מהו פסק הדין שהמריץ את נתניהו וסביבתו לבחון את עסקת הטיעון * כיצד הצליח יו"ר האופוזיציה לאיין את הקואליציה ואולי לפרק אותה * למה ההטרלה של אהרן ברק גרמה לקרע מול תומכיו * ואיך השר לביטחון הפנים שראה את עוולות המשטרה בבלפור שוכח אותן עכשיו
זה סופו של כל קלון
בכמה שיחות שניהל בשנים האחרונות השווה את עצמו בנימין נתניהו לאלפרד דרייפוס, מי שנפל קורבן להליכים משפטיים תפורים ולדיפ־סטייט נכלולי. למשמע פרטי עסקת הטיעון, והתיווך של השופט אהרן ברק, אפשר להיזכר בציטוט של ראשי תומכיו של הקצין הצרפתי, שמופיע בספר מאלף על הפרשה מאת ז'אן דני ברדן: "אנו היינו מוכנים למות למען דרייפוס, אבל דרייפוס לא רצה למות למען דרייפוס".
תומכי ראש הממשלה לשעבר ציפו ממנו לא להסכים לעסקת טיעון כי בעיניהם משפט נתניהו גדול מנתניהו, וזה נכון: האינטרס הציבורי הטהור מחייב בירור עד תום של הנושא שבעטיו פוזרו ארבע כנסות ובוזבזו שש שנות מדינה, כדי שנדע אם התיקים נתפרו או הוגשו בצדק. הוא הסכים לדון על ההסדר כי בעיניו נתניהו גדול ממשפט נתניהו, וגם זה נכון: סיום הפרשה ללא מאסר וללא הרשעה בשוחד יאפשר לו להיזכר בזכות כהונתו הארוכה ומדיניותו, לא בגלל פסק דין. הוא יוכל להיות המנהיג הרוחני של הימין, לעשות כסף, להקים את "מרכז נתניהו לביטחון" שתמיד רצה. לשיטתו, ההיסטוריונים יזכרו שהוא נפל בהצבעה בכנסת, לא בגלל הרשעה בבית משפט וסיים בבית, לא במעשיהו.
עצם הוויכוח על הקלון מדגים את הגיחוך שבכלי המשפטי כדרך ליישוב מחלוקת היסטורית: כלל ידוע בלימודי המשפטים הוא שהמושג המשפטי שבו נעשה השימוש הכי חסר תום לב הוא "תום הלב". ובאותה מידה: קלון שכולם מסכימים לו הוא לא כזה שעורכי דין צריכים להחליף לגביו טיוטות.
יש סיבות רבות שבעטיין התחדש המו"מ בין מנדלבליט ונתניהו. אחת החשובות שבהן היא פסק דין של העליון שניתן בחודש שעבר בעניינו של ניצב בדימוס ניסו שחם, ואושרר השבוע בהחלטה נוספת. שופטי העליון קבעו שאוסף של התנהגויות כשרות יכול להצטבר, כמו באלכימיה, לעבירה של מרמה והפרת אמונים. העמימות הזו מציקה מאוד בכל הנוגע לעקרון החוקיות, הדרישה הבסיסית לדעת מה כשר ומה לא. פרקליטי נתניהו הסיקו מכך שאין דרך לצאת בלי הרשעה: תיק 1000 כשר, זה ייגמר במקרה הטוב בהרשעה, קנס ועבודות שירות.
ההיגיון הבסיסי לא השתנה. ביום שבו הורשע אהוד אולמרט בארבעה סעיפי מרמה והפרת אמונים זעקה הכותרת "הזיכוי", כי לכל היה ברור שפרשות ראשונטורס וטלנסקי שבהן זוכה היו העיקר. לכן מנדלבליט יודע שייבחן בעיקר מול סעיף השוחד בתיק 4000. גם נתניהו מבין מול מה הוא מתמודד. שני הדחיינים הכרוניים ביותר בזירה הציבורית בישראל דחו ודחו את ההכרעה הבלתי נמנעת, והפעם זה היה כנראה עיכוב אחד יותר מדי.
יצאו מאהרן
השליח שהגיע אשתקד לאהרן ברק, איש העסקים מוטי סנדר, היה חד משמעי: תסתכל בסקרים, אמר לנשיא בית המשפט העליון בדימוס. האמון במערכת המשפטית צולל כתוצאה ישירה של משפט נתניהו. אם לא תפעל, הזהיר, לא רק אחוזי התמיכה יירדו, מפעל חייך יירד לטמיון.
שבוע קשה עבר על שני מחנות אחרי שהתפרסמה הברית המפתיעה בין ברק ונתניהו: כל אגף גילה שהמנהיג הנערץ שלו היה מוכן לכרות ברית עם הדמון הגדול. בכל זאת, נראה שהמצוקה במחנה הרל"בי קשה יותר. המהפכן השיפוטי מספר אחת, הלוחם ללא חת בשחיתות, פועל למען עסקת טיעון ומבצע עבירה פלילית שאין חמורה ממנה: השמעת מילים טובות על נתניהו בציבור.
מרענן לראות את ההלם השמאלני עם גילוי נזקי האקטיביזם המשפטי. שלושים שנה משבחים שם את הדמוקרטיה המהותית, הפרשנות התכליתית, החקיקה השיפוטית, הסבירות ושיקול הדעת ועוד מושגי שסתום מעורפלים, אך לפתע, כשהאב המייסד חורג מסמכותו לטובת נתניהו, הם מגלים את השמרנות. רק חסר שיתחילו לדבר על האלימות הלגלית.טוב
הנשיא ברק יודע היטב שנתניהו לא "הגן בכל כוחו על מערכת המשפט". זו הייתה הטרלה שנועדה לגרום לשבר בממדי שבתי צבי בין נתניהו ונאמניו. אבל הוא שגה, כי מה שקרה הוא קרע בין ברק עצמו ובין תומכיו. דומה שרק עכשיו הבין שהאקטיביזם השיפוטי היה עבורם תמיד האמצעי – ולא המטרה. אשתקד ייחלו שאחד־עשר שופטי בג"צ ימנעו מנתניהו להרכיב ממשלה בלי רמז קלוש בחוק, אך עכשיו הם מזדעזעים כאשר ברק ממציא קריטריון חדש להקלה בעונש, והוא דעתו של הנאשם על מערכת המשפט. בצדק הם הזדעזעו, בצדק אך באיחור.
כרגיל, לא המצאנו כלום: המפלגה הדמוקרטית וניו יורק טיימס מנהלים בימים אלה מסע צלב נגד בית המשפט העליון, שהרכבו הנוכחי משלב בין עמדות ימניות ואקטיביזם שיפוטי כדי להסיג לאחור שנים של פסיקה פרוגרסיבית. אלה מציעים פסקת התגברות ואלה את הרחבת בית המשפט כדי להעמיס עליו שופטים ליברליים. בעוד שש שנים, כשנשיא העליון יהיה מתנחל מגוש עציון ובבג"צ יהיה רוב שמרני, הם ייזכרו באמירה של רבין: בלי בג"צ ובלי בצלם.
נטיעות עץ ונפילות מהעץ
"מגיעה לעם ישראל ממשלה שיעבור שבוע בלי שנשמע עליה", אמר ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד בשבוע שבו הוקמה הקואליציה. משאלתו התגשמה השבוע: בנט ולפיד התאדו מהמכ"ם. כל השבוע דיברו רק על נתניהו, נתניהו ונתניהו.
המגעים לעסקה בין היועמ"ש ובין ראש האופוזיציה הזכירו שממשלת בנט היא תוצאה של התהליכים, לא המחולל שלהם. שבעה חודשים חלפו מאז השבעת הממשלה. זה פרק הזמן שלקח לממשלת נתניהו־גנץ להתפרק. לרגעים השבוע נראה היה שגם זו, כמו קודמתה, בדרך לסגור את הבאסטה.
המהירות שבה זעזע הסדר הטיעון את יסודות הקואליציה הפתיעה אפילו את אלה שהאמינו ביציבותה. בראשון הזהיר שר המשפטים סער את שרי מרצ "כמה גבוה שתטפסו על העץ ככה תיפלו בסוף". בשני הפילה ח"כית מרצ, ג'ידא רינאווי זועבי, את חוק הגיוס. בתווך, שרת הפנים איילת שקד חותרת להעביר את חוק האזרחות בקולות האופוזיציה. זה תקדים הרה סכנה בממשלה שמרכיביה אינם יכולים להסכים על דבר. כחול לבן יכולה להעביר את חוק יסוד השוויון בסיוע המשותפת, הימין את הכשרת ההתיישבות הצעירה, והדרך לפירוק עשויה להיות מהירה.
תוחלת החיים המעודכנת שצופים שרים בכירים במקרה של עסקה היא 4 עד 10 חודשים. ארבעה, כי זה פרק הזמן שייקח לליכוד לבחור יושב־ראש שאפשר יהיה לעשות אתו עסקים. עשרה, כי זה המועד שבו אמור לעבור תקציב מדינה. ההנחה היא שאם יש יו"ר ליכוד שאינו פסול חיתון, חברי האגף הימני בקואליציה לא יוכלו להמליך את לפיד לרה"מ ולהשמיד את עצמם סופית. אישור התקציב מבטיח את הרוטציה, ולכן, אם תהיה עסקה, גם תקציב לא יהיה. זה גם עשוי להיות מהיר יותר, כי גם מי שרוצה בקיום הממשלה לא יוכל להרשות לעצמו להתפשר על עקרונות, מחשש שהבחירות בפתח.
כידוע, בבורסה מוכרים מניות לא כשמפסיקים להאמין בהן, אלא כשחושבים ששאר השוק מפסיק להאמין בהן. למה הכוונה? הרי ההיגיון מלמד שמרצ, העבודה ורע"מ יעשו הכל כדי להנמיך פרופיל ודרישות מתוך הכרה שזו הדרך היחידה למנוע מימינה ותקווה חדשה לפזול ימינה לממשלה עם הליכוד. אבל החשש שלהם מפירוק קרב גורם להן להעלות דרישות, לא להפך.
לפיד ובנט, למשל, שותפים לחשדנות במניעיו של השר זאב אלקין. הם סבורים שהוא חימם את הנגב בכוונת מכוון עם נטיעות קק"ל. בין אם זה נכון ובין אם לאו, הדבר משפיע על יכולתם שלהם להתפשר בתוך הקואליציה. באופן מוזר, גם גורלו של ראש הממשלה הנוכחי כמו של כל קודמיו בדור האחרון ייחרץ בצלאח א־דין.
המשטרה על הקו
תגובת המשטרה על תחקיר "כלכליסט" הגיעה לטלפון שלי ביום שלישי בבוקר באולם 315 של בית המשפט המחוזי בירושלים. "במשטרת ישראל הכל נעשה עם האישורים המשפטיים הנדרשים", הודיע המפכ"ל. תגובתו נמסרה כאשר במרחק של עשרה מטרים ממני, חוקרו של ניר חפץ, יניב פלג, נמס על דוכן העדים בחקירה הנגדית. סבלנותם של השופטים פקעה למשמע הסבריו המאולצים של פלג לאיומים על חפץ, כאילו לא ניסה להפוך אותו לעד מדינה באמצעות סחיטה. "זה לא עושה שכל", קטע השופט בר־עם את מצעד התירוצים.
יש משהו בריא בחשדנות הציבורית למקרא הפרטים על שימוש משטרתי סיטוני בכלי הפריצה הדיגיטליים של חברת NSO. טוב שלמשטרה יש כלים דיגיטליים שמותאמים לשנות העשרים של המאה העשרים ואחת, אבל טוב גם שהאזרחים יידעו על כך. בכל פעם שגורם חיצוני בחן את שיטות החקירה של המשטרה בתיקים רגישים התגלה שימוש פראי ולא חוקי בכוח המשרה. אך בשבוע שעבר הלבין בית המשפט העליון בדיעבד את החדירה בניגוד לנהלים לטלפונים של יועצי נתניהו. אשתקד נסגר התיק נגד אפי נוה שהחל בשימוש בסלולרי הפרוץ של יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה. אם חוקרי משטרה אכן שתו את כל תכולת הסלולרי של מנהיגי הדגלים השחורים, מצטיירת תמונה מבהילה כשם שהיא סאטירית: הגוף האמון על שמירת החוק מפר את החוק בפראות גם נגד תומכי נתניהו וגם נגד מתנגדיו, באותו הזמן ממש.
למערכת אכיפת החוק יש עוצמה אדירה. כדי למנוע ניצול לא הגון שלה, יש צורך במערכות בקרה אבל בעיקר בהסכמה בין־מחנאית על כללי המשחק, לצד נכונות לאכוף אותם גם כאשר נוקטים בחוסר הוגנות כלפי הצד השני. בשבוע שעבר אושפז בבית חולים אזרח חרדי שהוכה קשות בידי שוטרים כי העז להעיר להם על התנהגות לא ראויה. באותו ערב הופל לקרקע בעוצמה חרדי אחר מזרנוק של מכת"זית. "קרה מה שקרה", הפטיר השר לבטחון הפנים עמר בר־לב, "הוא עשה פרובוקציות". היה עצוב לשמוע את ברלב. הרי הוא היה אחד ממפגיני בלפור המסורים וראה בעצמו את נזקי המכת"זיות והאלימות המשטרתית. אז, כמובן, הימין לא מחה. השר, כמו קודמיו, מוזמנים לקחת שיעורים בבית הספר הפרלמנטרי של יו"ר ועדת בטחון הפנים מרב בן־ארי, שבמסגרתו המשטרה עוברת חקירה צולבת בכל פעם שעולה חשד להתנהלות לא תקינה. תהיו בן־ארים.
