הלוויין עמוס

כל מהססי הנשיא

שבוע בלבד לפני שהביפרים החלו לצפצף בביירות, השמיע השליח האמריקאי לנושאי לבנון, עמוס הוכשטיין, צפירת אזעקה:  "להסלמה כזו עלולות להיות תוצאות קטסטרופליות והשלכות לא צפויות", הזהיר, "אין מלחמה בתנאי מעבדה. זה לא משחק".

"אני לא מטיל בספק ביכולות של צה"ל",אמר, כדי לוודא שכולם מבינים שהוא דווקא כן מטיל, "אבל צריך לחשוב על כך שעבור שני הצדדים יהיו השלכות קשות… יש רעיון של בואו נלך למלחמה ואז נחסל לחיזבאללה את כל הטילים והכל יהיה בסדר. זה לא כל כך פשוט. אין פתרון קסם. אי אפשר להשמיד את הצד השני. בסוף המלחמה ישראל עלולה לשלם מחיר כבד ולא להשיג את המטרות שלה".

בסוף התברר שיש פתרון קסם, אפילו שניים. ישראל אכן לא מיגרה את חיזבאללה, אבל מסתמן שהיא  כפתה עליו בכוח הזרוע ובבליץ של כמה שבועות את מה שארצות הברית הגדולה לא הצליחה לכפות עליו ברכות לשון ובמסע דילוגים של שנה. ניתוק הקשר בין עזה ולבנון הוא רק אחד מהם. הפסקת האש הקרבה היא לא אילוץ של נתניהו, אלא יעד.

נתניהו נתפס בעבר בכמה מקרים באופסייד לעמדת רוב תומכיו. הוא חתם על הסכמי ויי ב־1998 ואחר כך ראה בכך את עילת נפילתו. הוא הקפיא את הבניה ביהודה ושומרון לתשעה חודשים ב־2009 אף שהקואליציה שלו שנאה את המהלך. הוא הלך על העסקה של הסכמי אברהם ב־2020 תמורת ריבונות אף שלפי ספרו של ברק רביד שקל לסגת מכל העניין יממה לפני ההסכם. הוא גנז לחלוטין את מתווה הפליטים של האו"ם ב־2018.

אין זה המקרה הפעם. יותר מדי אינטרסים בינלאומיים מעורבים בעניין, גם אינטרסים לאומיים. בהסכמה אחת ישראל מסירה מעליה את חרב מועצת הביטחון בענייני לבנון, מעבירה זמן יקר תחת ממשל לעומתי, קונה נקודות אצל הנשיא הנכנס ומפסיקה פעולה שגם לפי הממשלה הנוכחית התועלת השולית שבה ­— השמדת הקו השני — פוחתת, ואילו העלות — חיי חיילינו — עולה.

דחיית הדחה

התבטאויות היו תמיד, אבל חלון הזדמנויות נפתח רק לאחרונה להדחת היועצת המשפטית לממשלה. בוועדת האיתור יש סיכוי לא מבוטל שיושג רוב להחלפת בהרב־מיארה: נציג האקדמיה, רון שפירא, הוא מהאגף השמרני. נציג הקואליציה שטרם מונה ושר משפטים לשעבר (דניאל פרידמן, מן הסתם) לא יתנגדו גם הם. מעניין מה יעשה יו"ר הועדה, אשר גרוניס, שהצביע נגד מינויה לתפקיד בנימוק שלא ממנים תת אלוף לרמטכ"ל. ספק אם דעתו השתנתה.

גם בבג"צ יש חלון הזדמנויות נדיר, עד הקיץ, להדחה: נותרו 12 שופטים. כמעט בכל גודל הרכב אי זוגי יש רוב של שלושה שופטים לשמרנים, רוב גדול דיו להכיל שמרן אחד שמצביע בעד הותרתה בתפקידה. מ"מ הנשיא, יצחק עמית, יכול אמנם לקבוע הרכב של שלושה שופטים, יחד עם ברק־ארז וסולברג, אבל זה יהיה די מוזר ודי מוטה לקבוע הרכב כה מצומצם בסוגיה כה רחבה. לפי הסקרים הציבור שלו וכמעט מחצית מבעלי הדעה בציבור כולו תומכים בפיטוריה, ורואים בהחלטותיה פוליטיות.

ובכל זאת, אם לצטט את טלי גוטליב, "לה לה לה, לא יקרה". לפחות לא בתקופה הקרובה.

ראש הממשלה נתניהו טרם התאושש מהשגיאה הגורלית בתחילת הכהונה הקודמת, כשבזבז את האשראי הציבורי הרחב על רפורמה משפטית שנוהלה עקום. הייתה לו הזדמנות אז להתחיל עם הסכם עם סעודיה, אבל המהומה הפנימית עיכבה וסיכלה את המהלך. כעת, כשבבית הלבן ממתינות לו שנתיים עם מה שמסתמן כממשל הידידותי בהיסטוריה, מבחינת נתניהו סדר הפעולות הוא כזה: קודם המלחמה, אחר כך איראן, אחר כך סעודיה, אחר כך גיוס, רק אחר כך כל היתר.

השבוע סידר לו בג"צ שלושה חודשים של דחייה במשבר הקואליציוני, בזכות המשך סבסוד המעונות. ספק גדול מאוד אם יכלה אותם בפיטורי היועמ"שית או בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. את משאביו הציבוריים הוא צפוי להשקיע בחוק גיוס, עם יותר מכסות ויותר צווים אבל שיפטור את השאר מהסנקציות הפליליות שמאיימות עליהם. החרדים יצאו אופטימיים מפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון. ההערכה בקואליציה היא שגברו הסיכויים לאישור חוק חדש.

קייב פינת עזה

הימים האחרונים של כל נשיא ארצות הברית הם הדגמת התובנה של פרויד על מה שקורה לנפש האדם כשהאיד, מוקד התשוקות והעונג, גובר על הסופר אגו, הלא הוא, במקרה של נשיאים, לחץ דעת הקהל ואילוצים בינלאומיים. כשהוא משוחרר משיקולים אלקטורליים מתגלה ג'ו ביידן האמיתי. הנשיא ה־46 היה האיש שהגביל את ישראל כל העת בפעולותיה בעזה ובלבנון כדי למנוע משבר בינלאומי, אך כעת הוא מחמש את אוקראינה בהיתר לירות טילים אמריקניים אל שטח רוסיה, תוך שהוא מביא את היבשת אל איומים בהפעלת נשק אטומי. במקום לטפל באיום הגרעיני מטהרן הוא מחולל איום גרעיני ממוסקבה.

באותה נשימה, במקום להסיר את הכפפות שעטה על ישראל במאבקה בחמאס ובחיזבאללה, הוא מעדיף להטיל סנקציות על עוד ועוד גופים ישראליים וממשלו כבר שוקל החלטה במועצת הביטחון שתסכן את חיילי ישראל. האלוף במילואים גיורא איילנד אמר בצדק שהמדיניות האמריקנית הביאה לרצח חטופים, שכן הסיוע ההומניטרי השאיר את חמאס חי ובועט ולא כפה עליו ללכת לויתורים. אפשר להוסיף שהעיכוב המרושע באספקת דחפורי די־9 מביא למות חיילים בעזה ובלבנון בתוך בתים שנותרו מלכודות מוות.

ביידן מגדיר את עצמו אוהב ישראל, אבל האהבה שלו ושל ממשלו הייתה פעמים רבות אפלטונית. במבחן התוצאה הוא עיכב פעולה ברפיח, סיכל את טיהור צפון הרצועה, בלם את המצור ההומניטרי על הרצועה שהביא את עסקת החטופים הראשונה, לפני שנה. בלבנון עצר ומנע. הויכוח בין נתניהו וגלנט, שחלקו דווח השבוע על ידי ראש הממשלה מעל במת הכנסת, משקף את רצונם של האמריקנים להיות שחקני וטו בקבינט הישראלי. יד אחת העניקה סיוע במיליארדי דולרים והשנייה וידאה שהוא לא יביא לניצחון מכריע.

ישראל אינה בוחרת את מנהיגי העולם, אבל המינימום שהיא יכולה לעשות הוא להפנים מי ידיד אמת, מי ידיד לפעמים ומי אינו ידיד. לפני שבועיים התחוור סופית גם לאחרוני הישראלים שהאיש החזק בהולנד, חירט וילדרס, אינו האנטישמי הקיצוני שעשו ממנו פה שנים, אלא אוהב ישראל שנלחם באנטישמיות. בארגנטינה מכהן בימים אלה נשיא שאוהב אותנו יותר מכפי שרובנו אוהבים: חאבייר מיליי סילק שרת חוץ שהצביעה "לא כמו ישראל" ואת יורשה השביע אחרי דבר תורה מפרשת לך לך (בניגוד לחלק משרינו, הוא לא צריך איש סושיאל שיכתוב לו). העובדה שאין קו פתוח, שאין פה כמעט תשומת לב לתמיכה האדירה שלו, שראש הממשלה לא ביקר בארגנטינה, מצערת מאוד. אין לנו הפריבילגיה לכתפיים קרות עם כל כך מעט ידיים מושטות.

העשור האבוד

בנאום הפרידה שלו – הסגור לתקשורת – נשא ראש אכ"א היוצא, האלוף יניב עשור, דברים נוקבים מאוד נגד ההומוגניות הצה"לית. הוא האשים את הנוף החד־גוני בחלק מיחידות הצבא בעיוורון ובקונספציה שקדמו לשבעה באוקטובר.

אך אירוני הוא שההומוגניות הזו נמשכת גם ביחס לעשור עצמו. אם לא תתרחש תפנית, מח"ט גולני שהתקדם עד המטכ"ל יילך הביתה, בעוד אחראים למחדל ממשיכים באין מפריע.

האלוף עשור והרמטכ"ל הלוי היו ביחסים קרובים, אך אלה התקלקלו. פרצה בין עשור ובין צמרת הצבא מחלוקת עזה בשאלת הטיפול בסרבנות בתקופת הרפורמה. עשור סבר שטיפול נחוש יותר, תקיף יותר, היה גודע באיבו את הגידול הממאיר שהתפשט בצבא ולפי הרמטכ"ל עצמו פגע קשות בביטחון המדינה. במקומות הבודדים בצבא שבהם התקבלה השקפתו, התופעה נעלמה במהירות: תת־אלוף עופר דורון, אחד שעוד בטח נשמע עליו פעם, סירב להתייצב באוגוסט 2023. מפקד חיל הים דוד סער סלמה סילק אותו. כשדורון התייצב בחיל בשבעה באוקטובר, סלמה שלח אותו הביתה. לא היו עוד סרבנים בחיל. כך גם בשלדג. מפקד היחידה, איוב כיוף, הודיע חגיגית שאצלו תהיה אפס הכלה לסרבנות. הוא דיווח בידיעות אחרונות, יממה לפני המלחמה, שאכן לא הייתה כזו אצלו.  בחיל האוויר לא פעלו נגד מפסיקי התנדבות, והטפטוף הפך לשיטפון.

עשור סבר שאסור היה לאפשר לחיילים השתתפות בהפגנות עד דרגת סגן אלוף, אך בפועל הצבא החליט אחרת. אלה כמובן לא היו המחלוקות היחידות, אך הן שיקפו פערים הולכים וגדלים מהזרם הדומיננטי בצבא. כאשר הוחלט על מינוי מפקד פיקוד הדרום, הועדף ירון פינקלמן על פניו. אשתו של עשור אמרה לאחרונה לחבר שנס נעשה לבעלה שלא היה מופקד על הגזרה בטבח הנורא בתולדות המדינה.

בשנה הקרובה יתפנה שוב פיקוד הדרום, ואיתו גם פיקוד הצפון. שני הפיקודים הצטיינו במעבר מהגנה להתקפה, כל אחד בנסיבותיו. אבל שינוי בצמרת הצבא כרוך בשינויים פרסונליים. הלוואי שהצבא היה מחזיר לשורותיו את משה צ'יקו תמיר, מההתקפיים והיצירתיים במפקדי צה"ל. אבל הצבא לא צריך ללכת רחוק לעשור שעבר. אפשר להתחיל בעשור הנוכחי.