איך תגיב תנועת המחאה להמשך החקיקה בהילוך נמוך * כיצד לפיד וגנץ הצילו את ראש הממשלה והפילו את עצמם * מה הניצחון של בכר מאותת למועמדים בבחירות המוניציפליות * ומדוע ניצב סופר כל כך צודק וכל כך טועה
ריקוד מילולי
המפגינים עם המגפון נאספו מסביב לרכב השרד השחור שהתקרב לכניסה למלון רויאל ביץ' בתל אביב, נערכים עם המגפון, הזמבורה והקריאות "ד-מו-קר-טיה!".
ואז יצאה מהאוטו לא עידית סילמן ולא מירי רגב ואפילו לא שרה נתניהו, אלא אולנה זלנסקה, הגברת הראשונה של אוקראינה.
עם כל אלף אלפי ההבדלים, גם המחאה נגד השינויים במערכת המשפט ניצבת בפני רגע אוקראיני: הבליץ נבלם, עכשיו מתחיל שלב קשה לא פחות של מלחמת חפירות ממושכת. תחילת החקיקה של צמצום עילת הסבירות, שנדחתה בשל הפיגוע הרצחני בעלי, היא מבחן חשוב לשני הצדדים. האם גם יתקיים מה שקרוי בשפה הדיפלומטית "לס פור לס": פחות חקיקה פירושה פחות מחאה? או שהשד השתחרר מהבקבוק, וכל נגיעה בגביע המשפטי הקדוש תוציא המונים לרחובות, תחדש את איומי הסרבנות, תחריף את היחלשות השקל, תמשיך להכביד על הבורסה? חקיקת הסבירות היא אולי חמישה אחוז מהחקיקה המקורית, אבל המוזיקה והתמונה זהות: זה שוב יהיה מרתון ואצל רוטמן, שוב צעקות וסדרנים שמוציאים חברי אופוזיציה שהפריעו. החשש בליכוד הוא שעבור הציבור זה יהיה, כסיסמה הנושנה, כל הטעם בלי כל הקלוריות. כל המחיר בלי תועלת ממשית.
יש בקואליציה מי שרוצים בחידוש המאבק, נתניהו איננו נמנה עליהם. מטרתו היא לחוקק מספיק כדי לייצר לתומכי הרפורמה אופק משפטי, בלי לספוג את חבילת המחאה כולה. הקומץ של הסבירות והיועמ"שים לא ישביע את הארי של לוין-רוטמן-סמוטריץ'-בן-גביר, אבל יש לו די זמן להתעסק איתם: הסבירות תסתיים ערב הפגרה, אחר כך יועמ"שים, אחר כך חוק הגיוס.
ההתרגשות המופרזת בכל פעם שראש הממשלה מודיע על חידוש החקיקה או, לחלופין, על "לנהוג במידתיות ואחריות" מתעלמת מהעובדה הנושנה שבסוגיות כאלה נתניהו, במילותיו שלו, "אומר דברים ישנים בסגנון חדש". קחו לדוגמה את הריקוד המילולי בן שלושים השנה בשאלה מדינה פלסטינית כן-או-לא: עוד משחר כהונתו הראשונה כראש הממשלה, הוא דוגל במדינה מינוס שהיא אוטונומיה פלוס. בנאום בר אילן, כדי להקל את הלחץ הכבד של ממשל אובמה, הדגיש את המדינה והבליע את המינוס, לפני ואחרי דיבר יותר על המינוס ופחות על המדינה.
כך גם ברפורמה: אין לנתניהו כל כוונה לחוקק במלואם את שינויי לוין-רוטמן. הוא מעוניין בחקיקה חלקית ואיטית. באנגלית הוא מדבר על החלקית ואיטית, בעברית על החקיקה.
ועדה קרועה
לגמרי בלי להתכוון, טלי גוטליב עשתה חסד גדול עם הקואליציה. המהומה הרעשנית שעוררה – או יותר נכון: המהומה שעוררה הרעשנית – הציגה את נתניהו כמי שאינו מסוגל לספק חבר קואליציה וחבר אופוזיציה בוועדה, והובילה את לפיד וגנץ להודיע על נטישת שיחות בית הנשיא. עזיבתם, גם אם תוכננה להיות זמנית, חילצה משם את נתניהו, כמעט בלי תשלום מחיר ציבורי. ההשפלה הזמנית בכנסת הצילה אותו ממבוכה קבועה בבית הנשיא. איזו טעות פוליטית קשה שלהם: במקום לתת לנתניהו לנטוש ולספוג את כל המחיר, הם לחצו עבורו על כיסא המפלט.
הודעתו של הנשיא השבוע, שלפיה לא הושג סיכום באף נושא, התפרשה ובצדק כהתייצבות לצד הגרסה האופוזיציונית למה שהתרחש בשיחות אל מול טענות מזכיר הממשלה שכבר הושגו סיכומים על סבירות. אבל אם קוראים אותה בעיון, אפשר לראות בה גם שיחת סיכום. הנשיא הרי הזהיר שוב ושוב שאם השיחות ייכשלו הוא יקבע מי היה אשם. ובכן, אם הוא קבע מי אשם לשיטתו, נראה שהכריז על כישלון השיחות.
ייתכן שהצדדים ישובו לדבר, אם בכלל, רק אם תעלה שוב ההצעה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. הצעת החוק שהתגבשה בפורום ראשי המפלגות השבוע, שמציעה שוויון לקואליציה ולאופוזיציה בוועדה על חשבון השופטים ועורכי הדין, שונה מהותית מזה שהוצע בחורף. היא שוללת מהממשלה רוב אוטומטי למינוי שופטים, אפילו מעניקה כוח מופרז לכל אופוזיציה בעתיד, שתהנה מזכות וטו. ביקום מקביל אפשר היה להתווכח אם זו הדרך, אבל ספק אם האקלים עכשיו מתאים לניואנסים.
בהתייעצויות של ראשי הקואליציה, שאליהן צורף לאחרונה גם שר המשפטים לשעבר חיים רמון, התברר שנתניהו יוכל לדחות את ההצעה לשינוי הרכב הוועדה, אבל לא להשליך אותה לפח. שר המשפטים לוין נשבע לעצמו בנקיטת חפץ שהוועדה הנוכחית לא תכונס כל עוד הוא שר, אבל ספק כמה זמן יוכל להמשיך בהקפאה, בלי לשנות את הרכב הוועדה.
מתישהו בחורף הבא, אם לא יתחולל שינוי של ממש בסדר היום הלאומי, הלחץ הקואליציוני יוביל להגשת החוק. אולי אז תיפתח שוב הדלת בבית הנשיא.
זהירות, קואליציה
כמה עורכי דין צריך כדי להחליף ראש לשכה? כנראה שהרבה פחות מאלה שעמדו השבוע שעות בתורים אל הקלפיות. שיעור ההצבעה הגבוה, כמעט פי שניים מאשר בבחירות עבר, מלמד הרבה דברים על הסיבוב הבא בבחירות הארציות.
נתחיל מהסוף: ציבור עורכי הדין אינו דומה לציבור הכללי. לפי הסקר של מטה עמית בכר, שעליו התבססה אסטרטגיית הבחירות כולה, יש ייצוג יתר משמעותי לאופוזיציה, בערך 60-40. לכן הם ניהלו מערכת בחירות ארצית עם נושאים ארציים: לא משך ההתמחות אלא המחאה. לא הפריעה להם גם העובדה שהמועמד היריב סחב על הגב רזומה בעייתי של הרשעה בפלילים, ועוינות של ציבור עורכות הדין שזעקה מהמספרים.
אבל לאור הפער העצום, ברור שזה איננו כל ההסבר ושהיה גם היה אקס פקטור. לרשותו של עמית בכר עמדה מכונה משומנת שתפעל בכל מערכת בחירות, מוניציפלית או ארצית, שבהן יתייצב הגוש הליברלי: בצהריים, כאשר התורים איימו להכריע את סבלנותם של המצביעים, אולתרה תוך זמן קצר אפליקציה שהפנתה את המצביעים אל קלפיות פנויות. וזה רק קצה הקרחון: מיליונים רבים של שקלים גויסו, ונוצלו עד האגורה האחרונה כדי להנחיל לצד השני תבוסה מהדהדת. הצד השני לא עשה כמעט דבר לסייע לנווה, וגם לו עשה, בהפרש של 53 אחוז זה לא היה משנה דבר.
העיקר הוא הרעב: המחנה שניצח רצה הישג בכל מחיר. הוא מילא את הקלפיות כמו שמצביעי נתניהו, בן-גביר ודרעי מילאו את הקלפיות בסתיו האחרון, שנראה עכשיו רחוק מאוד. אז הימין היה מאוחד ונחוש והאגף השני מפוצל ומדוכדך. עכשיו התהפכה התמונה: הימין הציג שלושה מועמדים, בכר מעך כל מועמד יריב תחת לחץ הקהל.
המסקנה של כל ראש עיר מעורבת, דתית-חילונית, צריכה להיות ברורה: להימנע בכל מחיר מזיהוי עם הקואליציה, פן ייקלע לקו האש. ראש עיר חפץ חיים יעשה הכל כדי להתמקד בביוב וכבישים, לא ביחסי דת ומדינה. זה נכון לאשדוד, לאילת, לבת-ים, לפתח-תקווה.
המסקנה של כל חבר קואליציה אמורה להיות ברורה: רק לא ללכת אל הקלפיות בקרוב. בוודאי כאשר ברקע פיגועי טרור קטלניים, אובדן שליטה מול הדרוזים ונוער הגבעות, יוקר מחיה. החרמות השבועיים של בן-גביר, הקטטות של ש"ס וההיעלבויות של יהדות התורה לא מלמדות שהלקח הזה הופנם דיו.
מי סופר
המשטרה כבר ידעה תככים אפלים שבמסגרתם קצין בכיר מבטיח לשר משהו בחדרים סגורים בתמורה לקידומו. אבל היא מעולם לא ראתה דבר דומה למה שהתרחש השבוע על מסכי הטלוויזיה: מפקד מחוז חוף, ניצב יורם סופר, מציע לשר את העסקה אל מול פני האומה, בחדשות 12: מנה אותי למפכ"ל ותקבל טיפול נחוש יותר בהפגנות.
כבר מזמן לא הזדעזעתי כל כך מראיון שהסכמתי לכל מילה בו. אם היה מדובר, נאמר, בראיון פרישה, היה צריך לשלוח את הטקסט לעמי אשד, שילמד קצת דמוקרטיה. הוא הבהיר היטב שיש שלב שבו זכות ההפגנה אינה גוברת על זכויות אחרות: "מגיעים כ-500 איש, עם עשרות רמקולים, שכל התחנונים של מפקד הכוח להנמיך את הרעש או להוריד את הרמקולים לא נענים, גם בעשר וחצי בלילה. זה נשמע לך סביר? בעיניים שלי זה בריונות. למה? כי מותר לכם? מה, כי עשיתם צבא? בחוק כולם שווים, אין לך זכויות יתר על אחרים. הם (המפגינים) קוראים ל-500 איש לבוא לסגור את התחנה. זה מקובל עליכם שיסגרו תחנת משטרה?"
גם השבוע, אנשים כדוגמת אהוד ברק וארגונים כדוגמת "אחים לנשק" המשיכו להשמיע קריאות שבגינן משה פייגלין הורשע והוטל עליו קלון. גם השבוע, גלי בהרב מיארה וחבריה המשיכו להעניק להם חסינות. סופר צדק כשאמר: "כשסגרו כבישים טיפלתי בזה ביד קשה – ככה אני חושב שצריך לטפל בזה. בריונות היא בריונות. אם צריך לעצור את המוחים אז צריך לעצור אותם ואם צריך לפזר אותם אז יפזרו אותם. אני לא מוכן שאנחנו בסופו של יום נאפשר זכות אחת לאורך זמן על גבי זכויות של אחרים". היה אפילו משהו מרענן באמירתו ש"יש ממשלה נבחרת, היא קבעה מי השרים. אם זה לא מתאים לי אני יכול לקום ולקחת את הרגליים וללכת. אני דמוקרט מלא". שמעתם בצלאח א-דין?
אבל כאשר סופר אומר זאת בראיון – שכמותו לא זכור כמעט – ממש בשבוע שבו מתברר רשמית שהמפכ"ל מסיים את תפקידו, אין מנוס מהמסקנה שמטרתו אינה הרבצת תורה דמוקרטית בציבור, אלא הרבצה למפגינים כאמצעי קידום. זה היה דוחה ופסול כאשר דן חלוץ, כמועמד לרמטכ"ל, הביע ברדיו תמיכה בהתנתקות, וזה פסול ודוחה כאשר עושה זאת מועמד למפכ"לות. היה מביך לראות את עמי אשד מתקבל ככוכב רוק בפני מפגיני האופוזיציה אחרי שאפשר להם לחסום את איילון, ומביך לראות את המועמד המוביל למפכ"ל הבא מנסה לכוון לדעת השר.
