על פי כל מדד אובייקטיבי, ישראל וארה"ב לא הפסידו לאיראן – ולמעשה הנחילו למשטר האייתוללות נזק עצום • אבל במגרש אחר, ישראל נמצאת במצב מדאיג: בדעת הקהל האמריקנית, שם שיעור התומכים נמצא בשפל של כמעט 40 שנה • כששוק האיחודים באופוזיציה מתחמם, ללפיד יש נדוניה שאין לאף אחד אחר בגוש
מי ניצח
בניגוד לנהי, ישראל וארה"ב לא הפסידו במלחמה לאיראן. מי קבע שהישרדות זמנית של המשטר היא ניצחון? המזרח התיכון מלא בדיקטטורות אסלאמיות חולות שמעולם לא עניינו את ארה"ב, ובצדק. אמריקה היא השוטר של העולם, לא המחנך שלו. אם מישהו מעוניין להרוס את חיי אזרחיו, צבא ארה"ב לא יישלח להגן עליהם. הצבא החזק בעולם וחיל האוויר החזק באזור השמידו נכסים צבאיים של איראן במאתיים מיליארד דולר, כי המדינה היוותה איום קיומי.
אבל ישראל כן הפסידה, הפסד צורב ומדאיג, במלחמה המתנהלת בארה"ב. מסורת הסקרים האמריקנית מעניקה פרספקטיבה רחבה מאוד. מאז החלה מדידת מעמדה של ישראל, מעולם לא נרשמו יותר אמריקנים שרואים אותה באור לא חיובי מאשר חיובי. זה קרה לראשונה השנה: 48 אחוז מול 46. שיעור התומכים בישראל ירד לשפל שלא נראה מאז 1989, ושיעור המתנגדים – לשיא של כל הזמנים.
הנסיבות המקילות הן שמעמדה של ישראל מידרדר תמיד בזמן עימותים צבאיים. כך היה באינתיפאדה השנייה של האוטובוסים המתפוצצים, כך באינתיפאדה הראשונה של הסכינים והאבנים, וכך גם במלחמת לבנון השנייה. ההידרדרות כעת עמוקה יותר כי המלחמה ארוכה יותר. יש תקווה לשיפור כשהלחימה באזור תסתיים, בתקווה בקרוב ועם ניצחון גורף. מעמדה של ישראל גם טוב מעט יותר משל העומד בראשה: נתניהו. הוא כעת במינוס 23 אחוזים, לעומת פלוס תשעה אחוזים רק לפני שנתיים.
אבל זה עוד לא הכל. לפי סקר CNN, רוב הרפובליקנים מתחת לגיל 50 רואים כעת את ישראל באור שלילי, מינוס 16 אחוז לעומת פלוס 28 אחוז רק לפני ארבע שנים.
והחידוש העיקרי לרעה הוא העלייה בתמיכה בפלסטינים. 37% מהאמריקנים רואים אותם באור חיובי, שיא מאז תחילת המדידות בשנת 2000. זה כבר מעיד על שינוי עמוק, לא בהכרח כעס נקודתי על ישראל אלא תמיכה אותנטית באויביה. נתניהו סבור שלאלה שיש בעיה עם ישראל באמריקה יש בעיה עם אמריקה עצמה. זאת אומרת, לא מדובר בהסברה, אלא בהשקפת עולם פרוגרסיבית. זו האמת, אבל לא כולה. הצפירות נשמעות מהמפלגה הרפובליקנית ובפרט מהאגף הצעיר בה, והן אזעקות אמת.
ציר לבדד ישכון
אדם שהשתתף לאחרונה בשיחות עם חמאס חזר קצת מבולבל. הוא גילה שארגון הטרור שעמד במוקד תשומת הלב העולמית בשנתיים האחרונות, שחולל מלחמה אזורית עם השלכות בינלאומיות, מונהג בידי חבורה בינונית, מבוהלת ועילגת. כל הדרך הביתה תהה לעצמו אם סינוואר ודף היו ברמה גבוהה יותר אך חוסלו, או שמדובר באוסף רוצחים מקומי שישראל, במחדליה ובעיוורונה, הפכה למפלצת אימתנית ומתוחכמת.
המלחמה באיראן הצילה זמנית את חמאס, לכאורה. הנה, חלף המועד האחרון שהוצב לפירוק הארגון. הנה, 600 משאיות עמוסות כל טוב נכנסות כל יום לעזה. הנה, מחבלי הארגון עדיין שולטים ברמה במערב עזה.
ראשי חמאס אינם סבורים כך. בשיחות בקהיר ניכרת האימה על פניהם. קטאר נטשה אותם לאנחות, בגלל החשש מטראמפ והזעם על הגיבוי שראשי הארגון העניקו לאיראן בעודם מתארחים במלונות דוחא. עם איראן המצב קשה עוד יותר. חמאס פנה שוב ושוב לטהרן בתחינה להיכלל בהסכם הפסקת האש, אבל אליהם, בניגוד לחיזבאללה, האיראנים אפילו לא טורחים לחזור עם תשובה שלילית.
חמאס מתלונן בשיחות שישראל הפרה את ההסכם, אך לא משלמת על כך כל מחיר – להפך. בארגון מתחילים להפנים שאף אחד לא יוותר להם על הפירוק מנשק, ושאפילו הנשק הכי בסיסי נדרש להימסר ולא להישמר להגנה עצמית. הנושאים ונותנים איתם זיהו שינוי אסטרטגיה, שמטרתה למשוך זמן. אולי איכשהו העולם ישוב להתעניין בהם. בינתיים, אפילו המשט המתוכנן לעזה סובל מהרשמה דלילה. תשומת הלב של גרטה נדדה למקומות אחרים.
האם יש סיכוי שחמאס יקרוס תחת הלחץ וימסור את מפת המנהרות ורבבות קלצ'ניקוביו? כאן יש הבדל בין ישראל וארה"ב. בירושלים לא מאמינים שחמאס יעניק יותר מאשר מסירה סמלית, שגם אותה יתנה בנסיגה עמוקה של צה"ל. בארה"ב אופטימיים בהרבה. הם מאמינים שטורקיה וקטאר מתנהלות עם אינטרסים אחרים משל חמאס, ובלעדיהן הארגון יקרוס תחת הלחץ.
התוכנית היא לפרז אזור אחר אזור בעזה, לטהר את המנהרות, למסור את כלי הנשק ולהכניס משטרה מקומית (עד עתה נרשמו רבע מיליון מקומיים). גם אם חמאס לא ימסור את אחרוני כלי נשקו, אומרים בוושינגטון, אנשיו וחימושו יוגבלו לאזור מצומצם מאוד בעזה, שאותו יהיה קל בהרבה לכבוש.
ההישג הגדול של המלחמה הוא פירוק "ציר ההתנגדות" למרכיביו המקוריים. חיזבאללה לבד בלבנון, חמאס לבד בעזה, החות'ים לבד בתימן, והכי חשוב: האייתוללות כמעט לבד בטהרן.
מיזוגים ורכישות
המבצע המוכר ביותר בעולם השיווק הוא "1+1 חינם": קונים מוצר אחד במחיר מלא, מקבלים את השני ללא תשלום. בסופרמרקט של האופוזיציה, זה המבצע שיכריע את המערכה על הובלת הגוש. יש כחצי מיליון מצביעים, 10 עד 12 מנדטים, שילכו עם המוביל, כל מוביל, כדי להביס את נתניהו. מי שייצור את ההובלה הזו באמצעות איחוד, יקבל את שאר קולות הגוש בלי לשלם עליהם. לכן שווה למזג אליך מפלגה אחרת, גם במחיר מופקע.
כמעט בלי תשומת לב, הדינמיקה בגוש השתנתה. עד לפני חודשיים, השאלה המכריעה היתה מי יזכה להתאחד עם איזנקוט – בנט או לפיד? אבל הרמטכ"ל לשעבר התחזק משמעותית, והודיע רשמית על ריצה לראשות הממשלה. כעת השאלה היא מי יתאחד עם לפיד – איזנקוט או בנט?
בסקרים, יש עתיד מאבדת שלושה רבעים מכוחה, והופכת למפלגה הקטנה בגוש. אבל ששת המנדטים שנותרו לה, אם יצטרפו לאיזנקוט, יהפכו אותו למוביל וישאבו את המנדטים של בנט. אם יצטרפו לבנט, הם יכריעו את הקרב על ההנהגה ויכפו גם על איזנקוט להצטרף. לא לחינם ראש הממשלה הקודם הוא איש מחוזר ביחס הפוך לכוחו. הוא גם מביא איתו בונוס אדיר בהיקפו: מימון בחירות אדיר על חשבון המדינה לפי שווי של 24 מנדטים.
חתיכת נדוניה, אלא שלפיד לא ממהר להתחתן. שותפיו לגוש סבורים שאם לא יתעשת ויתאחד, הוא יסיים כמו בני גנץ, מתחת לאחוז החסימה. הוא, מאידך, זוכר שבכל שש הפעמים שבהן התמודד – הוא פיגר בסקרים אחר בנט ותמיד סיים לפניו. שותפותו בכחול־לבן ההיסטורית הוציאה לו את החשק לאיחודים, בוודאי עם רמטכ"לים. כמו אדם שגר לבד, הוא לא מתגעגע במיוחד לימים שבהם נאלץ לחלוק דירה עם שותפים.
לפיד סבור כבר שנתיים שהפעם, בניגוד לרוב הקודמות, לא יהיה מוביל ברור בגוש, וארבע מפלגות יסיימו פחות או יותר עם אותו מספר מנדטים דו־ספרתי נמוך. אם זה יהיה המצב, האסטרטגיה לרוץ לבד תוכח כנכונה. אם לא, הוא בבעיה. בכסף הוא משתמש כבר עכשיו: בחודש האחרון הוציאה יש עתיד 626 אלף שקלים על פרסום בפייסבוק לבדו, פי שלושה מכל שאר מפלגות הגוש גם יחד. אחד מיריביו־שותפיו לגוש אמר לא מזמן שתרחיש האימים שלו הוא להגיע לבחירות מול יש עתיד חלשה אך מפוצצת בכסף. הוא חווה כרגע את הפיילוט.
פוטו פיניש
"לא יודע מה איתכם, אבל אני רואה צבא שעשה הוליווד, אני רואה עם שפתח בירה בממ"ד, אני רואה איראן המומה. תקראו לי אופטימי. עם ישראל חי". 26 המילים האלה של השחקן אלי פיניש, עם פרוץ הפסקת האש, הקימו עליו סערת רשתות אדירת־ממדים.
פירמידת הטנטרומים של אגף שמאל ברשתות ובתקשורת כוללת את שכבת הבסיס, זעם על הבעת עמדות ימניות. אם גילית פתאום שהפלסטינים לא רוצים שלום, או שהמתנחלים הם בני אדם, תגלה פתאום שהשירים החדשים שלך גרועים (במקרה שאתה אריאל זילבר), או שאתה מקריח, שמן, עילג וטיפש.
רמה אחת מעל מצוי הזעם על התמיכה בנתניהו, או למצער על הניסיון להתייחס אליו עניינית מבלי לקבוע שהוא "מלאך המוות" ("הארץ", בשבוע שעבר). כאן, תואשם שאתה לא מאמין למילה של עצמך. הרי אדם תבוני אינו יכול באמת לשבח מעת לעת צעדים של ראש הממשלה המכהן. במקרה כזה ייקבע כעובדה שאתה עובד בשביל כסף מנתניהו או מהמפעילים בקטאר, או בשביל משבצת שידור בגלי ישראל, או פשוט בוט. כצעד חירום, יותר גם שימוש בעברם הפלילי של קרובי משפחה עד דרגה שלישית.
אך החטא העליון, עבירה מסוג פשע חמור ללא התיישנות או חנינה, הוא להיות אופטימי. זה מה שלא הבין אלי פיניש בפוסט התמים שפרסם. יש מחילה לימנים אידיאולוגיים ויש כפרה (מסוימת) לביביסטים. אבל מי שמעז לראות אור בחושך, לסבור שלא הכל קודר, עגום, דיכאוני ושוקע – הוא־הוא הכופר בעיקר. כל מי שקורא "הארץ" הרי צריך לדרוש גם ציפרלקס ממוכר העיתונים. הכל קורס, נורא, חשוך – והולך להיות עוד יותר רע ועוד יותר רע, ותמיד יהיה לי רק רע.
אלי פיניש צריך היה לדעת. הרי שמה של התוכנית שבה הוא מככב, "ארץ נהדרת", הוא בעצם תמצית העימות התרבותי. זה משפט אופטימי שהמציא נתניהו עצמו במאה שעברה בנאום באריאל, וכעת משמש בהקשר כפול. והנה לכם כל הוויכוח כולו בשתי מילים בדיוק.
"הבעיה היא בכלל לא אלי פיניש, הבעיה היא האלי פינישיזם", התגוללה עליו מגישה בכירה בתאגיד שאת פרצופה לא הצלחתי לזהות: "איזה כיף לחיות בתוך סרט שבו הכל סבבה. זו תופעה שבה אנחנו מנסים לכפות על המציאות המדממת של המזרח התיכון מבנה של שובר קופות הוליוודי". סליחה, גברת, ומה עם התאגידיזם? זה שלוקח מתקפת ביפרים הוליוודית ושני מבצעים סטייל ספילברג באיראן, והופך אותם לסדרה נורבגית קטנה רווית שתיקות על דיכאון אחרי לידה בחורף הנצחי.
