הסיפור אינו הדלפת הסרטון אלא ערעור היסודות של המכנים עצמם "שומרי הסף", שהעניקו לעצמם היתר לעשות ככל העולה על רוחם – עד שהגיע זיני • דווקא כשחשבנו שהמערכת הפוליטית מפוצלת מתמיד, הגיעה פרשת מינוי יאיר נתניהו והראתה שיש מכנה משותף שסביבו ניתן להתאחד: ג'ובים • וגם: לאן נעלמו כל אבירי הדמוקרטיה כשבאמת צריך אותם?
פה חשדתי
דורי קלגסבלד הוא אדם רב פעלים וזכויות. עורך דין צמרת, מומחה עולמי לוועדות חקירה ממלכתיות. אבל הוא בוודאי אינו יועץ חופשות. נשאלת, לפיכך, השאלה כיצד שכר הצבא, על חשבוננו, את שירותיו כדי להגן על האלופה יפעת תומר־ירושלמי, אם על פי הודעת אותו צה"ל היא רק ביקשה לצאת לחופשה?
הגרסה הרשמית מדברת על הליך כמעט טכני, שבו בבדיקת פוליגרף שגרתית התגלה מדליף סרטון ההתעללות בשדה תימן, וזה הועבר מהשב"כ אל הרמטכ״ל ומשם לחקירה. אבל אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שאלמלא מונה דוד זיני לראש השב"כ, ספק אם זה היה קורה. רשויות אכיפת החוק לא התייחסו ברצינות לפרשת ההדלפה. האכיפה הסלקטיבית שלהן זועקת כבר שנים ארוכות: ההדלפה ל"בילד" היא שערוריית ענק, הדלפת החקירה הפוליטית סקנדל נורא, אבל זה לא. רק כאשר התמנו ראש שב"כ חדש ורמטכ"ל חדש נסללה הדרך לעשות את המובן מאליו.
זיני, בניגוד לקודמו, לא יורה להתקין רוגלות על הטלפון של בכירי הפרקליטות. כעת הדבר תלוי לפתחה של היועמ"שית. בעולם מתוקן, היא היתה אמורה לזעום ולכעוס על המעילה באמון. הרי בהרב־מיארה עשתה הכל כדי למנוע את החקירה. היא גררה רגליים ומשכה כתפיים ובסוף הגישה לבג״ץ תצהיר שלפיו אין שום דרך למצוא את המדליף. המסמך שהגישה הוא העתק־הדבק של מסמכים קודמים, שהסבירו למה אין דרך לאתר מדליפים מפרשות קודמות שהסעירו את הימין.
הנה המבחן לבהרב־מיארה: האם תורה למשטרה לגייס עד מדינה מתוך הפרקליטות הצבאית, כפי שנעשה בפרשות אחרות? הרי אם אכן החשד נכון, והאלופה ידעה ואף עמדה מאחורי ההדלפה, הדבר הראוי הוא להציע למדליף בפועל עונש מופחת בתמורה ללכידת הדג השמן יותר. שהרי עצם העברת הצילום לעיתונאי היא דווקא דבר שקל יחסית להגן עליו. מדובר בחומר חקירה שממילא היה מתפרסם בסוף, לא במסמך סודי.
הסיפור החמור הוא שבמשך שנים מדברים אלה המכנים עצמם "שומרי הסף" על קדושת בג"ץ. והנה, על פי החשדות, לא היססו להגיש לכהניו מנחת כזב, תצהיר מזויף. ממי שעובדת שנים להאדיר את כוחה של מערכת המשפט על חשבון הדרג הפוליטי, מצופה לפעול במהירות ובאגרסיביות נגד מי שחילל את הקודש.
ההסתבכות של תומר־ירושלמי היא רק סימפטום לבעיה חריפה יותר שאולי מתחילה לקבל טיפול הולם, באיחור של שנים. מעמד ״שומר הסף״ העניק למחזיקיו היתר מטעם עצמם לפעול כמעט כאוות נפשם. כבר כתבתי פעם, לדעתי, שאם לחברת החשמל יש חשמל חינם, למערכת אכיפת החוק יש חוק חינם. כך השב״כ יכול להשליך למעצר מדליף שהביך את העומד בראשו, וכך היועמ״שית יכולה לעשות לעצמה דין. תומר־ירושלמי היתה צריכה לעוף מתפקידה ביום שבו דיברה, על מדים, כמעט במפורש נגד הרפורמה המשפטית של ממשלה נבחרת, או ביום שבו התירה לקצינים עד דרגת סגן־ אלוף להשתתף בהפגנות קפלן. לו סימנו לה את הגבולות אז, אולי לא היתה הפרקליטות שלה חוצה את הגבולות בבוטות כזו עכשיו.
בין הזמנים
כשוך חגיגות טראמפ, ההתרגשות משיבת החטופים ומחיאות הכפיים בפתיחת מושב הכנסת, מתחוורת הדילמה האסטרטגית של נתניהו: אי אפשר ללכת לבחירות כאשר סיפור עזה פתוח, וקשה ללכת לבחירות כאשר סיפור החרדים סגור.
חמאס יעשה ככל יכולתו להאריך את הסבל. בצה"ל מתרשמים שהוא נמנע מהצבעה על חלק ממיקומי החטופים החללים, אולי כי אינו רוצה לחשוף מיקום מנהרות שנמצאות בשטח הצהוב שבשליטת ישראל. ההכרעה איך להכריע את חמאס תגיע בערך בעוד חודשיים-שלושה.
שכן זה בערך הצומת הקריטי שבו יתברר גם עתיד החרדים והימין. גבולות הוויתורים שלהם גמישים יותר מהצעת ביסמוט השבוע, שעתירה בחריגים ובהקלות. אבל היא עדיין לא גמישה מספיק כדי להגיע להסכמה עם הייעוץ המשפטי, ולעולם לא תהיה גמישה דייה כדי להיפגש עם הציבור הישראלי. לנתניהו דרוש זמן כדי להמשיך במיגור חמאס ולהביא את השלום, והזמן הזה נמצא אצל החרדים.
לכן בקואליציה התלבטו השבוע אם להרחיק את יולי אדלשטיין מוועדת החוץ והביטחון בעוון מרד הריבונות, כיוון שהמשמעות היא אובדן מוחלט של האצבע שלו בהצבעות קריטיות במליאה. מה עדיף, להבטיח רוב על הגיוס בוועדת החוץ והביטחון או אצבע יקרה בכנסת? התלבטו והחליטו – עדיפה הוועדה, עדיפים החרדים.
נתפסו באמצע השוד
אגדה פרלמנטרית מוכרת, שאולי היתה ואולי לא, מספרת על ח״כ מהאופוזיציה שניגש לראש הממשלה מנחם בגין בשירותים של הכנסת אחרי שתקף אותו במליאה, באומרו: שתדע לך שאני דווקא מעריך אותך. אדוני הצעיר, השיב לו בגין, להבא אשמח אם תכפיש אותי בשירותים ותשבח אותי במליאה.
בשלוש השנים האחרונות נראה היה שהתופעה כמעט נעלמה מהכנסת. החברות מאחורי הקלעים, שותפות הגורל במזנון, התחושה של מועדון ג׳נטלמנים עם כללים, כמעט נשברה. האיבה בין קואליציה ואופוזיציה הפכה אישית, עד כדי כך שחבר הכנסת בועז טופורובסקי מ"יש עתיד" חטף שטיפה רצינית כאשר העז ללחוץ יד לראש הממשלה שבא לברך אותו כשחזר מאשפוז ממושך.
שלשום, בשעת לילה מאוחרת, התגלה שההספדים על יחסי האנוש בכנסת היו מוקדמים. פתאום התברר שקואליציה ואופוזיציה יכולות לשתף פעולה בתחביב המועדף עליהן: מינוי מקורבים.
היה כל כך משעשע לראות את הזעזוע שבו התגלה לעסקני הליכוד, יש עתיד, הדמוקרטים והחרדים שהציבור פתאום שם לב לחינגת הג׳ובים במוסדות הלאומיים. בימים כתיקונם מדובר בשוד בנק באמצע הלילה, כשאיש לא רואה ואיש לא מתעניין. פתאום, כששמו של יאיר נתניהו הוזכר כמועמד לקבלת משכורת של שר (וארבעים אלף דולר בשנה לטיסות בביזנס), נדלקו המצלמות והם תועדו כמו שודדי הלובר.
המינוי המופרך של נתניהו ג'וניור לתפקיד הסברה הוא כמובן השיא, אבל לבטח לא תקדים. המוסדות שנועדו לבסס את המדינה ולעודד עלייה הפכו לגרוטסקה מושחתת, פרפטום מובילה של תקציבים. הנפגעת העיקרית תהיה כמובן מפלגת השלטון: דווקא אחרי עסקת חטופים שזכתה לתמיכה נרחבת, התאוששות בסקרים ופרשת הפצ"רית, באו מינוי נתניהו לסוכנות ומינוי גוטליב לוועדת החוץ והביטחון והזכירו לבוחרים המתנדנדים למה מאסו בליכוד.
יש בכך גם רמז כפול לבאות. ראשית, קואליציית המוסדות הלאומיים נשלטת ברובה על ידי המרכז־שמאל שכלל לא זכה לרוב, ורק בגלל פיצולים בימין. ושנית, לפיד וגולן נוכחו לדעת שבכל דיל עם נתניהו ידם תהיה על התחתונה. הם חגגו את השלל בצהריים רק כדי לגלות בערב שהם אלה שעומדים להעביר בקולותיהם שלהם את המינוי של המשפחה שנואת נפשם. קואליציית יאיר, יאיר ויאיר.
ד־מוק־רט־יה בע"מ
האופוזיציה נחרדה עד עמקי נשמתה כאשר ערב בחירות 2019 ניסה נתניהו לקדם את חוק המצלמות בקלפיות, בנימוק שהדבר לא ישמש לחיזוק טוהר הבחירות אלא להרתעת ערבים מהגעה לקלפי. ראשיה פרסמו הודעה מיוחדת שבה כינו אותו: "הסחת דעת גזענית שנועדה לתקוף את שלטון החוק".
חלפו שש שנים, וכעת שני מנהיגי מפלגות חשובים שם מציעים שבמקום להתקין מצלמות במגזר הערבי – פשוט לא יציבו שם קלפיות. באיחור ניכר הצטרף השבוע יו"ר יש עתיד יאיר לפיד למהלך שמוביל זה זמן יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, וגם השר לשעבר יועז הנדל ותנועתו החדשה: לא התגייסת – לא תוכל להצביע. כמובן, המטרה העיקרית אינה הערבים אלא החרדים השנואים עליהם כל כך. כמו שקורה לעיתים מצערות, ערבים חפים מפשע משמשים כאן נזק אגבי.
כמה נורא, כמה מלוכני: יותר מחצי מהאופוזיציה מציעה לשלול מיותר מרבע מאזרחי ישראל את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר, הבלתי ניתנת לערעור, של היכולת לקבוע את עתידם.
אז איך לא התמלאה הארץ זעזוע? בכל זאת, בשנים האחרונות הודגשה ביותר חלקלקות המדרון המוביל לדיקטטורה. ובחודשים האחרונים מועלות כל העת האשמות על כוונת הקואליציה לבטל את הבחירות או להקשות את ההשתתפות בהן. כיצד זה עובר בשקט יחסי?
הטיעון מדוע זה לא אותו דבר, עשוי להיות שעסקינן במנהיגי אופוזיציה, במיעוט בכנסת ובאווירת קמפיין. זה לא כמו קואליציה שנהנית מרוב אוטומטי במליאה. ובכן, בהרעשות חקיקה ארטילריות למרחבים ריקים, בלי נפגעים, אין לקואליציה הזו מתחרים.
אבל בעיקר, האופוזיציה של היום היתה פעם ממשלה ואולי תהיה בעתיד. יש לג'נטלמנים האלה ניסיון רע מאוד בכל הנוגע לשמירה קפדנית על הזכות לבחור ולהיבחר. בכהונה הקודמת רק וטו של שרה אחת, איילת שקד, מנע את קידומו של חוק יסוד שנועד לסכל את המועמד היריב, בנימין נתניהו, תחת הכותרת "חוק הנאשם". הממשלה ניסתה לסכל באמצעות רוב קואליציוני את מועמד האופוזיציה. כעבור חודשים ספורים כבר יצאו לרחובות בקריאות ד־מוק־רט־יה ובזעקות שבר על שינוי כללי המשחק באמצעות רוב קואליציוני רגעי. ללב מתגנב החשד שדמוקרטיה מהותית אצלם פירושה "רוב מקרב האנשים שחושבים כמוני".
יש לכך קשר הדוק לעובדה שהאופוזיציה, זו שאמורה להציע חלופה רעיונית לממשלה, היא זו שקידמה בשבוע שעבר את הצעת החוק שהביכה את נתניהו מול ממשל טראמפ, וקראה להחיל ריבונות. לפיד כינה זאת "הטרלה". כמדומני שסמוטריץ' ובן גביר לעולם לא היו תומכים בחוק לפינוי יישוב מבודד אחד כדי להטריל ממשלת מרכז־שמאל.
אמנם ההבדל הוא שהאופוזיציה של היום מצהירה בגלוי שבהתנגדות לנסיגה לקווי 67׳ היא איננה שונה מהממשלה. נשאלת השאלה, לפיכך, במה היא שונה ממנה. התשובה עד השבוע שעבר היתה לכאורה – במאבק למען הדמוקרטיה. ומה התשובה עכשיו?
