והסמל של זק"א אינו שקי גופות. כשאייכמן הוצא להורג, דוד בן־גוריון רצה שיוטל עליו עונש מוות, ובכל זאת, מיושן שכמותו, לא הסתובב עם הסיכה של בן גביר. שמאל חלש שכמותו.
מעבר לטעם הרע, מעבר לנזק האדיר לתדמית ישראל למראה סיעת קואליציה עם עיטור כזה, מדובר בחוסר הבנה. מישהו פה התבלבל קשות בין אמצעי למטרה. עונש המוות הוא האמצעי, שמירה על חיי יהודים היא המטרה. או שבעצם המטרה היא לייקים?
