בישראל קיוו שהפעולה בדוחא תעשה לחמאס את מה שעשה חיסול נסראללה לחיזבאללה • החלת ריבונות כמענה ליוזמה הצרפתית היא כמו ניסיון לכבות שריפה בדלק • הסכמי אברהם עומדים בהצלחה במבחנים מדיניים, אבל לא צריך למתוח את החבל • וגם: האם אפשר יהיה לתקן את נזקי המלחמה בדעת הקהל האמריקנית
מי היה בבית האדום
הדיפלומט הערבי צעד במסדרונות של ועידת MEAD בדיוק כאשר הגיעה הבשורה על ניסיון החיסול בקטאר. מה תגובתך, נשאל. "זה חמור מאוד", השיב. אבל על הפנים שלו נמרח חיוך ענק. "חמור מאוד", השיב, והמשיך לחייך.
השבוע בדיוק, בשנה שעברה, התכנס הפורום הזה בוושינגטון, וההשוואה מאלפת. אשתקד זה היה שבוע אחרי רצח ששת החטופים, שבוע לפני מתקפת הביפרים. ישראל נראתה אז כמשאית חבוטה שנכנסה לרחוב חד־סטרי, נגד הכיוון, ללא מוצא. ממשל ביידן הצדיק על הבמה את אמברגו הנשק החלקי, עמוס הוכשטיין, אז השליח, הסביר שלישראל אין מה להרוויח ממלחמה עם חיזבאללה, רק להפסיד. איראן דהרה לגרעין.
שנה אחר כך, בכירי ממשל טראמפ הסבירו על הבמה למה יגבו את ישראל כמעט בכל מחיר. שליח הנשיא החדש, טום ברק, חזה נורמליזציה קרבה עם לבנון ודיבר על פירוק חיזבאללה במונחים של חודשים. אשתקד ישראל היתה ילד הכאפות של המזרח התיכון. כעת התפיסה היא שמדובר בבריון השכונתי, כזה שצריך ריסון. מדינות האזור לא הצטערו במיוחד על הסטירה שחטפה קטאר, אבל הן חוששות שישראל מרשה לעצמה יותר מדי.
באפריל אמר השר רון דרמר שבתוך שנה המלחמה כבר תסתיים, והסכמי נורמליזציה יושגו עם מדינות שונות באזור. התחזית הזו לא השתנתה, לכאורה אפילו השתפרה. דרמר סבור כעת שניתן לסיים את המלחמה עד תום השנה ("האזרחית", הוא מוסיף, כי בכל זאת תשפ"ה כפסע מסיום).
ניסיון ההתנקשות בדוחא נועד להשיג בדיוק את זה. התקווה היתה שהחיסול שם יעשה לחמאס את מה שעשה חיסול נסראללה לחיזבאללה – יוציא מהתמונה את מתנגדי הפסקת האש. גם כך עצם העובדה שהצעת טראמפ נדונה ברצינות בצמרת ארגון הטרור מעידה על הדאגה העמוקה בקרב בכיריו.
מקור בכיר הציע לי כבר מזמן את המשוואה שהחטופים לחמאס הם כמו נשק גרעיני למדינה מאוימת – אפשר להפחית את מספרם אבל תמיד יישאר אחד, לצורכי שרידות. אולי ההשוואה לא היתה נכונה עד הסוף. אם חמאס תחת הרושם שישראל בוודאות תיכנס לעזה, ושכניסה לעזה פירושה הכרעת הארגון, הוא עשוי לשחרר את החטופים החיים כדי למנוע את השמדתו המוחלטת. האנשים שהתנגדו לכך בקול היו אמורים להיות בבית האדום בקטאר.
שלושה ימים בתשרי
התשובה הציונית ההולמת לעמנואל מקרון אמורה להינתן בעשרת ימי תשובה. למעשה, שלושה ימים. הנשיא הצרפתי אמור להכיר במדינה פלשתינית ב־22 בספטמבר, ערב ראש השנה היהודי. נתניהו ינאם בעצרת האו"ם ארבעה ימים לאחר מכן. זה אומר שייוותרו לו שלושה ימים אחר כך להודיע על צעדי התגובה. אחר כך רצף החגים כבר ימסמס הכל.
משרד ראש הממשלה, צמרת מועצת יש"ע, שגריר ארה"ב בישראל, שרי הימין – כולם ממקדים את מאמציהם בשלושת הימים האלה.
הרושם הוא שנתניהו ודרמר היו שמחים להימנע מצעדים חד־צדדיים, אם הצרפתים היו חוזרים בהם מהיוזמה המקוממת להעניק לפלשתינים פרס על 7 באוקטובר. ישראל מעדיפה לשחק כעת בהגנה ולבלום יוזמות מזיקות, לא לצאת למתפרצות. לכן, למשל, הונגריה לא פותחת שגרירות בירושלים, אף שראש הממשלה אורבן הציע זאת כבר מזמן, כי למה לפתוח עוד חזית. החשש הוא ממפולת מדינית שאפילו וושינגטון לא תוכל לבלום.
הפיתוי בהחלת הריבונות ברור, בזכות השילוב בין הממשל האמריקני הפרו־ישראלי ביותר בהיסטוריה והממשלה הישראלית השאפתנית ביותר בנושא יו"ש. מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו יגיע לארץ בשבוע הבא ואמור לשאת הצהרה חד־משמעית בדבר הזכות הישראלית הטבעית על יהודה ושומרון. ובכל זאת, עדיין מדובר בניסיון שאפתני: לכבות שריפה בדלק.
בשולי הדברים מתנהל בימין מאבק מעניין בין שני זרמים. הראשון סבור שריבונות היא סמל חשוב, ושיש להחיל אותה כמעט בכל מחיר, כי אין תקדים לשטח שישראל החילה עליו ריבונות והוחזר. הזרם השני מודאג כי כל שטח שעליו לא תוחל ריבונות יתפרש במשתמע ככזה שישראל מוותרת עליו. נוסף על כך, הרי בעוד שלוש שנים, גג שבע, יגיע ממשל דמוקרטי שמן הסתם יבטל את ההכרה האמריקנית בריבונות ביום הראשון, באחד ממאות צווים נשיאותיים. ההצעה החלופית שלו היא העברה של מאות קילומטרים מרובעים משטחי A ו־B בשליטה ביטחונית פלשתינית לשטחי C ישראליים. יש פה הד לוויכוח נושן יותר, בין הרוויזיוניסטים למפא"יניקים, בין הציונות המדינית למעשית, בין אלה שמאמינים בהצהרות ובחוזים לבין אלה שמאמינים בעוד דונם ובעוד עז.
זהירות, הקפאה
בוקר אחד, לא מזמן, דפק שוטר על דלת שגרירות איחוד האמירויות בישראל. אני מאוד מצטער, הוא אמר, אבל אתם צריכים להוריד מייד את הדגל שבראש הבניין. למה, שאל אותו המאבטח. כי אסור להניף דגלי פלשתין. הדגל האדום־שחור־לבן־ירוק נראה לו זהה לזה שמניפים אנשי חמאס. אולי חשב שכל הערבים אותו דבר.
הם לא. למעשה, חוץ מוושינגטון של טראמפ, אין לישראל אף ידידה אמיצה כמו אבו דאבי. אחרי עשרות שנים של שלום קר, אנטיפתי, עם מצרים וירדן, הגיעו האמירותים ב־2020 עם שלום רותח, שלום אמיתי בין מדינות ובין עמים. בניגוד למדינות ערב האחרות (ולמרבה הצער, גם האו"ם ורבות ממדינות אירופה), הם הביעו חלחלה לא מותנית מ־7 באוקטובר, ובניגוד לאחרים גם הביעו תמיכה עקבית ואמיתה בחיסולו של חמאס, אחת ולתמיד. שליט האמירויות שלח את חייליו לשש מלחמות נגד האחים המוסלמים, לא מימן אותם כמו קטאר. הם הבינו מה המשמעות של טריטוריה שנשלטת בידי התנועה השטנית הזו הרבה לפני שהבינו זאת הישראלים.
ההבנה שלשתי המדינות יש מאבק משותף באיראן ובשלוחותיה היא הסיבה ש"פליי דובאי" המשיכה לטוס לפה גם כשכל החברות הזרות הפסיקו, והיא הסיבה שהאמירותים לא מציקים עם הנושא הפלשתיני, למרות דרישות הרחוב המוסלמי המוסת. בתגובה לכל הטוב הזה אנחנו שיגרנו אליהם את יוסי שלי. אוי לבושה.
ולכן, כשחברים מדברים כדאי להקשיב. האמירותים מאותתים אי־נחת הולכת וגוברת אל מול התוכנית להחלת הריבונות. לא למען הרשות הפלשתינית הרקובה גם בעיניהם, אלא משום שעבורם זה עלול להיות מהלך אחד יותר מדי. יש הרבה איומים אשר כדאי ורצוי להתעלם מהם, רובם עם מבטא צרפתי או גרמני. זה אינו המקרה כאן.
האם יש על השולחן איום מפורש בחיסול הסכמי אברהם? לא וגם לא יהיה כנראה, אבל השאלה היא אם שווה לקחת את הסיכון בהסגתם לאחור. הרי השלום שפרץ ב־2020 הוא לא רק אינטרס ישראלי מובהק, אלא גם אינטרס ימני: זו ההוכחה שבניגוד לכל חזונות ביילין, פרס ולבני, הדרך לשלום במזרח התיכון לא עוברת ברמאללה ובהחרבת בית אל. שעמידה על עקרונות ועל ביטחון לא פוגעת בנורמליזציה, אלא מעודדת אותה. זו תהיה טרגדיה, לא פחות, אם הסכמי אברהם ייכנסו למקפיא על שם חוסני מובארק.
ממש לא צריך לקבל את התנאי של ממשלת האמירויות להיכנס לעזה עם הזמנה מהרשות הפלשתינית ("המחודשת"). אבל כדאי לחשוב איך לאזן בין הצורך החיוני בחיסול סיכוייה של מדינת טרור ביהודה ושומרון לבין שימור היחסים עם ידידי אמת באזור.
האמירותים מציעים, למשל, לממן על חשבונם מערכת חינוך מתונה גם בעזה וגם ביו"ש במקום מערך ההסתה הנוכחי של הרשות. ייתכן שיוכלו לחיות עם צעדים פחות סמליים מריבונות, אך לא פחות מעשיים כמו העברת שטחים ביו"ש משליטה ביטחונית פלשתינית לישראלית. אולי זו הדרך לשמור גם על הסכמי אברהם וגם על נחלת האבות.
סימני מתיחה
אז כמה קשה מצבה של ישראל באמריקה? קשה, תודה ששאלתם. השאלה כמה יציב.
מומחה שיחסי ארה"ב וישראל הם תחום עיסוקו הציע השבוע פרספקטיבה רחבה יותר: מאז מלחמת עיראק הציבור האמריקני רואה בשלילה מלחמות. עימות מזוין פירושו סיקור נגטיבי, במיוחד עימות בן שנתיים, על אחת כמה וכמה כזה שבו כמעט כל הסבל מרוכז בצד השני.
הבעיה העיקרית היא במפלגה הדמוקרטית, שבה יותר ממחצית חתמו על מכתב שמציע אמברגו נשק על ישראל. מה שמעניין הוא מי לא חתם. יש קרב אדירים על נשמתה של המפלגה הדמוקרטית הפצועה מהתבוסה לטראמפ. אגף אחד מציע להגיב להקצנה ימינה של טראמפ בהקצנה שמאלה. זוהרן ממדאני, שזכה במועמדות המפלגה לראשות עיריית ניו יורק, מציע סוציאליזם ושנאת ישראל. אבל יש אגף אחר: רם עמנואל, לשעבר ראש עיריית שיקגו ומועמד פוטנציאלי לנשיאות, מקפיד ללכת ראש בראש עם האגף הזה, והוא אינו היחיד.
בעיה נוספת היא הצעירים ששיעור התמיכה בפלשתינים בקרבם שובר שיאים. גם כאן התופעה לא תקדימית, אבל המספרים כן. כמעט אף אחד לא מאמין בגיל 50 במה שהאמין בו בגיל 20, אבל השאלה היא מה בכל זאת יישאר.
כל דור מביא איתו סכנות לישראל באמריקה. האתגר הנוכחי חדש, אבל זה לא חדש שיש אתגרים. עד עידן רייגן המפלגה הרפובליקנית היתה עוינת למדי לישראל.
הבעיה הנוכחית היא הסערה המושלמת והאבק שסביבה: מלחמה ארוכה, ממשלה ימנית רדיקלית בישראל, תהליכים פנימיים בארה"ב. דעת הקהל באמריקה אלסטית, ואין ספק שכאשר תסתיים המלחמה יחול שיפור, השאלה היא אם בכל זאת יש נזק מסוים שהוא לא בר תיקון. גם אם החבל לא ייקרע – אם יישארו עליו סימני מתיחה. •
