ההצהרה של יו"ר כחול לבן מכניסה אותו למאבק על 20 מנדטים פוטנציאליים • לא איראן: החזית החדשה של ישראל שעלולה לגרום לה נזק של שני צבאות זרים • ומי ש"מתגעגע" לשופט העליון הפורש היה זה שניסה לחסום את דרכו
האיש הבודד לכנסת
ברגע של הומור זדוני, במוצ"ש האחרון אביגדור ליברמן הציע לראשי האופוזיציה שהמפגש הבא ייערך אצלו בבית, בהתנחלות נוקדים. "דווקא הייתי שם הרבה בצבא", החוויר יאיר גולן.
לא משנה היכן הוא ייערך, ספק אם תצא ממנו תמונה. אפשר להניח שזה יהיה התנאי של נפתלי בנט למפגש שאליו הוא אמור להתייצב בשבוע הבא. תמונה עם יאיר גולן עבורו היא כמו שהיתה לבנימין נתניהו תמונה עם איתמר בן גביר ערב הבחירות הקודמות: שותף פוליטי כן, שותף לפלאש אחד – ממש לא.
אבל האיש החריג במפגש הזה יהיה דווקא בני גנץ. הצהרתו בשבוע שעבר ("הגושים הפוליטיים חוסמים את ישראל") עשויה להתברר כאירוע מפתח בבחירות. קודם כל, ברמה האישית: אם עד עכשיו הוא היה הבן החיגר של הגוש, זה שלא מצליח לעבור את אחוז החסימה ולכן בסבירות גבוהה יאולץ לפרוש – הרי כעת הוא התנתק מהגוש ומלחציו. יש לו קהל אחר, אין לו מחויבות להמליך את בנט או את איזנקוט לראשות הממשלה.
ויש לו את כל הזמן שבעולם, אולי אפילו שנה, להשיג את שברי האחוז שחסרים לו כדי לעבור את אחוז החסימה. על פי ההערכה, מחנה תומכי ממשלת האחדות, מתנגדי הביביזם והרל"ביזם, מונה 20 מנדטים. ממש לא מופרך שהוא יצליח להביא מתוכם את המנדט שחסר לו. ברמה האסטרטגית, ההצהרה הזו חשובה לא פחות. הרי נתניהו לא יוכל ללכת לבחירות על מצע של התנתקות מהחרדים או מבן גביר.
איזנקוט עצמו טרם התבטא במפורש בסוגיה. אפשר להניח שיחדד עמדות כשיחליט למי יחבור. יש כאן סוגיה נוספת, והיא החשש שעולה מרוב הסקרים להיעדר הכרעה. במקרה כזה, השאלה של רבים מהמצביעים תהיה אם עדיפה ממשלת אחדות שוויונית על פני המשך כהונת בן גביר, סמוטריץ' והחרדים בממשלת מעבר נצחית. כמו פעמים רבות בשנים האחרונות, עולם הפוך ראינו: הבוחרים הרבה יותר מתונים ושוחרי אחדות מאשר רוב מנהיגיהם.
דין התנועה
שני אנשים יזמו בשנה האחרונה הליכים משפטיים נגד שר הביטחון לשעבר יואב גלנט. הראשון הוא תובע בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, כרים קאן. השני הוא רמי בן יהודה, פעיל הליכוד המגדף.
בית הדין של התנועה ידון בשבוע הבא בעתירה לסילוקו של יואב גלנט מהליכוד. הסיבות: הצהרתו על הסכנה הביטחונית בהמשך הרפורמה, שהובילה לפיטוריו הראשונים, ניהול "פוליטיקה לעומתית לראשות הממשלה" בשל תמיכתו בהחזרת הרשות הפלשתינית לרצועת עזה, והקריאה לחוק גיוס מקיף יותר.
גלנט לא מתכוון לוותר ללא קרב. בניגוד לשמועות, אין בכוונתו לעזוב את הליכוד. הוא כנראה ינסה להתמודד על ראשות המפלגה בסיבוב הבא, אחרי עידן נתניהו, כשהליכוד יידרש להכריע אם הוא יותר לאומי מליברלי או יותר ליברלי מלאומי.
גלנט לא צפוי להתנצל על עמדותיו בנושא החטופים והחרדים. הוא כנראה ישוב על דבריו בעבר בישיבת הסיעה, שלפיהם הליכוד הוא ממשיך דרכו של בגין, ולא של בן גביר.
אבל חיזוק מפתיע התקבל בשבוע שעבר, במכתב ששיגר אל אב בית הדין חבר הכנסת לשעבר אוריאל לין, איש התנועה. "הנושא בתפקיד ממלכתי אסור שיפעל בצייתנות", כתב. "הוא נושא באחריות אישית לפועלו של הארגון, והוא אמור לבצע את תפקידו למען המדינה כולה, ולא רק למען המפלגה. בהחלט ייתכנו חילוקי דעות בינו לבין ראש הממשלה".
תנועת הליכוד לא השליכה את טלי גוטליב, שהמרתה את פי הסיעה בבחירות לוועדה לבחירת שופטים והביאה לבחירת נציגת האופוזיציה. היא לא זרקה את מי שהצביעו בעד ההתנתקות, בניגוד להחלטת מתפקדי הליכוד במשאל. לא יקרה דבר אם היא תותיר לבחירת אותם המתפקדים גם את עתידו הפוליטי של שר הביטחון מטעמה.
חומה סינית
"סין וישראל הן מדינות בעלות היסטוריה של אלפי שנים", השתבח נתניהו בטקס יום העצמאות הסיני לפני כמה שנים בחצר בית השגריר. ובכן, בפרספקטיבה היסטורית שכזו, נראה שחלף רק רגע מאז אותו רגע חסר תקדים ביחסי המדינות. לפני שנתיים, בשיאו של החרם של ממשל ביידן על ראש הממשלה, נתניהו הודיע שייצא לביקור רשמי בבייג'ינג. רשמית, הוא הודיע שהנושא תואם מול האמריקנים ולא יפגע ביחסים עם וושינגטון. בפועל, היה ברור שישראל מאותתת: אם תמשיכו לפגוע בנו – יש לנו עוד משענות אסטרטגיות מלבדכם. כשסגן נשיא סין ביקר בארץ, נתניהו התגאה בכך שישראל היא אחת מהמדינות היחידות בעולם שמנהיגה נוכח גם במסיבת יום העצמאות האמריקני וגם הסיני.
ובכן, לא עוד. זו לא היתה פליטת פה כשנתניהו סימן בשבוע שעבר את סין וקטאר כשתי מחוללות האנטישמיות ושנאת ישראל הגדולות ביותר. הוא אמר זאת בנאום במשרד האוצר, וחזר על כך בערב בנאום במשרד החוץ: "ישראל נמצאת תחת מצור תקשורתי מצד מדינות המערב, שממומן בכסף ענק גם של קטאר וגם של מדינות כמו סין".
איזה כסף משקיעה קטאר, כולם יודעים. אבל מה עושה סין? מבירורים, הכוונה היא לטיקטוק ולאלגוריתם שלו. רשמית, יישומון הווידאו בעל הטראפיק המפלצתי הוא בבעלות סינית פרטית, אבל בסין אין דבר כזה. בישראל מייחסים לאלגוריתם של טיקטוק לבדו נזקים של שני צבאות זרים. הוא לכד את צעירי המערב לתפיסה שלפיה ישראל היא הרע וחמאס הוא הטוב. עשיתי ניסיון קצר כזה השבוע: נכנסתי לסרטון על עזה – כעבור שלוש דקות כל הפיד שלי הפך ג'נוסיידי.
לא כולם בצמרת אהבו את פתיחת המלחמה הזו. "חסרות לנו גזרות במלחמה שאנחנו צריכים גם להיפרע מסין?", אמר גורם מדיני בכיר השבוע. הוא ציין שאם טיקטוק כל כך מפריע לממשלה, אולי כדאי היה להעלות זאת בשיחות שמתנהלות בין שרי החוץ של ישראל וסין. הרי בחזית שסומנה כחשובה דווקא נרשמו הישגים: האיראנים מרגישים שהופקרו לחלוטין בידי בייג'ינג תוך כדי מבצע "עם כלביא" ולאחריו. אספקת הנשק וייבוא הנפט אינם כפי שציפו האייתוללות.
ואולי יש כאן תמורה לנשיא טראמפ. בוושינגטון המפוצלת, שבה לכל מפלגה יש תחזית מזג האוויר שלה, הנושא העל־מפלגתי היחיד הוא השנאה לסין. ישראל עצרה כמעט לחלוטין את עסקאות התשתית עם סין שרווחו כאן מאוד בעשור שעבר. שב"כ כבר הזהיר אנשים שסחרו במידע ביטחוני עם האימפריה ממזרח. אולי זה איתות לנשיא: אתה איתנו ואנחנו איתך.
געגוע פתאומי
צריך היה מזג שיפוטי במיוחד כדי לעמוד בטקס הארוך באולם ג' של בית המשפט ביום חמישי שעבר. במשך יותר משעתיים נישאו נאומי פרידה משופט ביהמ"ש העליון יוסף אלרון, שפרש עם הגיעו לגיל 70. ובכל זאת, ציפור לא צייצה כשנואם אחר נואם הדגישו את אותן הנקודות, נזכרו באותם פסקי הדין, חלקו את אותם השבחים. רק אחד, שר המשפטים לשעבר משה ניסים, מחה בקול כשנאומה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה התקרב לחצי שעה מבלי להראות סימני חתירה לסיום.
ובכל זאת, זה היה אירוע מרתק. בדרך כלל נהוג שאת ההספדים הבוכיים שומרים להלוויה, מכיוון שאז המנוח לא מסוגל למחות על הצביעות. פה נדרשה מידה של איפוק בלתי נתפס מצד אלרון כדי לא לקרוא איזו קריאת ביניים. הנשיא עמית, אויב נפשו של אלרון, חלק שבחים לחברו.
"קולו הייחודי של השופט אלרון ניכר היטב בפסיקתו, מעשיר את כתיבתו השיפוטית ונותן עומק להכרעותיו". כמעט אפשר היה לשכוח שהוא היה זה שבגלל תיעובו האישי את אלרון גרר את כל שופטי העליון למלחמה בת חודשים ארוכים נגד מינויו, ובעד המועמד השני, רון סוקול. רק התעקשות של השרים משה כחלון ואיילת שקד, שהגיעו גם הם לטקס, הביאה למינויו.
וזו הרי הבעיה בעליון: בכל פעם שהם נדרשים לביקורת על היעדר גיוון ועל אחידות מחשבתית, שולפים שם את שמותיהם של נעם סולברג, יוסף אלרון, דוד מינץ ואחרים. אבל לו זה היה תלוי רק בשופטים, כפי שהיה עד שינוי החוק ב־2007, כל אלה היו מבקרים בבג"ץ רק כעותרים או בסיורים מאורגנים. העליון אינו משפחה, הוא זירה חשובה ורווית מאבקי כוח ויצרים. אלרון, אחד משני המזרחים היחידים בעליון, תרם תרומה כבירה לגיוון המוסד. כשהוא מונה, העיתונים מלאו הכפשות אנונימיות על חוסר התאמתו ועל קשריו הפוליטיים. כעת מתגעגעים אליו. יש לי הרושם שעוד יתגעגעו יותר בסבב המינויים הבא.