את מי ילהק נתניהו לפרזנטור של הרפורמה שאולי כן תעבור – זו של הגיוס * למה משודרת אופטימיות מהשיחות בחסות הנשיא כאשר לאף צד לא דחוף להגיע להסכם * מה למדו האמריקאים מהאופן שבו קבוצה קטנה בצבא הביאה לעצירת המהפכה * והאם הקריאה להוצאת פוליטיקאים מבתי העלמין היא בעצם דרישה להוצאת הפוליטיקאים מימין
נדבר מחר
שיחות בית הנשיא לא מתנהלות בבית הנשיא, אלא במלון וולדורף אסטוריה במרכז ירושלים. המשכן משועבד כעת לחזרות של תזמורת צה"ל לטקסי יום העצמאות, שבמסגרתם אמורים נתניהו, גלנט והרצוג לשיר עם חיילים מצטיינים. מישהו כנראה לא רצה שתרועות החצוצרות יפריעו לנושאים ונותנים, או לחלופין ששאגות הפוליטיקאים יפריעו לתזמורת באימוניה.
בית הנשיא הוא הפעם הגורם המארח, לא המתווך. אם בחורף ניסו הרצוג ואנשיו לייצג את עמדת האופוזיציה, שהחרימה רשמית את המגעים, נוכחות יש עתיד והמחנה הממלכתי בחדר פוטרת את יועץ הנשיא, עובד יחזקאל, מהצורך להציע מתווים משלו. המתווה הנוכחי על השולחן הוא ביטול הווטו של השופטים והפיכת רוב נציגי הקואליציה מפוליטיקאים לאנשי ציבור. על הרוב, סוגיה קטנה שכזו, עדיין לא הגיעו להסכמות.
האופטימיות המוזרה שאופפת את הצדדים, שמיד ננסה לפענח את סיבותיה, עומדת בסתירה לשלושה גורמים שמקשים מאוד על הגעה להסכם: ראשית, אין דד־ליין. בישראל האוצר והמורים מגיעים להסכמות שעה לפני הצלצול של אחד בספטמבר. אבל מרגע שראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר בחמש דרכים שונות בערוץ 14 שפתיחת כנס הקיץ איננה מועד הסיום של השיחות, אין תחושת דחיפות.
שנית, השיחות רב צדדיות, גלויות ומערבות פוליטיקאים. לשכת גנץ פתחה קבוצת ווטסאפ שבה היא מעדכנת מדי יום על מצב השיחות. ככה נראית מסיבת עיתונאים, לא מו"מ. כזכור, מהשולחן העגול העצום של ועידת מדריד המצולמת לא יצא הסכם, רק מהחדרים הסגורים של אוסלו.
שלישית, לקואליציה לכאורה אין כושר מיקוח. מרגע שהתחוור שאין רוב להעביר בקריאה שנייה ושלישית את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, התמריץ של גנץ ובוודאי של לפיד להגיע לפשרה איננו גבוה. הפרדוקס של נתניהו הוא שמי שננעל על כך שהדרך היחידה היא להתפשר עם הצד השני, הצד השני יברח ממנו.
הפרדוקס של גנץ הוא שתמיכה בפשרה היא זו שהעלתה אותו בסקרים, אבל הגעה לפשרה תרחיק את הבחירות ותשאיר את המנדטים על העץ. ההערכה של הנושאים ונותנים היא שיש עתיד תלך בקרוב בדרכן של מפלגת העבודה וישראל ביתנו ותפרוש מהדיונים. האם גנץ יעז ללכת לבדו להסכם? והאם הסכם כזה יעשה בכלל משהו למחאה?
באופן מפתיע, ולמרות כל הנ"ל, שני הצדדים סבורים שכן. חולשת הממשלה היא הזרז. מצד אחד, גנץ יודע שגם אם יגיעו להסכמות, היא תוסיף להיות בלתי פופולרית. גם כך נראה שהשרים משתבצים לתורנות יומית של מהומות ומבוכות. מצד שני, אותה חולשה עשויה להוביל את נתניהו, אם המשא ומתן ייכשל, לחדש את הרפורמה כצעד נואש, אחרון, לשיקום הבייס. לוין ורוטמן לא מאמינים בהידברות בבית הנשיא. מבחינתם, הרפורמה קום תקום בקרוב.
צו ביאוס
עוד בטרם רפורמה, הפרסום שהקפיץ את מתנגדי הממשלה יותר מכל היה משהו שנשכח מאז: סעיף בהסכם הקואליציוני שלפיו יצחק גולדקנופף ימונה לחבר הקבינט. שר השיכון ויתר מאז על התפקיד, אבל המסר נקלט היטב: חבורה שלא שירתה בצבא, או עשתה שירות מינימלי, תשלח חיילים לסכן את חייהם בקרב. קמפיין עתיר מזומנים מציג את תמונות השרים החרדים והחרד"ליים תחת הכותרת "תשלחו את הילדים שלכם לצבא".
כזכור, גם בממשלה הקודמת שלושה מראשי המפלגות שירתו בגלי צה"ל או בבמחנה, אחד שירת שנה בלבד, והחמישי, מנסור עבאס, לא פקד את הבקו"ם. הבעיה איננה הראשים אלא המפלגות, ציבור הולך וגדל שעומד לקבל פטור.
האם הוא היה ניתן גם בממשלות אחרות? כמובן. שתי ממשלות עם לפיד ובנט לא קידמו בהרבה את השוויון בנטל. אחת קבעה מכסות שכמעט לא התממשו וסנקציות שלא הוטלו, השנייה נפלה עוד בטרם ניגשה למשימה. אפשר גם להניח במידה גבוהה של ודאות שממשלה בראשות גנץ לא הייתה עושה אחרת. בכנסת הנוכחית יש כמה מחברי המטכ"ל שתחתיו תוקנו נתוני גיוס החרדים כלפי מעלה, במעשה שבכל מערכת אחרת היה נחשב זייפנות.
הממשלה הנוכחית משלמת את המחיר משני טעמים. הראשון והעיקרי, שבחוק המוצע אין זכר לעיצומים, לשירות לאומי או אזרחי. הפטור הוא לב העניין. השני הוא זהות הממשלה. כשם שבממשלה הקודמת האדמה רעדה על כל שקל שעבר למגזר הערבי ואילו עכשיו נתניהו וסמוטריץ' יכולים להמשיך בתכנית החומש, כך גם לפיד וגנץ יכולים לקדם חוק שיפטור את רוב החרדים מגיוס, אבל ממשלת ליכוד־יהדות התורה־ש"ס לא.
גיוס חרדים הפיל לנתניהו שתי ממשלות וכמעט את השלישית: ב-1999 הביס אותו ברק על כנפי השוויון בנטל ועמותות לגיוס לכל (שחלק מראשיהן, כמה אירוני, היו עכשיו מראשי הקוראים לסרבנות), ב־2013 נישא יאיר לפיד על כנפי קמפיין דומה, ומעטים זוכרים אבל רצף הבחירות האחרון הותנע בפסיקת בג"צ שפסלה את חוק הגיוס וסכסכה סופית בין השותפים הטבעיים־לשעבר, ליברמן וליצמן.
המערבולת הנוכחית טובענית במיוחד, כשנציגי הציונות הדתית – המגזר, לא המפלגה – בממשלה אינם לוחמים קרביים כמו איתם, אורלב או בנט אלא סמוטריץ' ובן-גביר. ובעיקר, כאשר הרבבות כבר ברחובות, מחפשים סיבה חדשה להיאבק בממשלה אחרי שהרפורמה הוכנסה להקפאה. והרי תחזית: לתפקיד הפרזנטור של החקיקה הבלתי פופולרית ילהק נתניהו את יואב גלנט. האיש שהוציא רבבות לרחובות עם פיטוריו יתבקש עכשיו לדבר על ליבם.
מלחמת הסחרור
מכל המחאה – הפגנות, חסימות, שיבוש, משיכת כספים מחו"ל – מה שכופף את כנף מטוס החקיקה הוא איומי המילואימניקים. ומכל המילואימניקים, מה שהרתיע את ראש הממשלה ושר הביטחון יותר מכל היה טייסי חיל האוויר.
בכל רחבי הצבא הירוק נרשמו עשרים מסרבים להתייצב למילואים, לא יותר. יתרה מזו: מבלי להיכנס לסדרי כוחות, יש תחליף כמעט לכל מתנדב, גם ביחידות המסווגות ביותר. כמעט כל הגופים הביטחוניים שמהווים את כוח המחץ הישראלי מתבססים על משרתי סדיר או קבע. המילואים הם חלק קטן יחסית, שרובו עוסק בהדרכה וגם היעדרות של כולו לא תפגע בהתנהלות השוטפת.
כמעט – חוץ מטייסות הקרב. קבוצה קטנה של כמה מאות טייסים יכולה, בהיעדרותה, לסכל את האפשרות לתקיפה ישראלית במקומות רחוקים. גיוון הנוף האנושי של בוגרי קורס הטיס או מעבר למטוסים בלי טייס הם שני תהליכים ארוכים שמימושם צפוי בשנות הארבעים של המאה. איראן לא תחכה. כשרב אלוף הלוי ושר הביטחון גלנט שוחחו עם ראש הממשלה על סכנה ברורה ומיידית לצבא, לזה בדיוק הם כיוונו. בשיחה שניהל לא מזמן המשיל הרמטכ"ל את ניסיונות צה"ל לטפל בתופעה לרפלקסולוגיה בלי מגע: לנסות להניא את הטייסים בלי לדבר איתם מילה פוליטית על הסיבה שבעטיה הם מאיימים לא לבוא. הרבעון הראשון של 2023 היה צילום רנטגן של עקב האכילס של החברה הישראלית. המסקנה שעלתה גם בדיונים פנימיים מטרידה: נניח שהטייסים צודקים, ישראל צעדה לדיקטטורה שנבלמה ברגע האחרון. אבל גורמי השפעה זרים יודעים עכשיו שיש קבוצה זעירה, שהפעלת לוחמת תודעה עליה תפגע בגוף כולו. עכשיו יודעים זאת הרוסים, האירנים, האמריקנים. נאמר, למשל, שארה"ב מעוניינת למנוע תקיפה של מתקני הגרעין, כמו ב-2010. היא תמקד את הלוחמה הפסיכולוגית שלה בקבוצה זעירה אך אפקטיבית זו.
גם מפקד חיל האוויר יודע זאת, ולכן למרות דבריו התקיפים, לא הרבה השתנה. במונחים שהוא מכיר, זו הייתה גיחה לצורך השמעת בום על קולי, לא תקיפה בפועל.
על שכול ושיקול דעת
אחת התמונות הקשות יותר ממלחמת יום הכיפורים צולמה בכלל חצי שנה לפניה: טקס יום הזיכרון תשל"ג בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. שר הביטחון הנערץ משה דיין עמד שם באחת החלקות. ברקע נראו הגבעות הריקות שיתמלאו, ממש עוד מעט, באלפי מצבות צבאיות אחידות.
דיין הוסיף להשתתף בטקסי יום הזיכרון עד מותו. כך גם גולדה. ממשלות בגין ואולמרט, שהואשמו ביציאה למלחמות שווא מיותרות, שיגרו נציג לכל בית עלמין עד נפילתן. חברי קואליציית רבין נכחו בטקסי יום הזיכרון בגוש עציון ובנימין בעיצומם של ימי אוסלו. הכנסת שיגרה נציג לטקס יום הזיכרון בבית העלמין בגוש קטיף, שלושה חודשים לפני שהוצאו משם עצמות המתים.
אי אפשר להתווכח עם משפחות שכולות, אבל אפשר וצריך להתווכח עם הטיעון שנשמע בשמן. כל עוד יש קואליציה ויש אופוזיציה, תמיד יהיו הורים שכולים שיתנגדו מכל וכל לעמדות של הממשלה. יש רבים שרואים בהגעת נציג ממשלה כבוד ממלכתי לנופלים מאלה שרואים בהגעתם ביזוי.
הוצאת נבחרי העם מהטקסים בגלל מדיניות הממשלה לא ייעצר ב־2023. מכאן ועד עולם לא יופיעו נציגי הממשלה. הניסיון "להוציא את הפוליטיקאים מבתי העלמין" הוא, לפיכך, ניסיון להוציא משם את הפוליטיקאים הימניים. כמובן, תמיד ראוי לגלות טקט ולא לשגר שר חרדי לקיבוץ או את בן גביר לבית עלמין ברמת השרון. זה תפקידה של מזכירות הממשלה. בימי אוסלו, למשל, הכנסת שיגרה לבית העלמין בגוש עציון את אביגדור קהלני, אז איש מפלגת העבודה שהסתייג מההסכמים ולא נתפס סדין אדום.
וכמובן, גם קריאות ביניים הן זכותן של משפחות שכולות. זה קרה לאולמרט, קרה לשרון, קרה לנתניהו, קרה לבנט אשתקד, קרה כמעט לכל ראש ממשלה. חיפוש קצר בגוגל "קריאות ביניים יום הזיכרון" יגלה שאין כמעט שנה בלי מחאה נגד פוליטיקאים בטקסים. מי שזכה מהבוחר בסמכות לקבל החלטות גורליות של חיים ומוות קיבל על עצמו גם להתייצב בטקסים שהם תוצאת ההחלטות האלה. זו לא פריביליגיה, אלא חובה.
