מה מבין הנשיא בשיחות סגורות, בשעה שהוא חוטף בחוץ על ניסיונות הפשרה * איך דברים שסמוטריץ' רואה מכיסא שר האוצר עלולים להביא לפיצוץ מול שותפו בבחירות * האם לאליטה הכלכלית שמאיימת להשבית את המשק באמת אכפת מהמשק * ואיזה מתווה בעניין הרפורמה המשפטית ראוי לבחינת עומק
נשיא עצה
בית הנשיא הוא עבור פוליטיקאים מקומיים מה שתא הווידוי הוא עבור מאמינים קתוליים: מקום לפרוק בדיסקרטיות את הנטל הכבד של וידויים וסודות. אם נכון מה שאומרים, אז התמונה המצטיירת שם מורכבת הרבה יותר מהתיאור הדיכוטומי של מלחמה, ללא פשרות וגוונים, בין תומכי הרפורמה ומתנגדיה. למשל, ניכר שנתניהו הרבה פחות נלהב בתמיכתו במהלך מאשר מצטייר בחוץ; שהיה מעדיף ממשלה אחרת ושותפים אחרים לו ניתן; למשל, שהתמיכה ברפורמות משפטיות באופוזיציה גבוהה הרבה יותר מכפי שניכר. זה היה הרקע למיזם הרצוג: 14 יום של עצירת הדיונים בבית המחוקקים וקיומם בבית הנשיא כדי להגיע לפשרה. 14 יום, כידוע, הם נצח שנמשך שבועיים.
אין מה לקנא בהרצוג, שחוטף עכשיו משני הצדדים. אהוד ברק, בפוסט בריוני, השווה את הנשיא לצ'מברליין שחוזר ממינכן ומנופף בפיסת נייר – ובמשתמע את נתניהו להיטלר. בעודו מעבר לים, הוא קיבל מסרים חד משמעיים ממקורבי הנשיא שאם הכפפות מוסרות, אז הן מוסרות עד הסוף. עד מהרה נאלץ להתנצל על "שגיאה קשה שנפלה בבחירת התמונה", כאילו הצ'אט של הבינה המלאכותית בחר אותה בלי ידיעתו. מהצד השני, יריב לוין שיגר לנשיא בערב הפרסום מסרון נזעם על עיתוי הפרסום. בקואליציה משוכנעים שהם מצטיירים כסרבנים. מי יכול היה לדמיין שסרבנות תגרום למישהו להצטייר כסרבן?
מינויו של דודי אמסלם לשר במשרד המשפטים הוא המשך ישיר של ההיערכות לרגעי ההכרעה. אדלשטיין ודנון, ביטן ואמסלם איימו על מהלכי הממשלה. מוטיבציות מגוונות התלכדו לבלוק שאיים לסכן את נתניהו: אדלשטיין כבר רמז בבוטות שלא יתמוך ברפורמה בלי פשרה (חברו הטוב, נתן שרנסקי, יצא השבוע בחריפות נגד המהלכים). מנגד, דנון ואמסלם יידו בממשלה חיצי ביקורת מימין: יותר מהר, יותר חזק, יותר בכוח. וביטן, כדרכו, היה הכי ישר, ופשוט הודיע שיצביע נגד אם אמסלם לא יקבל תפקיד.
תהליך הורדתו של אמסלם מהעץ המוזר שעליו טיפס קריטי לנתניהו כדי להעביר, למשל, את חוק דרעי. עוד לא ברור מה יעשה במשרד, ועל פי המסתמן – לא הרבה. אין אדם אחד בצמרת הקואליציה שמאמין בסיכויי החוק לעבור את משוכת בג"צ; כולם עד האחרון מבינים שהדבר יפגע בפופולריות של הממשלה ומכאן גם במאמץ העיקרי שלה. אבל דרעי מתעקש, ועם אריה רעב ופצוע לא מתווכחים.
שומר קופות
"נביא חוק הסדרה טוב", אמר השבוע בצלאל סמוטריץ' לבני שיחו. רק אחרי רגע תפס את עצמו: "חוק הסדרים, כמובן". הרגלים ישנים מתים לאט, גם המעבר מסמן ימני בכנסת לשר אוצר, אולי העמדה המשפיעה והעצמאית בממשלה אחרי שבג"צ נשא את דרעי הרחק מכאן.
המציאות זימנה לו אתגר שכמותו לא היה לאף שר אוצר לפניו. הכוונה איננה להשלכות הרפורמה המשפטית, שאליה עוד נגיע, אלה להסכמים הקואליציוניים המופקרים עם המפלגות השונות. בדרך כלל בוחרים שר אוצר ואז שותפות; הפעם, בשל התמשכות המשא ומתן, קרה ההפך. כל מפלגה העמיסה והעמיסה על קופת המדינה. הסכום הכולל, אם יוודע ברבים, הוא זה שיעמיד בסכנה ברורה ומיידית את דירוג האשראי של ישראל: קרוב לשבעים מיליארד שקל. בכירי האוצר כמעט הקריחו מהלחץ כשראו את המספרים.
השבוע, בישיבת ראשי הקואליציה, החליטו כולם לשלוח את ההסכמים למגרסה. מההבטחות יישארו שישה־שבעה מיליארד שקל, כואב בכיס, אבל הרבה פחות. נותר סלע מחלוקת אחד, יקר מאוד: דרישת השר לביטחון לאומי ל־14 מיליארד שקל לתגבור המשטרה. סמוטריץ' ובן גביר ניהלו בבחירות האחרונות קמפיינים נפרדים למרות שרצו ברשימה אחת. בקרוב יוכל הציבור לחזות בקמפיינים שהם יפעילו זה נגד זה: בן גביר ימותג כמופקר ששופך כסף ממטוסים על גוף לא יעיל, סמוטריץ' – כמי שבגלל קמצנותו נמשכים הפשיעה והפרוטקשן.
הנסיבות והמחאה זימנו לסמוטריץ', לכאורה, את תפקיד המבוגר האחראי: זה שבשם השווקים יבקש להרגיע את הקואליציה. אבל תמיכתו המלאה והנלהבת ברפורמה – לא פחות מזו של חבר מפלגתו שמחה רוטמן – מייעדת לו תפקיד אחר: להרגיע את השווקים בשם הקואליציה. בשבועיים האחרונים עוסקים בכירי האוצר בשיחות עם סוכנויות הדירוג הגדולות, בהיקפים גדולים משמעותית ממה שדווח בעיתונות. סמוטריץ' עצמו נפגש עם בכירי הייטק מקומיים. מיליארדים רבים כבר ביקרו אצלו במשרד בהזמנתו, לא רק המיליארד של תום ליבנה. אכן, אין אף עצומת כלכלנים בעד תכנית לוין, וגם באוצר יש שמביעים דאגה. אבל השר טוען שהחלטת רבים מאנשי העסקים הגדולים במשק לא להצטרף מעידה על עמדתם האמיתית.
התמונה מורכבת יותר, כמובן. באוצר צופים פוטנציאל לנזק מסוים, פחות בשל ההשפעה של הרפורמה המשפטית על הכלכלה, יותר בשל ההשפעה של המחאה נגדה. מי כמו שר האוצר זוכר מחאה טובה מהי.
ברק שלא הכרתם
הנה סוף סוף ניתוח קר, לא לוהט, של הרפורמה המשפטית של לוין. פרופסור נטע ברק־קורן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הכינה מסמך ארוך על המצוי והרצוי ביחסים בין הרשויות. לא תמצאו כאן את המילים "קץ הדמוקרטיה", אולי את הקורס הזה היא פספסה. אין כאן גם קריאות להסתערות על העליון ועל דיקטטורת בג"צ. ותיקים ובכירים ממנה מוזמנים להפסיק לצעוק על כולנו וללמוד שכמו תמיד, עדיפה הפינצטה על הגרזן. זה מסמך משפטי לא שגרתי, ויעיד המשפט בראש כל דף: "נוכח רגישות וחשיבות השיח, נא להימנע מציטוט המוציא את הטיעונים מהקשרם הכולל".
בקצרה, ברק־קורן סבורה שהדיאגנוזה של לוין ורוטמן מדויקת בחלקה הגדול, אבל הפרוגנוזה מרחיקת לכת. הפציינט אכן חולה, אבל הוא מקבל כעת מינון יתר. "הבעיה הגדולה היא הנכונות שמביע בג"צ לפתוח לדיון מחדש כל החלטה מקצועית של הרשות, גם אם אין בה אף פגם אחר", היא כותבת ביחס לעילת הסבירות. "נכונות זו מזמינה כל אדם שאינו שבע רצון מהחלטת הרשות מכל סיבה שהיא לעתור לבג"צ, ומשימה את רשויות המדינה תחת אי ודאות תמידית". הפרופסור סבורה גם שהרחבת מוטת השליטה של בג"צ הגבירה מאוד – אולי יותר מדי – את עוצמתו של הייעוץ המשפטי, שנדרש לחוות דעה על החלטות מדיניות ופוליטיות, בכלים שהופכים עמומים יותר ויותר ובהנמקה שנראית משכנעת פחות ופחות.
ברק־קורן מציעה, עם זאת, כמה שינויים שבקואליציה פחות יאהבו. למשל, אם מבקשים להעניק עליונות מוחלטת לחוקי יסוד, אי אפשר להמשיך ולהתייחס אליהם כאל כלבויניק שינקז אליו כל מצוקה פוליטית רגעית. ההצעה שובת הלב ביותר היא שחוק יסוד ייחקק באחת משלוש דרכים: על ידי שתי כנסות רצופות, במשאל עם, או בתמיכה של לפחות עשרה חברי אופוזיציה. היא בעד רוב מיוחס של שופטים לפסילת חוקים, אבל לא 12 מ־15 אלא 8 מ־11.
התוכנית שלה נעה בין שני משלים יפים, משני צידי המפה, ששמעתי לאחרונה משני אנשים חכמים. ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת המשיל את בג"צ לסוכנות ביטוח, "ברק אינשורנס", אם תרצו. הפוליסה יקרה להחריד: הענקת הסמכות לקבוע מהי החוקה ואפילו מה עומד מעליה, ללא הסמכה מפורשת מהעם. הבעיה, אומר בקשי, היא שבמקרה של קטסטרופה הסוכנות לא באמת תגן עליך: היא לא הייתה שם במהלך שנה וחצי של רמיסת זכויות המיעוט במאבק על ההתנתקות, והיא לא תהיה שם אם חלילה באמת תשתלט דיקטטורה על הכנסת.
ד"ר מיכה גודמן השתמש במשל השעון המעורר: נניח שהחלטת לקום בחמש בבוקר ולעשות כושר, אבל אתה יודע שכשהשעון יצלצל, תתעצל. אתה מסמיך את אשתך להעיר אותך גם אם תתנגד. הרצון האמיתי שלך נקבע בשאפתנות של הערב, לא בעצלנות של הבוקר.
ההצעה של ברק־קורן היא אפשרות אחת, בוודאי שיש עוד, כדי לפשר בין השעון המעורר ובין סוכנות הביטוח. מצב שבו מחד, יימנע מאשתך להעיר אותך רק כי היא החליטה שאתה נראה קצת שמן; יתאפשר לה להעיר אותך אם כתבת זאת על פתק; ובעיקר חברת ביטוח שתהיה שם לצידך, אם אשתך תעיר אותך לא בחמש אלא בארבע, כשהבית קרס ברעידת אדמה.
נתפסו בכלכלתם
זו איננה הפעם הראשונה שבה בנימין נתניהו נתקל בעצומות כלכלנים. ב־2004 הוא נקרע בין תפקידו כשר האוצר באמצע מהלך היסטורי להצלת המשק הישראלי, ובין רצונו לשמש כמנהיג הימין הכתום, מתנגד ההתנתקות. התוצאה הייתה שנה וחצי של צעד קדימה וצעד אחורה עד ההתפטרות שבוע לפני הרס גוש קטיף.
"בעקבות הסקרים שהתפרסמו לאחרונה וניבאו כישלון להתנתקות קיים חשש שאמירת 'לא' להתנתקות תגביר עד מאוד את אי הוודאות הפוליטית, המדינית והבטחונית, מצב שהכלכלה מאוד לא אוהבת", דיווח Ynet תחת הכותרת "התעשיינים: תכנית ההתנתקות טובה לכלכלה". זה היה פרי מאמצים של אנשי שרון לארגן אנשי כלכלה בכירים ש"יזהירו במודעות בעיתונים מפני קטסטרופה כלכלית אם מתפקדי הליכוד ידחו את ההצעה".
חצי שנה אחר כך, כשנתניהו הציב את איום ההתפטרות אם לא יתקיים משאל עם, נמתחה "ביקורת במגזר העסקי על איום ההתפטרות". ההחלטה של ביבי מנטרלת את ההישגים הכלכליים הצפויים מההתנתקות, ציינו לפי הארץ רבים במגזר העסקי. עורך הדין רם כספי, צומת סואן של אינטרסים, התגייס גם הוא למשימה: "אין לי ספק שההתנתקות תקדם את הכלכלה על כל תחומיה… כבר נאמר פעמים רבות שיש קשר בל ינותק בין כלכלה, צמיחה ותקווה". יו"ר דלתא, דב לאוטמן, אמר ש"ההתנתקות תעשה רק טוב". מנכ"ל אסם דן פרופר ניבא שתהליך ההתנתקות "יביא למשק רוגע, יציבות, אופק אופטימי". בעלי קלאבמרקט, יוסי רוזן, היה נחרץ יותר: "תהליך ההתנתקות יעשה טוב למשק. זה אומר תחילתו של איזה תהליך מדיני, אולי התייצבות, אולי פחות טרור ושיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל". שנה אחר כך, קלאבמרקט עצמה קרסה תחת חובות אדירים.
ההתנתקות הביאה בסוף שגשוג בעיקר ליצואני מלט לעזה וליצרני המיגוניות. אף שראש הממשלה שרון ניבא ש"ההתנתקות היא אחד הצעדים הכלכליים המשמעותיים" ש"יכול להפנות משאבים למטרות חברתיות ולהקטנת הפערים", מיליארדים נשפכו בסוף להקטנת פערי המיגון בדרום. כל המצוטטים הנ"ל טעו כנראה בהשפעות הנסיגה, אבל הטעות חשובה פחות מהפוזיציה. הם הרי לא בחנו באמת משמעויות פיסקליות וערכו ניתוחים טכניים למניות. בכובעם העסקי הם קידמו את האמונה היוקדת בלב, שאת המתנחלים צריך לעקור. אותה אליטה בדיוק פועלת עכשיו באותם כלים בדיוק כדי לקדם את השקפת עולמה נגד המהפכה המשפטית.
בישראל צמחה בעשורים האחרונים קבוצה לא גדולה אך רבת השפעה של אנשי הון, אשר הכוח המרוכז בידיהם הוא עצום. אין גורם ציבורי בעל משקל שיבלום או ירסן את אנשי ההון. על כן, ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת מושפעים באופן לא סביר מעמדותיהם של אנשי הון ומהאינטרסים שלהם.
את הפסקה האחרונה לא אני כתבתי, אלא הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, שיצא בספרו בחריפות נגד בעלי ההון שעמדותיהם "תואמות להפליא את האינטרסים המיידים שלהם". ביום שני הקרוב, יחד איתם, הוא ישבית את המשק. הכל, כמובן, בשל דאגה כנה למשק.
