למה נתניהו מתעקש שהממשלה אוטוטו נופלת, ואילו סמוטריץ' מציע להמתין * איזה תוכנית מגבש גנץ לבחירות * מה הפסיד בנט בניצחון שלו השבוע * ומדוע כשעבאס מציל את הקואליציה, בכנסת משתפים פעולה עם מייצגי הזרם העכור שהתפרץ במהומות לפני שנה
שוויא שוויא
החודש האחרון עמד בסימן פגישות ליליות, במקומות מסתור, להבאת העריק האחרון. יואב קיש נשלח לשירלי פינטו, ח"כ אחר מהבלוק לניר אורבך. לזאב אלקין ושרן השכל הוקם מטה גיוס מיוחד. בנימין נתניהו עצמו משדר בכל הופעה תחושת בהילות: אוטוטו תבוא האצבע ה־61, אל תלכו לשום מקום. עד עתה, לוח התוצאות בכנסת מלמד שהמאמצים לא נשאו פרי.
מול נתניהו, מתפתח באופוזיציה בהדרגה קו אחר, שמציע דווקא לקחת את הזמן ולא למהר. ראשית, הזמן שעובר שוחק את הממשלה, שמגמגמת בכנסת, מתקשה להעביר מהלכים פופולריים, מסתכסכת בינה לבין עצמה וחוטפת בציבור על כל פיגוע. שנית, טרם חלפה שנה מהממשלה הקודמת, על מחדליה במירון ובערים המעורבות. עוד לא חלה עליהם התיישנות בדעת הקהל, במיוחד בקרב המנדטים שיכריעו את הבחירות במרכז־ימין. שלישית, והכי חשוב: המחיר של עריק נוסף היום הוא גבוה ביותר. ככל שיחלוף הזמן והממשלה תתערער תחול דפלציה – אינפלציה שלילית – במחירה של האצבע ה־61. למה לשלם היום ביוקר אם אפשר לשלם מחר בזול? ולמה לחזר היום אם מחר יחזרו אחריך? איך אומרים ביידיש: שוויא שוויא.
התומך המרכזי בגישה הזו הוא יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ'. אפשר להניח שיש לו סיבה נוספת: הוא היה מעדיף שאת הממשלה לא יפרק עריק מימינה שקיבל הבטחה, אלא רע"מ שתיאלץ לפרוש בלחץ הקהל. סירובו לשבת איתה שלח את הימין לאופוזיציה, ולכן התובנה שהוא מבקש לצרוב לעתיד היא שאי אפשר לעשות עסקים עם המפלגות הערביות. מבט בלוח השנה יגלה ששום דבר טוב לא מאיים החודש על הממשלה: מחר יום הנכבה, בעוד שבועיים יום ירושלים. בתווך מתחבא מועד נפיץ לא פחות: ב־26 במאי אמורה להימסר תשובת המדינה לבג"צ על פינוי הישיבה בחומש. ככל הידוע, שר הביטחון מתכוון לנקוב במועד קרוב להרס הישיבה, בהתאם לחוק ההתנתקות. שתי החלטות של גנץ עשויות להביא לפירוק הממשלה: פינוי ישיבת חומש או הכשרת מאחז אביתר. הראשונה תרתיח את האגפים הרופפים של ימינה ותקווה חדשה, השנייה – את החלקים הממורמרים במרצ וברע"מ. על פי המסתמן, גנץ יקבל את שתי ההחלטות.
לחצים מג'קרטה ועד קהיר
לפעמים, התרופה קטלנית יותר מהמחלה: הממשלה שרדה את השבוע הראשון של כנס הקיץ, אבל הנזקים שנגרמו לעומד בראשה באגף הימני נערמו עוד. ביום שני שמחה הקואליציה שמחת עניים בניצחון בהצבעת אי אמון בקולות טיבי ועודה. ברביעי המתין בנשימה עצורה, כתושבי פלסטינה היהודיים, להכרעת מועצת השורא: מסעוד גנאיים? נגד. מנסור עבאס? בעד. כמאל ריאן? נמנע.
סיפור הרשימה המשותפת בשני מלמד הרבה על הדינמיקה החשדנית שמתפתחת בין שני ראשי הממשלה. בכירי הקואליציה זיהו נכון שעליהם לנצח בכל מחיר כל הצבעה עם חזרת הכנסת מפגרה, כדי להוכיח את טענתם שהדימום נעצר. לרגע לא הייתה סכנה שהקואליציה תיפול באי אמון: המועמד להרכבת הממשלה היה חבר הכנסת מאיר פרוש, ושרי הממשלה מרגי, ארבל, מלכיאלי, גפני, ליצמן ופינדרוס שלוהק באירוניה חסידית משובחת לתפקיד שר המשפטים. אין שום משמעות חוקית להפסד באי אמון כל עוד אין 61 תומכים, אבל לפיד היה נחוש לא להעניק לאופוזיציה את ההישג הזה. הוא סיכם בשקט עם המשותפת על התנגדות.
מה מכל זה ידע בנט? הדעות חלוקות. לשכת ראש הממשלה היא בימים אלה שדה קרב אורבני בין שני שבטים פראיים, שמתדרכים זה נגד זה, מדליפים זה נגד זה כשבתווך, את הנזק האגבי, חוטף ראש הממשלה.
התוצאה לא הקלה על הממשלה: בתודעה הציבורית, הרשימה המשותפת הצילה את הקואליציה, על אף הבטחות עבר לא להישען על חבריה.
אצל בנט היו שחשדו שלפיד לא דואג לקואליציה הנוכחית, אלא לזו העתידית. בכל תרחיש, גם כזה שבו הגוש שלו משיג 61 מנדטים, יש עתיד תידרש להישען מבפנים או מבחוץ על הרשימה המשותפת. לפיד הבהיר שלשום שאינו רואה בכך כל בעיה גם כעת, ועורר את חשד שותפיו שמטרתו היא לגרום לימינה לפרק את הקואליציה, ולהפוך ראש ממשלת המעבר. בנט, לעומתו, מסמן שני קווים אדומים: לא להישענות על המשותפת ולא לתכתיבים של רע"מ בנושאים מדיניים־בטחוניים, גם במחיר נפילה של הממשלה.
נעלב גם מנסור עבאס, שגילה פתאום איך תחת אפו מתנהל ציר עוקף עם אויבי נפשו טיבי ועודה. החודש האחרון היה עבורו סיוט. השבוע סיפר שכל פוליטיקאי בכיר חווה מעת לעת את התחושה שכל המדינה פונה אליו בווטסאפ, לוחצת לשכנע אותו לפעול כך או אחרת. אבל אף אחד, אמר שלשום, לא מבין איך זה מרגיש כשכל העולם המוסלמי מתיישב לך על הטלפון. מאז התחדש העימות על הר הבית, הוא מותקף בפניות מג'קרטה, דרך עזה ועד קהיר לפרק את הממשלה. מתארים אותו כמשת"פ של צה"ל, תומך בחילול המסגדים, בובה של הציונים. אפילו בצלאל סמוטריץ' פרסם השבוע הודעה – בערבית – שמשבחת את בנט על עמדתו הנחושה בהר הבית ולמעשה דוחקת ברע"מ להתקומם. לא על הודעות כאלה תהיה תפארתו. השבוע הוצבה לראשונה בוטקה בפתח ביתו של עבאס במע'אר. עם כל הכבוד לחלאה המקשישה ששיגרה לבנט מכתב עם קליע, די ברור מי כאן מאוים יותר.
הוויכוח הסוער על כנות כוונותיו של יו"ר רע"מ מוסיף להתנהל קרוב לשנה. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: בשיא מבצע שומר חומות, כשממשלת השינוי נראתה ספקולציה פגת תוקף, עבאס גינה את האלימות נגד יהודים והלך לבית כנסת בלוד. חלק מיריביו ברשימה המשותפת התמקדו אז במסע מתועב של שקרים והסתה, שעודד אלימות רצחנית נגד יהודים.
שני זרמים התפרצו בחברה הערבית במאי שעבר, מאי ההיסטורי: אחד חי את 1948 ונחוש למחוק את חרפת הנכבה, ואחד שחי את 2020: את השלום החם עם מדינות המפרץ, המזרח התיכון הפתוח שבו יהודים וערבים פועלים יחד למען שגשוג כלכלי. זרם 1948 התפרע בערים המעורבות, בזמן שזרם 2020 חתם, לראשונה בתולדות המדינה, הסכם קואליציוני. לא חייבים להאמין לעבאס כדי להאמין שיש מאות אלפי ערבים ישראלים שסולדים מאלימות ומעוניינים בשיתוף פעולה עם המדינה, לתועלת שני הצדדים.
במדינה נורמלית בית המשפט היה פוסל מזמן תומכי טרור ושוללי המדינה היהודית מהתמודדות לכנסת. גם במדינה נורמלית למחצה, שבה הותרה חברותם בבית המחוקקים, ימין ושמאל היו מסכימים ביניהם לצאת מהאולם בזמן נאומי אבו־שחאדה וכסיף, כפי שעשו לכהנא. במקום זאת, מחזרים אחר מי שקרא לשוטרים ערבים לזרוק את נשקם, אבל לא קרא עד היום לחלק מהרוצחים לזרוק את נשקם. שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, משני צידי הבית, חיזורים אחריה, הפיכתה לפרטנרית לגיטימית לתמרונים פוליטיים הוא עידוד פעיל לחידוש המהומות. זה איתות מובהק לשכנינו שהיהודים מבינים רק כוח.
מלחמת אחים ואחות
הגוועאלד הגיע מוקדם השנה: העצים שמהם ידפיסו את פתקי ההצבעה טרם נכרתו, הכנסת עוד לא פוזרה, אך כבר בשבוע שעבר קרא יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, לאיחוד עם מפלגת העבודה. מרב מיכאלי, מנהיגת המפלגה האחות, ניסתה בנימוס להסביר שאין לה אחות: היא קראה לחיזוק "המפלגות הדמוקרטיות בגוש", אבל דחתה את החיזור. מבחינתה, שמרצ תתאחד עם חד"ש.
למיכאלי יש תוכניות מרחיקות לכת למקרה של בחירות, והן תואמות את אלה של בני גנץ: לחסל את ההגמוניה של יאיר לפיד כמנהיג גוש המרכז־שמאל. במובנים מסוימים, לשניהם קל יותר עם נפתלי בנט כראש הממשלה מאשר עם לפיד. כהונה שלו, אפילו בת יום אחד, תעניק לו יתרון עצום על כל היתר במירוץ על חמשת, אולי עשרת המנדטים הדרושים כדי להכריע את המאבק על ראשות החץ במאבק נגד הימין. בידי העבודה וכחול לבן היכולת למנוע ממנו את הכהונה: אם יצביעו בעד פיזור הכנסת תיוותר ראשות הממשלה בידי בנט, כפי שקובע חוק יסוד הממשלה. אבל הם לא יעזו, לא תעזנה, לעשות זאת, מאימת הבייס. עד כמה רוצים הבוחרים בגוש בקיום הממשלה? אחד הנתונים המדהימים בסקר שהוצג לאחרונה לבכירי מרצ מלמד שאפילו בוחרי המפלגה השמאלית ביותר בכנסת מדרגים את הנושא הפלסטיני וההתנחלויות כאחרון בסדר חשיבותו, עם פחות מעשרה אחוזים שמוטרדים מהמצב מעבר לקו הירוק. בצמרת הטבלה בפער עצום: רק לא ביבי.
התוכניות של גנץ מעניינות עוד יותר: על פי כל סקר שהתפרסם עד עכשיו, גנץ הוא לשון המאזניים בין ימין ושמאל, ועל פי כללי המשחק החדשים גם מועמד מוביל לראש הממשלה הבא. החלום של גנץ הוא לבנות מחדש את כחול לבן הישנה: כנף ימין מחוזקת בשיריונים חדשים, כנף שמאל מחוזקת בכוכבים חדשים, והדבקת הפער מול לפיד. גנץ יטען שלפיד לא מסוגל, שיש לו תקרת זכוכית של מנדטים ותקרת בטון של שותפים קואליציוניים. הוא ינופף בקשריו המצוינים עם החרדים ויאמר שאצלו איש לא פסול, חוץ מבן גביר ובל"ד. לפיד, כפי שלמדנו כולנו, רחוק מלהיות פראייר ובדרך כלל מפתיע לטובה במספר המנדטים.
מה זה אומר? בעיקר שגם הפעם במחנה שמול נתניהו לא יהיה מבוגר אחראי, רעיון מסדר, שנועד למנוע בזבוז קולות. בפעם הקודמת, בזכות הצבעה אחראית וגם כמה ניסים משמיים, כולן עברו את אחוז החסימה. הפעם תהיה יד איש באחותו.
