הקונספציה של חמאס קרסה

הפעם האחרונה שבה התכנסה הכנסת בחול המועד סוכות הייתה בכ׳ בתשרי תשל״ד. ראש הממשלה גולדה מאיר בישרה אז לכנסת שצה״ל חצה את התעלה לצד המצרי. זה היה הרגע שבו היה ברור לכל שהתהפך גלגל מלחמת יום הכיפורים. ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה אחריה וציטט מצ׳רצ׳יל: ״מה תכניתנו? לנצח במלחמה״.

בכ׳ בתשרי חמישים ושתיים שנה אחר כך, אם לא יחול שינוי, אמור דונלד טראמפ לשאת נאום בפני הכנסת. המבטא יהיה של גולדה, השפה – לא מאופקת כמו של בגין.

אבל המצב דומה: מלחמה שהחלה בהפתעה, בשטחנו, מסתיימת מעבר לקווי האויב. מבט מפוכח וסיכום הולם יעידו על ניצחון גדול מכפי שנראה מבעד למכאובי המלחמה הבלתי נסבלים, מבעד ל״הותר לפרסום״ ולסרטוני החטופים ולמצעד הגופות המייסר מרצועת עזה שלפרקים היה נראה שלא יסתיים לעולם.

אפילו אחרי מלחמת ששת הימים היו שהתקשו לזהות את גודל ההישג. יובב כץ כתב על כך שיר חמוץ מתוק, ״בתי את בוכה או צוחקת״, על ילדה מקיבוץ גדות שיוצאת מהמקלט בתום המלחמה ומגלה שביתה נחרב בהפגזות המלחמה: ״הביטי למעלה בתי אל ההר, ההר שהיה כמפלצת, עוד יש תותחים ילדתי על ההר, אך הם מאיימים על דמשק״.

אחרי שנתיים של מלחמה, התותחים של צה״ל, או ליתר דיוק מטוסי הקרב שלו, מאיימים על דמשק. הם תקפו בשש בירות מוסלמיות. עזה, מוקד הטרור הגדול בעולם, נחרבה. חמאס לא מאיים עלינו ואם לא נחזור לימי ההבלגה גם לא ישוב להתעצם. איראן הוכתה קשות ומיזם הגרעין שלה נפגע. חיזבאללה, המאיים שבאויבינו מאז מצרים של שנות השישים, חוטף יום יום ולא מעז לירות אפילו פצמ"ר.

יש תקווה, לראשונה, שילדים בעוטף יגדלו מבלי צבע אדום כל מה שבועות. לא יהיה סבב מול עזה בקרוב, ואם יהיה הוא יתנהל בתנאים שונים לחלוטין. לראשונה זה שני דורות בטחון תושבי ישראל חשוב יותר מקו הגבול הבינלאומי, גם בלבנון, גם בסוריה, גם בעזה וגם בשמי טהרן.

במלחמת העצמאות נהרג אחוז אחד מכלל האזרחים, אבל לכל ברור שהיה הסתיימה בניצחון שנחגג עד היום. גם המלחמה הזו, שעוד אין לה שם, תיזכר כך.

כמה שווה חטוף

זה יהיה סופה של המלחמה כשההסכם ייחתם, סימס חבר המשלחת משארם-א-שייח׳. מיד אחר כך תיקן את עצמו: סופה של המלחמה בתצורה הנוכחית.

וזו בעצם השאלה, כאשר מטרת המלחמה הראשונה מוגשמת במלואה: האם ישראל תוכל לפעול כדי להשמיד את חמאס? האם לא יתאפשר לה? האם חמאס בכלל יתעצם?

המטרה הישראלית הלא מוצהרת היא לא להתקדם עם השלב המורכב, הפנטזיונרי ברובו, של חיילים ערביים שמפרזים את חמאס במחיר כבד של נסיגות וכניסה עתידית גם אם קלושה בסיכוייה של הרשות הפלסטינית. אף גורם בינלאומי, מממשלת המנדט וצפונה, לא באמת הצליח לשמור על השלום או לפרז טרוריסטים.

המטרה היא לבנוניזציה, אבל לא במובן המקורי משנות השמונים של מיליציות חמושות, אלא זה של השנה האחרונה: הפסקת אש פעילה שבה ישראל פועלת מהאוויר להסיר איומים ומהקרקע מעבר לקו הגבול הבינלאומי.

האם טראמפ יאפשר זאת? זה תלוי בשאלה אם מטרת העל של נשיא ארצות הברית היא החזרת החטופים או סיום המלחמה המדממת ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי ערבי. הרטוריקה של טראמפ אומרת סיום המלחמה. האנשים שמכירים אותו פה וכבר ניבאו מה יעשה לגבי איראן וחמאס אומרים שהחטופים. הוא ייתן לישראל, הם מאמינים, יד חופשית להמשיך ולפעול נגד התעצמות חמאס. ומה באשר לערבויות שניתנו לארגון הטרור? אם הטענה הזו נכונה, עדיף היה להם לבקש ערבויות מדרעי.

חזרת החטופים החיים ורוב החללים משנה דרמטית את המצב בעזה: משבעה באוקטובר הזמן עבד נגד ישראל. מעכשיו הוא עובד נגד חמאס. הארגון במצור, עטוף בידי צה״ל מכל כיוון, באזורים בשליטת צה״ל אפשר לפתח מנגנוני היום שאחרי. שיקום רק תמורת פירוז. זאת, כמובן, בתנאי שהלחץ הבינלאומי לשיפור תנאי חייהם של העזתים לא יגרום לישראל להתקפל שוב ולהזרים סחורות וחומרים להתעצמות.

העתיד יגלה אולי איזה חלק תרמו, שלא מדעת, התנגדות הרמטכ״ל זמיר ומפגיני קפלן למהלך הקרקעי בעיר עזה. דווקא הצעקות בקבינט והחסימות ברחובות, הרמיזות לפקודה בלתי חוקית, האזהרות שצה״ל נשלח להרוג בפועל חטופים – אלה שכנעו את חמאס שהנכס הגדול ביותר שלו – 20 ישראלים חיים – הוא סחורה מתכלה שמחירה בעיני נתניהו שואף לאפס ועדיף להיפטר ממנה כעת. זה כמובן לא היה נכון, וספק גדול אם באמת ניתן היה לכבוש את עזה במגבלות שהצבא הטיל על עצמו בברכת הקבינט. אבל עקרון היסוד של ציר ההתנגדות, שחטוף הוא כרטיס ג׳וקר שמוטל בעיתוי מתאים, נשבר. בשמונה באוקטובר הדרישה החמאסית הייתה חטופים תמורת ערבויות לאי כניסה. אחר כך חטופים תמורת נסיגה מלאה. כעת במקום לשמור על כל רצועת עזה, החטופים מנעו את החרבת שאריות העיר עזה.

במשך שנתיים ישראל כשלה מלטפל בתת הקרקע של העיר, מעוזו האחרון של הארגון. שמונים קילומטר בערך הם מה שנותר מהארגון שחלם לשנות את המזרח התיכון, והצליח אך לא כפי שתכנן.

בשירות נתניהו

בערך בחודש דצמבר 2023, אחרי סיום עסקת החטופים הראשונה, החל באגפים מסוימים של האופוזיציה ומטה קפלן מאמץ משולב. לא רק להחזיר את כולם הביתה אלא גם לשלוח הביתה את הממשלה שבמשמרתה הם נחטפו.

יש ביטוי יפה מהמקורות שאומר ״אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות״. זו הייתה טעות טרגית לערב בין המטרות. היא כפתה על המטה רטוריקה שהרחיקה חלקים מהציבור ואת הבחירות רק הרחיקה.

לשיא הגיע האבסורד פעמיים: ראשית, כבר בחורף שאחרי המלחמה, כשקמפיין עלום וממומן הציע בחירות כדי להתאחד (כי מה יותר מאחד מבחירות ישראליות?). את חמאס אי אפשר היה להכריע ואת החטופים אי אפשר להחזיר בזמן בחירות אבל לעזאזל העובדות.

ושנית: כאשר נתניהו דרש עסקה חלקית, ראשי האופוזיציה ופעילים במטה זעקו ״סלקציה״ ו״כולם עכשיו״, וכשנתניהו שינה את טעמו ואמר ״כולם עכשיו״ הם קראו פתאום לעסקה חלקית. לפרקים היה קשה להבין איזו הפגנה בקפלן היא נגד נתניהו ואיזו – בעד החטופים.

איחוד הזירות הוביל לבחירה לדרוש שוב ושוב את המסלול של סיום המלחמה עכשיו, כולם תמורת כולם, נסיגה מלאה ולהתעלם מאפשרויות אחרות (כולל זו שבסופו של דבר הביאה להשבת החטופים). התוצאה הבלתי צפויה הייתה חיזוק נתניהו במקום הפלתו. בכל סקר רבע מבוחרי נתניהו שעדיין איתו סבורים שעליו ללכת הביתה. אבל הם שמרו על התמיכה בו כי הוא היה היחיד שהחזיק ציבורית בעמדה שלא להיכנע לדרישות חמאס. ובעיקר, כי הסתכלו במראה ולא ראו שם מפקירי חטופים, אוכלי מוות ושונאי אחיהם כפי שתוארו.

או עינב צנגאוקר. אליה אין ואסור שתהיה כל טענה. מותר לה לעשות כל מה שעולה על דעתה בגבולות החוק כדי להשיב את בנה הביתה. אבל אפשר להפנות שאלות קשות אל מי שהפכו דווקא אותה לסמל המאבק. מדוע צביקה מור או דיצה אור זכו לפחות תשומת לב? קשה להשתכנע שזה רק בגלל שהיא ורבלית יותר והם פחות. הסיבה שצנגאוקר זכתה להצהרות בשידור חי והורי חטופים אחרים נותרו בצל היא שהאסטרטגיה שלה הייתה לדבר על נתניהו במילים בוטות ביותר, ושל מור ואור – להתמקד בהכרעת חמאס. מה שצנגאוקר חשבה על נתניהו אחרי חטיפת בנה תאם את מה שהם חשבו עליו הרבה לפני כן.

מינוי גורלי

לא פגשתי מימיי את תת אלוף עומר טישלר, המועמד המוביל לפקד על חיל האוויר. ייתכן שהוא טייס נועז, מפקד שש אליי קרב, חותר למגע, כפי שאומרים עליו רבים בחיל. אבל דווקא מבעד למסך הבערות, ברור דבר אחד: על פי הקריטריונים שקבע שר הביטחון עצמו, טישלר אינו יכול להיות המפקד הבא של חיל האוויר.

הרי ישראל כ״ץ קבע שכל מי שהיה בתפקיד פיקודי בשבעה באוקטובר לא יקודם. כך בוטל מינויו של קצין אג״מ בפיקוד דרום, אפרים אבני, למח״ט הצנחנים, נמנעה העלאתו בדרגה של ראש מטה הפיקוד הדרום, תת-אלוף מנור ינאי, וסוכל קידומו של תת-אלוף אליעד מואטי, ששימש כמפקד חיל הגבולות ביום הטבח.

אולי כ״ץ טועה. אולי הגזירה מרחיקת לכת מדי. אך כל עוד זו ההנחיה, מדוע יהיה דין אחר למי שפיקד בבוקר הטבח על אחד ממוקדי הכישלון, תא השליטה של חיל האוויר, כשהחיל כשל בבניית תמונה מדויקת. טישלר היה המפקד בפועל כשחיל האוויר ניהל את המלחמה הלא נכונה: תקף מטרות עומק ולא את המכשול, לא הבין כלל שהגדר פרוצה, והחדירה הייתה מעל הקרקע. הוא יקודם, וקצינים זוטרים ממנו, אמנם במדים ירוקים, לא? האם אין לו אחריות לעובדה שעד 8:30 בבוקר הוראות מפקד החיל לא בוצעו, ושעד 10:30 לא הייתה ברורה כלל תמונת המצב? ולא, הזיכוי בתחקיר הפנימי של החיל רחוק מלספק. גם על אמינותו כמו על שאר התחקירים מטעם בצבא בתקופת הרמטכ״ל הקודם מרחף סימן שאלה.

גם אם ישנה השר כ״ץ את מדיניות הקידום, כדאי שלא יעשה זאת בטרם טישלר יספק לציבור את גרסתו לשאלה מה היה באמת מצב הכשירות של חיל האוויר. האם ״הפגיעה בכשירות הולכת ומעמיקה״, כמו שאמר מפקד החיל לפני הטבח, או ש״לא הייתה כל פגיעה בכשירות״, כמו שאמר אותו מפקד אחרי. תחקיר חיל האוויר התעלם, כמה נוח, מהשאלות הקשות בסוגיה, אבל אולי טישלר יוכל לשפוך אור. עד חודשיים לפני המלחמה הוא היה מפקד המטה המבצעי בחיל, בתקופה שבה התרברבו הסרבנים ותומכיהם ש״לישראל אין חיל אוויר״. עליו להסביר, עוד טרם מינויו, כיצד יכול להיות שלהיעדר אימון של כמעט כל תאי השליטה כחצי שנה לפני המלחמה (יחד עם מספר לא מבוטל של צוותי אוויר) לא היתה כלל השפעה על המענה המבצעי של החיל, ואם זה המצב, מדוע צריך להתאמן כל שבוע? הנה, קרה נס וכולם היו כשירים גם כך.

אומרים שנתניהו הוא ממעריציו של המועמד. יכול להיות. הישגיו רבים ביותר, בכל הזירות. אבל אחד מתפקידיו החשובים, אם ימונה בכל זאת, יהיה להבטיח מעל לכל צל של ספק לאזרחי מדינת ישראל שיש להם על מי לסמוך. ובעיקר, להבטיח שלא תיכנס יותר פוליטיקה לקודש הקודשים של חיל האוויר, לא לתאי השליטה ולא לקוקפיט. כמי שרוצה להיות מפקד, עליו לעמוד במסורת החילית ארוכת השנים של תחקיר עצמי אמיתי ונוקב.