צרות הברית

אדון בלינקן, מיסטר סינוואר

הנה קובץ עובדות שלמדתי השבוע בוושינגטון, בכנס MEAD החדש (לשם הגילוי הנאות, הוזמנתי לאירוע העל־מפלגתי ככל המשתתפים): שגריר ארצות הברית בירושלים לשעבר תחת טראמפ, דייויד פרידמן, פרסם השבוע ספר “מדינה יהודית אחת” שמאיץ להחלת ריבונות ביו”ש. עיקרו, כך הסביר לי בתור לסלמון המעושן: “מהירדן ועד הים ישראל תהיה חופשית”. פרידמן מוזכר כשגריר ארה”ב המיועד, מה שמעיד על כיוון אפשרי של הממשל. באותו הזמן, על הבמה, שר החוץ האמריקני בלינקן התעקש משום מה לכנות שוב ושוב את רב המרצחים מעזה “מיסטר סינוואר”.

בכיר מאוד בממשל ביידן־האריס קבע שחיסול הנייה בטהרן “הפריע” מאוד למאמצים להרגיע את האזור. שעה אחריו עלה שר החוץ של טראמפ, מייק פומפאו, והדהים את הקהל בשני דברים: הדיאטה הרצחנית שהורידה שלושים קילו ממשקלו, ותמיכה מפורשת בפעולה ישראלית באיראן. “יש שני תרחישים בנוגע לפעולה שם: אחד, שממשלת ארצות הברית תגיד לישראל שלא יעזו לפעול נגד איראן, והתרחיש השני הוא שהממשל יגיד ‘לכו על זה’. ממשל ביידן יטען שזה יגרור מלחמת עולם שלישית, וממשל טראמפ יגיד שהוא פה לספק את העזרה שצריך, ואפילו לעשות יותר”.

פומפאו, שעל שמו קרוי יין ביקב פסגות שמעבר לקו הירוק, קבע שיש צורך להבטיח שישראל תנצח בעזה ולייצר הסדר ביטחוני “ששונה ביסודו מזה שקיים מתחילת שנות האלפיים. האומה הישראלית סובלת, בזמן שכל מה שהנשיא וסגנו מדברים עליו הוא הדרישה להפסקת אש”.

יחליטו לעצמם האמריקנים מי עדיף. יש נימוקים כבדי משקל לשני הצדדים: טראמפ הוא נרקיסיסט שהחוק בעיניו הוא פלסטלינה, האריס היא אופורטוניסטית שאידיאולוגיה בעיניה היא סליים. במפלגה שלו יש שוליים סהרוריים ובשלה קצה אנטישמי.

אבל עבור מרבית הישראלים, שפטורים מנושאים כמו הפלות, גבולות, שישה בינואר, הבחירה די ברורה. נדמה לי שרוב מכריע של המשתתפים שהגיעו לכנס מהמזרח התיכון מייחלים לתוצאה הזו בסתר ליבם.

נכון, המועמד הרפובליקני יהיה בלתי צפוי כמו כל קודמיו בכהונה השנייה, בתוספת פאקטור טראמפ. הבעיה היא שהאריס צפויה למדי. בהחלט חל שינוי בעמדת הממשל בחודשים האחרונים. איום מפורש מאוד מנשיא ארצות הברית, שהועבר דרך שוייץ, היה הסיבה להתקפלות האירנית מאיומי הנקמה על חיסול הנייה. אבל עם מפלגה שכוללת בתוכה מסמפטי חמאס וממשל שהכלה היא דגלו, אין לתלות תקוות גדולות מדי. גם בהקשר הזה לא נס ליחה של הבדיחה שבלינקן ציטט על הבמה מפי סנאטור ג’ון מקיין המנוח: “תמיד הכי חשוך לפני שהעלטה יורדת סופית”.

הפלות ונפילות

בכירים ישראלים שהגיעו השבוע לבית הלבן לפגישות סיפרו שבמסדרונות שררה אווירה עגומה. כמו בחודש שלפני מעבר דירה, ארגזים עדיין אין אבל הארעיות כבר באוויר. חודש וחצי של אופוריה אחרי ההצרחה בין ביידן והאריס הסתיימו בנפילת סוכר. הקמפיין הדמוקרטי העדיף — מטעמים טובים — להתמקד באנרגיה על חשבון מהות. הקואליציה הדמוקרטית המורכבת שהביאה לביידן את הנשיאות נקרעת בשורת נושאים בין האגף הרדיקלי והמתון: בהגירה, בעזה, בכלכלה. האריס, לא בדיוק מודל לדבקות אידיאולוגית בנוסח שולמית אלוני, קיוותה לגשר על הפערים בכוח הצחוק המתגלגל המוכר שלה.

לא שזה לא עבד: חצי ממערכת הבחירות חלפה, עד שהתברר שמא אולי זה לא מספיק. מוזר ככל שזה יישמע, המדיניות היא הצד החזק של טראמפ וההתקפות האישיות הנשק היעיל של האריס, נמלטת סדרתית מראיונות.  אחרי כמה שבועות מסויטים שבהם לא הצליח למצוא זיז להיאחז בו, טראמפ התארגן על המסר: קאמלה היא קומוניסטית, המהגרים הלא חוקיים שלה יחריבו את אמריקה.

העימות מוכיח שעוד מוקדם לארוז בבית הלבן. טראמפ, האיש שהפסיד הכי הרבה עימותים בהיסטוריה של ארה”ב (וניצחונו היחיד, ביוני, הוכח כניצחון פירוס), נראה קצת כאיש האתמול. בהאריס התקיימה האמירה שכדאי להוריד את הציפיות לאפס ואז להדהים את העולם בביצועים בינוניים. אל מול קודמה שנראה כמי שמבצע הדגמה לדמנציה בשידור חי, היא זהרה. לא, זה לא מסוג העימותים שמכריעים בחירות. אבל זה עלול היה להיות כזה לו טראמפ ניצח באופן משכנע, וזה לא קרה.

האויב העיקרי של טראמפ היה ונותר הוא עצמו, לא אף אחד אחר. לו רק יכול היה לשלוט על פיו, להימנע מהתקפות אישיות וממגננה אבודה על סירובו להכיר בהפסד ב־2020, הבחירות כבר היו מאחורינו. החודשים הטובים ביותר בחייו הפוליטיים היו באביב האחרון, כאשר בצו בית משפט נאסר עליו להתבטא על ההליכים הפליליים התלויים ועומדים נגדו. פתאום הנשיא לשעבר נשמע ענייני, חד, ממוקד ועם פתרון ברור. אבל ככה זה עם מועמד שאפשר לאכוף עליו משמעת קמפיין רק תחת איום מאסר.

מה יבנה בנט

האויב המסוכן ביותר בחיזוי העתיד הוא ההישענות על העבר, הנטייה לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. במסגרת בחינה מחדש של הקונספציות בחיינו, כדאי לבחון מחדש גם אחת מרכזית בפוליטיקה: הקונספציה שנפתלי בנט יהיה גם הפעם חזק בסקרים וחלש בקלפי. במלאת כמעט שנה שבה מפלגתו הוירטואלית היא הגדולה בישראל על פי הסקרים, האם הפעם זה יהיה שונה?

הסיבה שראש הממשלה לשעבר סיים תמיד בצליעה נבעה מהעובדה שהויכוח נתניהו כן או לא שתה את כל האוויר בחדר. כאשר בנט ניסה, בבית היהודי, להיות הפלוגה המסייעת של נתניהו, הבוחרים העדיפו ללכת למקור. כאשר העדיף לא להתחייב אליו, גולח משני הכיוונים. כך קרה שש פעמים רצופות.

כדי שישתנה בפעם השביעית, או שבנט צריך לשנות טקטיקה ולהכריז שהוא רל”ביסט, או שחל שינוי אסטרטגי והדיון על נתניהו מאבד מחשיבותו. האפשרות הראשונה לא סבירה: למחנה אנטי נתניהו בכל זאת יש מועמדים טבעיים יותר. השנייה טעונה בחינה. הסנטימנט שניכר גם בסקרים הוא של מיאוס מהויכוח הפרסונלי על זהות ראש הממשלה. השאלה, כמובן, אם זו לא אמירה שקל להגיד לסוקר וקשה להפנים בקלפי. כזכור, במשך שנים בישראל הנושא מספר אחת בסקרים היה כלכלה, אבל בקלפי ביטחון.

האתגרים של בנט בדרכו לממש את הפוטנציאל אדירים. הנה רק חופן דוגמאות: ברגע שיפתח את הפה ויביע עמדה על עסקת החטופים והמלחמה הוא יאבד קולות לאחד הצדדים. האם לשריין את איילת שקד כמו תמיד? אם יעשה כך יעורר את חמת מצביעיו משמאל שרואים בה אחראית לנפילת ממשלת השינוי. אם לא יעשה כך, יעורר את חשד תומכיו מימין שההמרה האידיאולוגית הגיעה עד כדי פרידה מבת ברית של עשור וחצי. ומה לגבי הרשימה? בעוד כולם יצטיידו בקצינים בכירים שזהרו בישראל בשמי המלחמה, בנט רווי העריקים יצטרך בעיקר חיילים אלמונים, נאמנים, ולא כוכבים שעלולים לערוק. פצעי שיקלי וסילמן טרם הגלידו אצלו.

בקיצור, ובזהירות המתחייבת, חובת ההוכחה שמשהו השתנה עדיין עליו. הדרך היחידה למנוע זאת היא להקים מפלגת ימין שתהיה גדולה מכדי ליפול: מצביעי המרכז יתמכו בה כדי להפיל את נתניהו והימין – כדי תציג חלופה ניצית יותר. אבל הדרך עוברת אצל ליברמן, והוא מתעקש על העניין הקטן, הזניח, של המקום הראשון.

מה זו עוד צפרדע

חבר הכנסת מתן כהנא מהמחנה הממלכתי היה השבוע הראשון להציע ממשלת אחדות ואת קיום הבחירות במועדן. לכאורה, הצעה שנתניהו צריך היה לקפוץ עליה. אחרי שבעה באוקטובר היה מסכים אפילו לשנה. אבל דבר מה משמעותי השתנה. לראשונה השבוע נפתחה האפשרות הממשית לכך שהבחירות תתקיימנה בשנת 2026.

הודעת שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ על הצעת התקציב מעמידה על השולחן עסקה ברורה למדי, בכפוף להסכמת הליכוד ובג”צ: חוק גיוס נוח לחרדים, בתמורה לתקציב שירצה את הכלכלנים. יש הטוענים שסמוטריץ’ הציע תקציב עתיר קיצוצים כי הוא יודע שאין סיכוי שיעבור, אז מה אכפת לו להצטייר כשר אחראי שנפל על חרבו. האפשרות הסבירה יותר היא שהוא יודע את הסוד הגלוי בעיר: לחרדים לא מחכה שום דבר טוב יותר בחוץ. מי שהתפריט שלו לאחרונה הוא על טהרת הצפרדעים לא יישבר מעוד צפרדע אחת לקינוח.

אריה דרעי מסופק קצת יותר. מה אתם מדברים איתי על תקציב, התרעם השבוע, הרבנים יכולים לעזוב עוד הרבה לפני כן, על רקע הגיוס. כאשר עוד ועוד צווים נשלחים, עוד ועוד תקציבים נלקחים, אנחנו במרחק התלקחות אחת אצל אדמו”ר אחד מנחשול שיפרק את הממשלה.

הרשתות מלאות בהערכות שדרעי רוצה בפירוק הממשלה. סל הראיות כולו הוא מה שנאמר מאחורי דלתות סגורות. הרי יו”ר ש”ס טרם התנקה מחשד בן שלושים שנה בלשכת נתניהו, שכל חפצו הוא בממשלה אחרת. אך לאחרונה הוצגה ראיה חדשה, בספרו של עוזי ברעם “כי ארצי שינתה את פניה”. השר לשעבר ממפלגת העבודה נזכר שם איך כשהגיע בליל בחירות 1996 לאולפן ערוץ 1 אחרי המדגם שניבא את נצחון פרס, זרחו אל מול פניו חיוכיהם הרחבים של שניים: אחד מפרשני הערוץ ואריה דרעי.

מי שפרנואיד פחות מנתניהו, מוטב לו שלא ייקח ברצינות את ההערכות האלה. דרעי הוא האחרון שיעזוב את הממשלה. לא מחכה לו בחוץ דבר וגם לו חיכה, אין בש”ס מצביע אחד שיילך איתו. לכן ההפגנות אל מול ביתו והתשדירים ברשת של מטה משפחות החטופים שנועדו לגרום לו לאיים בפירוק הממשלה כדי לקדם עסקה הם חסרי טעם. לא כי דרעי מתנגד לעסקה, להפך. אלא כי אין סיכוי שכך יקרה:  הוא האחרון שיכבה את האור.