כיצד על ספסל המפסידים מפרישת זועבי מצטופפים יחדיו שקד והורוביץ, לפיד ועבאס * איך בנט וסער עשויים להתייצב בעמדה טובה לראשות הממשלה הבאה, למרות הצרות * מי קובע מתי נוח להשתמש בשכול כדי להניע מטרה פוליטית * ולשאלת השאלות: נתניהו ־ או בחירות חמישיות?
המשט של זועבי
שתי חברות כנסת, בתוך חמישה שבועות, פרשו מקואליציית לפיד בנט: הח"כית הדתיה מימינה טענה שהממשלה נשלטת על ידי מרצ והערבים; השנייה, ערביה ממרצ, טענה שהמדינה נמכרה בידי ימינה ולדתיים.
המסקנה האסטרטגית מהאירוע, זו שתישאר איתנו הרבה אחרי שהשמות כלפון, אורבך וזועבי ייעלמו, היא שאין אפשרות ממשית להחזיק לאורך זמן ממשלות של יהודים וערבים, מתנחלים ושמאלנים. תמשוך את השמיכה לכיוון הראש – יתגלו הרגליים, תטה את הספינה שמאלה – ייכנסו מים מימין. ממשלת שישים ואחד לכשעצמה איננה אירוע בר קיימא. למד זאת נתניהו על בשרו ב-2015 וב-2019; אמר זאת גם בנט בתחילת הכהונה, כשקיווה להביא חברים מהליכוד או יהדות התורה. חלף הזמן, התרגלו כולם למצב, בנט ולפיד התאהבו לכתחילה בממשלת הבדיעבד שבנו. התוצאה הייתה הרת אסון עבורם. המשט של זועבי לכיוון האופוזיציה חיסל את הממשלה עוד בטרם מלאה לה שנה.
אלה מחשבות לטווח הארוך. בטווח הקצר מאוד, השאלה תהיה אם הכנסת תצביע בשבוע הבא על פיזורה, ומה תעשינה סילמן וזועבי. בטווח הבינוני, לאור קריסתה הוודאית של הקואליציה, תתחדד מאוד שאלה שנראתה דמיונית עד לא מזמן: נתניהו – או בחירות חמישיות?
היא נראתה דמיונית משני צדדיה: נתניהו לא ראה אפשרות כזו ולכן ניהל מו"מ לעסקת טיעון. וההגדרה "בחירות חמישיות" נראתה מנותקת בתקופה של יציבות יחסית. המטווח היומי שעוברת הקואליציה – ניסיונות התנקשות פוליטיים, סיכול נסיונות מדומיינים כמו במקרה כלפון ומשיכת כל חוק שנוי במחלוקת – מלמד שהמשבר הפוליטי לא הסתיים. בפרישתה, פתרה זועבי לליכוד בעייה פוליטית איומה באשר לחוק "ממדים ללימודים": במקום להישחק עד דק בין דרישת החרדים להצבעה נגד ובין דרישת הקהל להצבעה בעד, חגגו שם את המתנה שנחתה עליהם משום מקום.
כאשר יתברר סופית שהכנסת מתפזרת, והדבר לא רחוק גם אם זועבי תישאר, יועמדו על קרני הדילמה חברי תקווה חדשה, כולם יחד או השישה לחוד, וכן בנט וכהנא. המתמטיקה היא פשוטה: לאופוזיציה יש 52 חברים, יחד עם שיקלי וסילמן זה מגיע לחמישים וארבעה. קארה, שקד ואורבך תומכים בממשלת ימין על פני בחירות, לכן הקימו סיעה בתוך סיעה. זה אומר שחסרים לנתניהו ארבעה חברים: מתן כהנא כבר אמר לאחרונה למי ששאל שאם הברירה היא בחירות או ממשלת ליכוד, יעדיף את האפשרות השנייה. מה יעשה בנט? האם האיבה שפיתח כלפי נתניהו תמנע ממנו כהונה תחתיו בתפקיד בכיר? או שיעדיף, כמאמר הביטוי המאוס, להישאר על הגלגל.
מה שמביא אותנו לתקווה חדשה: כמה מחברי הסיעה פלירטטו לאחרונה פלירטוט רציני עם האפשרות לחזור לימין. רק שבניגוד לימינה, כל אחד מהם הבהיר שהוא לא יעשה לסער את מה שעשו בימינה לבנט: או יחד, או לחוד. סער היה מסכים אתמול להקים ממשלה בראשות דמות עצמאית יחסית בליכוד, אבל לזה לא מוכן נתניהו. האם תחת הלחץ האיום, בין הקריאה השנייה לשלישית של פיזור הכנסת, ישתנה משהו? מי שאומר שבוודאות לא, מוזמן לצלצל לשאול מופז ולבקש חוויות מהלילה ההוא, ב-2012.
המפסידים הגדולים מהאירוע הם ארבעה: הראשון, יאיר לפיד. אם לא ינשור מימינה עוד חבר אחד, יישאר נפתלי בנט ראש ממשלת המעבר. זו בשורה קשה עבור מי שנשכב על הגדר כדי שהממשלה תקום, ובשורה חשובה לבנט. השני, ניצן הורוביץ. במעשה (מכתב החמץ) ובמחדל (הירדמות בשמירה) הוא נתפס כאחראי מרכזי לנפילת הממשלה. זה עלול לפגוע בו בהתמודדות מול יאיר גולן על ראשות המפלגה. השלישית, איילת שקד. כמה הזהירו והפצירו ושכנעו אותה לחבור לליכוד, אך היא הייתה משוכנעת שכל הקלפים אצלה. מישהו כינה אתמול את השלישייה שהקימה עם קארה ואורבך "שלישיית החשש הגובר". הרביעי הוא מנסור עבאס: בעודו מקים גשרים שאיש לא דמיין אל החברה היהודית, דווקא ח"כית ממרצ, לכאורה מפלגת השותפות היהודית-ערבית, פרסמה מכתב לאומני, מיואש, קריר ודוקרני בגנות השותפות הזו. כמו עוד כמה ששקלו פרישה, גם עבאס נלכד בתוך צוללת שמים חודרים אליה במהירות, רחוק מאוד מנמל הבית.
לימין שוב
מחנה הימין נהנה בכל סקר, כבר שנים, מרוב יציב של למעלה מ־61. מחנה נתניהו סובל בכל סקר, כבר שנים, מפחות מ־61 מנדטים. המשמעות היא שיש מאגר קולות, לא גדול אמנם אבל נחשק, של מצביעי ימין נגד נתניהו.
זו תהיה ג'ורג'יה של מערכת הבחירות הקרובה בישראל, בין אם תיערך בשלהי 2022 או בראשית 2023: אם נתניהו יזכה בקולות האלה, באמצעות העלאת שיעור ההצבעה במעוזי הימין או הקמת מפלגת לוויין, הוא ירכיב ממשלה. גנץ ולפיד ינסו – בנפרד, כמובן – לגייס אותם באמצעות פליטים אטרקטיביים מתקווה חדשה או ימינה.
ומה יקרה אם את קולות הימין האנטי־ביביסטי תגייס רשימה שהיא גם ימין, וגם אנטי ביבי? הכוונה, כמובן, לאיחוד בין בנט וסער. אין אהבה גדולה בין השניים, וגם לא אמונה גדולה מדי של האחד בכוחו האלקטורלי של השני. לסער מחכה הצעה מכחול לבן, שכן גנץ רוצה לחדש ימיו כקדם ולרוץ שוב עם כנף ימין וכנף שמאל, רק בלי לפיד ובלי יעלון שאותם אינו מחבב, כידוע. אבל דווקא מצבן הבעייתי של ימינה ותקווה חדשה, סביב אחוז החסימה, עשוי להעלות שוב את הרעיון של ריצה משותפת, על בסיס מצע משותף: כן לימין, לא למנהיג בלוק הימין.
הצעה כזו כבר שוגרה מסער לבנט ערב הבחירות האחרונות, כששתי הרשימות נהנו כל אחת ממספר דו ספרתי של מנדטים. אז בנט העדיף להימנע. "לא אקים רשימה על בסיס פסילה אישית של נתניהו". מי ששמע אותו בכנסת השבוע מבין שמאז שינה ראש הממשלה את טעמו, לפחות ביחס לנתניהו. התמיכה בסער ובנט צללה, אבל באקלים הנוכחי, דין שישה מנדטים משותפים כדין עשרים: מעבר שלהן את אחוז החסימה פירושו הכמעט מיידי הוא שגם לנתניהו מימין וגם ללפיד משמאל לא יהיו 61 מנדטים להקמת ממשלה.
האם רשימה מאוחדת כזו תוכל לאפשר הקמת ממשלת ימין? סער שחזר השבוע בראיון בכאן ב' את הצעתו אשתקד להחלפת נתניהו במועמד אחר מהליכוד. הבלוק סירב אז, והלך לאופוזיציה. מה יעשו החרדים בפעם הבאה, אם החלופה תהיה המשך הישיבה באופוזיציה?
יש גם בעיות, כמובן: למשל, השאלה הקטנה, הזניחה, מי בראש: מצד אחד בנט הוא הבכיר כרגע, מצד שני – ייתכן שלבחירות יגיע דווקא כשר הפנים. וזה חשוב: גם הפעם עוד עשויה לצאת מזה, לגמרי בלי להתכוון, ראשות ממשלה.
הגיבורים והציניים
לווייתו של רס"ב נעם רז, לוחם מג"ב שנהרג בג'נין בשבוע שעבר, זימנה דילמה תקשורתית קשה: בנו השמיע על קברו בקידה דברים קשים נגד השר לביטחון הפנים עמר בר־לב ונגד השמאלנים כולם. סיקור נרחב של האמירות עלול להיות מעשה ציני. צנזור האמירות היה מעשה ציני לא פחות. האחראים שבכלי התקשורת ציינו מה אמר, בלי לרתום את השכול. למרבה הצער, נקרתה לא מזמן הזדמנות לתרגל הפרדה בין שכול לכותרות: כאשר הרצל ומרב חג'ג', הורים שכולים שנרתמו למסע הבחירות של בנט אשתקד קראו נגדו קריאות ביניים בטקס בהר הרצל ביום הזיכרון, הם מותגו בחלק מהתקשורת כ"פעילי ימין" שמוחים מסיבות פוליטיות (כאילו שבנט השתמש בהם בקמפיין בלי קשר לאסון המשפחתי).
למרבה הצער יש בישראל אלפי משפחות שכולות, שלכל אחת דעה פוליטית. השכול לא נועד להפוך את הנושאים בנטל הבלתי נסבל שלו למחסום על הפה, אבל גם לא למערכת הגברה: למשפחות מותר להביע את דעתן, ואילו לפוליטיקאים ועיתונאים מותר לנהוג ברגישות ולא לעשות מהן נערי פוסטר במאבק.
למרבה הצער אך לא למרבה ההפתעה, התברר השבוע שוב שהאתיקה היא בסך הכל שפחה בשירותה של האג'נדה. פרסום שמו של גיבור ישראל, סא"ל מחמוד חיר א־דין שנהרג במבצע סודי בעזה, הפך בתוך דקות דיון על שינוי חוק הלאום. פתאום, לא מפריע לערבב שכול ופוליטיקה. כאן, האובדן הכבד של העדה הדרוזית שימש לא רק לקידום הדעה נגד החוק, אלא להצגת הצד התומך כאטום לשכול ורודף את העדה הדרוזית.
הגדיל לעשות אביגדור ליברמן, ששם את הצ' בציניות: ב־2015 השתלח בפראות בנתניהו מדוע איננו מאשר את חוק הלאום, ב־2018 קולות מפלגתו הביאו לאישור החוק, וב־2022 קרא לשינוי החוק בתירוץ האלמותי ש"הייתה משמעת קואליציונית", מפי מי שפירק יותר קואליציות משאפשר לזכור. כידוע, אצלו מילה זו מילה.
לעדה הדרוזית כדאי לדאוג בכל ימות השנה, לא רק כשהצנזורה מתירה לפרסום שם של אחד מגיבוריה. השכול הוא נשק מסוכן בפוליטיקה: יש גם משפחות, כולל בחודש האחרון, שמתנגדות לחוקי יסוד שחוקק דווקא השמאל. מוטב לדון בכך בבית המחוקקים, לא בבתי העלמין.
