מיתוג מחדש

מלחמת התשה מיותרת

ראש הממשלה והרמטכ"ל חוששים בימים אלה מתרחיש של מיסקלקולציה מול איראן: טהרן עצבנית ושואפת לנקמה. אנחנו, כמובן, דרוכים. מכאן זה עלול להידרדר.

להבדיל, זה גם בדיוק המצב בין שניהם. זמיר משוכנע שמאחורי גיחות התקיפה של שר הביטחון ישראל כ"ץ עומדת לשכת נתניהו, ואולי משפחת נתניהו. בממשלה משוכנעים שמאחורי מפגני העצמאות של הרמטכ"ל עומדים הקפלניסטים, ולראיה לכאורה – הכוורת שנחשפה השבוע בתאגיד: ישראל זיו, מהביקורתיים שבגנרלים במילואים כלפי הממשלה, ואבי בניהו, שלחישה על אוזן רמטכ"לים ללכת לעימות עם הדרג הממונה אינה תקדים עבורו.

בפועל, הרמטכ"ל מעולם לא נפגש עם הכוורת הזו יחד. יש כאן חיכוך מקומי יותר, בין רמטכ"ל שרוצה להפגין עצמאות לבין שר שרוצה להפגין שליטה; חיכוך שמאיים להתפתח למלחמה רב־זירתית.

מה כן היה כאן? מהרגע הראשון היה חשוב לאייל זמיר להבהיר שהוא, כמו קודמו המתפטר, אינו עושה דברה הצייתן של הממשלה. לכ"ץ היה קריטי להפגין שאינו חותמת גומי של הרמטכ"ל, על רקע הצנחתו הלא־לגמרי־טבעית לתפקיד אחרי שקודמו פוטר. אין כאן מזימה נסתרת של רה"מ נתניהו להדיח רמטכ"ל טרי. זה יהיה אסון לצבא, וזו תהיה מכה קשה לממשלה ולמדינה. הרי רק בשבוע שעבר כ"ץ עצמו פרסם הודעה ארוכה מאוד נגד יאיר נתניהו, שבה השתבח במינויו של זמיר – לא דבר של מה בכך.

יש כאן מפגש בין רמטכ"ל חסר מיומנות בהליכה בשדה המוקשים הפוליטי לבין שר ביטחון שמקפיד – אולי מדי – להיראות כבעל הבית. בפגישה מקדימה לישיבת הקבינט האחרונה, כ"ץ התרשם שהרמטכ"ל לא ממש סופר אותו ואת הצעותיו לפעילות בעזה. "אני מציע לך לעצור פה, לטובת כל הצדדים", הרים את קולו. "אני לא המנה הראשונה לפני קבינט, ואתה כבר בעיצומם של כמה עימותים. אתם תציגו את מה שביקשתי, ואם לא – אני לא מבין למה אתם פה".

הוויכוח הפומבי על סבב השיבוצים החדש – רובו, אגב, של מי שממותגים כ"התקפיים" – היה התוצאה העגומה של משבר מיותר. מוטב שהצדדים ילמדו את לקחי העימות המכוער בין שר הביטחון ברק לרמטכ"ל אשכנזי בעשור שעבר. כל הצדדים הפסידו ממלחמת ההתשה. בעיקר הפסיד ביטחון ישראל.

עניין של יחסי ציבור

האם הרמטכ"ל הוא שמאלן במסווה, קפלניסט בתחפושת, אופוזיציונר על מדים? זה הרושם שנוצר מאז ישיבת הקבינט האחרונה. למיתוג הזה אחראיות שתי סיעות שהקימו קואליציה אד הוק: מתוסכלי הימין, שרוצים ללהק את הרמטכ"ל לתפקיד זה שמנע את ההכרעה, ומחרחרי השמאל, שמעוניינים לספח אותו למחנה "עצרו את המלחמה".

ובכן, זה לא המצב. הרמטכ"ל אכן דיבר בקבינט על "מלכודת מוות", אבל לא על כיבוש העיר עזה, אלא על אופן הכיבוש שהציע נתניהו: "שליטה מבצעית", הלוא היא כיבוש העיר מעל פני הקרקע. זמיר הציג בישיבה מצגת עגומה עם מספרים בלתי נתפסים: התמרון הקודם בעיר שהתנהל בשיטה דומה, בסוף 2023, עלה בחייהם של 122 חיילים. התמרון בג'באליה – 56 הרוגים. ברפיח – 55. לעומת זאת, הטיהור השיטתי, האיטי, של רפיח, חאן יונס ובית חאנון גם יחד (או בעברית "מרכבות גדעון") הסתיים עם 40 הרוגים. זמיר משוכנע ש"מרכבות גדעון" היה המבצע המוצלח ביותר במלחמה, עם יחסי הציבור הגרועים ביותר. גולני יכולה להגיע לכיכר פלשתין בתוך חמש שעות, ואז תיקלע למלחמת גרילה רבת־נפגעים.

תמרון בנוסח "מרכבות גדעון" בעיר עזה לא יוכל להסתיים בתוך חודשיים, ומכאן גם השקפת זמיר שאין כרגע די כוח אדם ולגיטימציה בינלאומית לעשות זאת. הוא אכן הדגיש את עניין החטופים, אבל מפגיני קפלן לא יאהבו לשמוע שהרמטכ"ל מתנגד בתוקף לעסקה הקרויה "כולם תמורת כולם", ורואה בה תבוסה אסטרטגית. כעת בצה"ל מנסים "לסדר את החלטת הקבינט" באופן שימנע אסון.

המחלוקת העיקרית נוגעת לאפשרות של שליטה באוכלוסייה. כל עוד דיבורי ההגירה לדרום סודאן, לסומלילנד ולפונטלנד נותרים על הנייר, לצבא יש רתיעה בסיסית ממצב סיום מלחמה שבו האוכלוסייה והצבא מעורבבים. לקבינט הוצג סרט שמתעד רבבות עזתים פושטים על משאיות סיוע, קרוב מאוד לבסיסי צה"ל. מגובה הרחפן זו נראית כמו פלישת זומבים.

תוכנית הכיתור שהציע הרמטכ"ל אינה עניין זמני, אלא קבוע: בית חאנון שליד שדרות, רכס עלי מונטאר שמשקיף לעזה, חרבת חזעה שצמודה לקיבוצים – מבחינת צה"ל הם יישארו לנצח בשליטה ישראלית. עם כל בעיותיה, אל תופתעו אם בעוד כמה חודשים יאמץ אותה גם הקבינט.

לא אותם ערבים

כולם מדברים על הפערים האדירים בין מכוני הסקרים ביחס לגודלו של גוש נתניהו, אבל אף אחד לא מדבר על הקונצנזוס המוזר ביניהם ביחס לגודלו של הגוש הערבי. כמעט בכל סקר, שתי הרשימות, רע"מ וחד"ש־תע"ל, זוכות כל אחת לחמישה מנדטים. בדיוק כמו בבחירות האחרונות, בדיוק כמו אצל המתחרים.

זה לא הגיוני. למעשה, אני מוכן לשים כסף שלמפלגות הערביות לא יהיו עשרה מנדטים. או הרבה יותר, או הרבה פחות. והסיבה היא שאין שום קשר בין מצב הציבור הערבי ערב בחירות 2026 לבין מצבו ערב בחירות 2022. מצד אחד, כמעט לאיש במגזר אין אשליות שרע"מ תהיה שותפה בקואליציה הבאה כפי שהיתה בקודמת. מה שהתאפשר בדוחק וזמנית בממשלה שהתעסקה בעיקר בקורונה, לא יתאפשר כששלוש־ארבע חזיתות עדיין פתוחות. מהצד השני, האדישות של אז בשאלת הזוכה בבחירות התחלפה בזעם, בשנאה ובתיעוב לממשלת נתניהו־בן גביר, גם בגלל הזינוק במספר הנרצחים וגם בגלל המלחמה בעזה.

לאן זה יכול להוביל? האפשרות הסבירה היא איחוד מחודש של הרשימה המשותפת לבלוק טכני. כולם ירוצו יחדיו, כולל בל"ד, יזכו למקסימום הקולות ואז ייפרדו: עבאס לחפש שותפות עם בלוק השינוי, השאר לאופוזיציה. במקרה כזה, ועל רקע הרצון להדיח את הממשלה הימנית שנואת נפשם, 14 מנדטים הם המינימום. יו"ר רע"מ משוכנע שגם 16 או 17 מנדטים הם אפשריים. ואם המשא ומתן ייכשל והרשימות ירוצו בשלושה ראשים, אפילו עשרה מנדטים ייראו כהישג לעומת התוצאה שתושג בקלפי.‎

תהיה לכך השלכה דרמטית על הבחירות הקרובות הרבה יותר מאשר השאלה עם מי ירוץ גדי איזנקוט. הרי גם על פי המחמיאים שבסקרים, הרוב של מחנה השינוי תלוי על בלימה: 61 מנדטים, גג 62. אם הערבים יזכו בכמה מנדטים יותר – תם חלום החלפת נתניהו. מה זה אומר על פסילת בל"ד וחד"ש? פתאום הצדדים מתהפכים: האינטרס העליון של גוש השינוי הוא בצמצום כוחן, בעוד עבור הימין נוצר פתאום גוש חוסם טיבי־ביבי.

ומשמעותי מכך: מה יעשו בנט וליברמן אם הסקרים יראו עקבית שאבד הסיכוי לקואליציית שינוי? האם עדיין יגידו שלא יישענו על רע"מ ויסתכנו בצלילה בסקרים, כי אין סיכוי להרכיב ממשלה – או שישקלו בפומבי לחדש את הברית עם רע"מ, כדי להשאיר את האפשרות למהפך בחיים? זה היה כמעט בלתי אפשרי כשרע"מ היתה סיעה זעירה של ארבעה מנדטים – וזה יהיה קשה עוד יותר כשהרשימה הערבית המאוחדת עשויה להיות הסיעה השנייה בגודלה בכנסת.

הפקולטה לסתימת פיות

ראשי האוניברסיטה העברית בירושלים הודיעו השבוע על הצטרפותם לשביתה המתוכננת ביום ראשון. במייל לתלמידים ולסגל הם הודיעו בשם האוניברסיטה ש"לישראל לא תהיה תקומה ללא החזרת החטופים", ועל כן יש לעשות זאת גם במחיר הפסקת המלחמה. אין זה המכתב הראשון שהם מפרסמים ב־royal we המפורסם שלהם. לא מזמן, בעוד מפגן אופוזיציוני, קבעו בגאון: "ההגנה על חופש הביטוי ועל החופש האקדמי היא חיונית במיוחד בזמן מלחמה. דיון פתוח וביקורתי במדיניות הממשלה הוא יסוד הכרחי בחברה מתוקנת".

השאלה היא אם ברוח זו, גם דיון פתוח וביקורתי במדיניות האוניברסיטה הוא יסוד הכרחי. הרי לא יעלה על הדעת שמוסד שהחלפת הדעות היא נשמת אפו ישליט רק דעה אחת. קיימות שתי אפשרויות: הראשונה – שכולם באוניברסיטה חושבים בדיוק אותו הדבר, כל הדקאנים, כל המרצים, כל הסטודנטים, כל עובדי הניקיון, עד שלא נותרה ברירה אלא לפרסם עמדה בשם המוסד כולו. השנייה – שהדקאנים והרקטורים החליטו מהי הדעה היחידה הנכונה.

בולשביזם הוא מדרון חלקלק מאוד. בהתחלה אתה קובע לכולם מהם עקרונות היסוד של המדינה בנושא המשפטי, אחר כך מחווה דעה על מתווה עסקת החטופים הנכון, ובסוף עוד תודיע לכולם לאיזו מפלגה להצביע. האמת היא שהתואר המדויק הוא לא בולשביקים ("קבוצת הרוב" ברוסית), אלא מנשביקים – הסיעה המרקסיסטית היריבה, שפירוש שמה הוא "קבוצת המיעוט". היותם במיעוט ברוב הנושאים שעל סדר היום לא מפריעה להם להשליט אותה על הקהל השבוי שלהם, שאותו אין שום תוכנית לשחרר בעסקה עתידית, ושנרתע מלמחות מחשש לגובה הציון או לאורך הקביעות.

כך הרשה לעצמו דקאן הפקולטה למשפטים, תומר ברודי, לנאום באירוע 75 לפקולטה: "לברך… בשבוע שבו ישנם בישראל מי הכופרים, לאורך זמן וללא לאות, בעקרונות המשפט ושלטון החוק, בתפקידם החיוני של בתי המשפט ושומרי הסף ובעקרונות היסוד של המדינה". אחר כך דאג לשלוח במייל את הנאום הפוליטי, בלי לחשוב לשנייה על אותם בוגרים רבים שחושבים אחרת ממנו לגבי האיזונים הנכונים, ובהם, למשל, לא פחות מחמישה משופטי ביהמ"ש העליון שפסקו נגד פסילת עילת הסבירות. למען הסר ספק, נכתב ש"אין להשיב לכתובת זו".

מההסתדרות הכללית, גוף סוציאליסטי עבש, אין שום ציפיות שתתמקד בתפקידה המסורתי (סרבול שוק העבודה והכבדה על הכלכלה) במקום בהפגנות פוליטיות. אבל האוניברסיטאות אמורות היו להיות אחרת. למרבה הצער, הן לא למדו את הלקח מאחיותיהן באמריקה – הרווארד, ייל וקולומביה. יבוא יום ואגפים נרחבים בציבור ימאסו בצורך לממן את השתקתם שלהם. ואז יצעקו הדקאנים עד לב השמיים על חופש הביטוי, על סתימת פיות ועל שימוש לרעה בכוח המשרה. עדיף כבר עכשיו שיחסכו מאיתנו את המיילים.