האם שרת הפנים מתכננת סולחה עם הימין על חשבון עבאס * איך קרה שמשפחת נתניהו קיבלה מתנת עתק ממיליארדר דווקא כשבקבוקי פלסטיק כמעט הוציאו אותה מבלפור * איזו תופעת מבטיחה ששופטי העליון החדשים יהיו המבאסים משני הצדדים * ולמה לפיד לא יוכל להתלונן כשראש ממשלה עתידי ימנה את אחותו ליועצת משפטית
מתרע״מים
שיחת הטלפון בין מנסור עבאס ואיילת שקד הגיעה לטונים גבוהים, ודאי לא כאלה שמאפיינים את יושב־ראש רע"מ. את לא עושה בשבילנו כלום, צעק מירושלים, כשהיא שומעת בניו יורק. הרקע היה חוק החשמל, בבת עינה של התנועה האיסלמית, מהלך שיאפשר לחבר לחשמל אלפי בתים לא מוסדרים. בוועדה התברר שהחוק הורחב בלי לעדכן את שאר הקואליציה. שקד טוענת, ובצדק, שהסיכום היה להעביר את החוק הנפיץ ככתבו וכלשונו. עבאס טוען, ולא בלי ביסוס, שאף חוק בתולדות הכנסת לא אושר בוועדות ללא כל שינוי.
"לא כל ויכוח הוא משבר קואליציוני", אמר עבאס שלשום. אבל המתיחות הזו מאותתת על משבר גדול יותר. רע"מ חושדת ששרת הפנים מתכננת סולחה עם הימין כשעבאס בתפקיד הכבש. אם לא נרחיב את החוק היא פשוט תעקר אותו, אמר. שקד, מנגד, חוטפת מתומכיה לשעבר בעיקר על השותפות עם התנועה האיסלמית. בשבוע שעבר שיגרה מכתבי איום בתביעת דיבה לפעילי ימין שפרסמו מודעות גדולות בהן היא מואשמת באי עצירתם של תקציבים לטרור. רצה הגורל ורצו ההסכמים הקואליציוניים, וכל יוזמות החקיקה שלה תלויות ברע"מ, שכן בראשות ועדת הפנים עומד ואליד טהא.
חמישה חודשים מהקמת ממשלת השינוי, נראה שכולם כבר הסתגלו: ניצן הורביץ מסתובב כשקוראים לו "כבוד השר" ובחדשות אומרים "ראש הממשלה" בלי לציין את שמו, כי אף אחד כבר לא חושב בטעות שזה עדיין נתניהו. רע"מ, נראה, מתקשה מכולם להתרגל לכבלים הקואליציוניים אחרי עשרות שנים משוחררות באופוזיציה. ההפסד המביך לממשלה בשבוע שעבר נגרם כי מאזן גנאיים לא קיבל את המשמעת שמחייבת חברי כנסת להצביע נגד רעיונות יקרים לליבם. רוב מכריע של המשברים מאז הקמת הממשלה נגרמו בגלל חיכוכים עם רע"מ. הממשלה לא יכולה להרשות לעצמה הפסדים מיותרים במליאה, וסטודנטים חופשיים בקואליציה.
שתי דבשות
הצמיד: בעשרים ושמונה בפברואר 2015, בדיוק בזמן שהעוזר של ג'יימס פאקר רכש לכאורה לשרה נתניהו תכשיט משובץ יהלומים ב־41,616 דולר (ואז הדולר עוד היה שווה משהו), התחולל בתקשורת הישראלית צונאמי שאיים להטביע את ספינת הליכוד. זה היה פחות משלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה־20 ונתניהו פיגר בסקרים אחרי הרצוג, בין היתר הודות לעיסוק בלתי פרופורציונלי בשתי פרשות משונות: חשבוניות ששולמו לחשמלאי אבי פחימה עבור עבודות פרטיות לכאורה בביתו של נתניהו בקיסריה, וכספי מיחזור בקבוקי שתייה ששרה נתניהו גרפה לכיסה. זה בלתי נתפס: בעוד מהדורות החדשות עוסקות מדי ערב רבע שעה בפרשה של שלושים אגורות לבקבוק טמפו, שרה נתניהו לא חששה לקבל מתנה בשווי של מאה וחמישים אלף שקל. בלי קשר לתוצאת השלמות החקירה, שכנראה לא תגיע לכתב האישום, מה חשבה לעצמה משפחת נתניהו כשקיבלה מתנת עתק כזו, בעודה עומדת בסכנת גירוש מבלפור בשל פרשה זניחה בהרבה?
העד: בקיץ 2009 שידרתי ראיון טלפוני מוקלט עם בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, שציין אז את שנתו המאה. הפרופסור הקשיש חיווה את דעתו שנאום בר־אילן של בנו לא יוביל לדבר: "הוא לא התכוון לזה", אמר, "הוא הציב תנאים כאלה שהערבים לעולם לא יוכלו להסכים להם". תמליל הראיון נחת על שולחנו של נשיא ארצות־הברית ברק אובמה, ולשכת נתניהו שיגרה אל התקשורת את ראש מערך ההסברה כדי למגר את התקרית. אני עוד זוכר את קולו הנסער של ניר חפץ בראיון בגלי צה"ל. "להקליט בן משפחה זה מעשה שלא ייעשה", זעק. "אנחנו מזועזעים מהשימוש הציני באדם קשיש שאינו מודע לכך שהוא מוקלט". השבוע, כשנחשף עומק ורוחב מפעל ההקלטות של חפץ, שהתפרש על פני עשור שלם וכלל ראש ממשלה, בני משפחה, עמיתים ועיתונאים, נזכרתי בשעשוע בראיון ההוא. היכנשהו בכונן הקשיח של חפץ אולי ישנה השיחה שבה נתניהו מורה לו לצאת לתקשורת נגד תופעת ההקלטות.
נטולי ברק
אם ייצא עשן לבן מחדר הוועדה לבחירת שופטים, בשלישי הקרוב, סביר שההודעה תקבע שארבעת העליונים החדשים הם המועמדים הטובים ביותר בנמצא. ספק אם זה נכון: כבר שנים רבות, בכל הנוגע לבית המשפט העליון, לא הטוב ביותר מנצח.
החוק ששינה את כללי המשחק הוא זה של שר המשפטים הנוכחי, גדעון סער. בעודו חבר כנסת באופוזיציה חוקק דרישה ששופטי העליון לא ימונו ברוב רגיל, אלא יידרשו 7 מ־9 חברי הוועדה. המהלך הפקיע מהשופטים את היכולת לשכפל את עצמם אבל התוצאה הצדדית מעניינת לא פחות: כל צד הצליח לקפד את ראשם של המועמדים המצטיינים של הצד השני. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהתכונה הנדרשת לשופטים איננה ברק, אלא מתינות. בשיטה הקודמת נחסמה דרכה של רות גביזון ז"ל לעליון בגלל שאהרן ברק סבר שיש לה אג'נדה. בשיטה החדשה, לא היה אפילו טעם שתיגש. בעצם, גם ברק עצמו כנראה לא היה נבחר לעליון.
השופטים מעוניינים מאוד במינויו של מנהל בתי המשפט יגאל מרזל לעליון, וזה מספיק כדי שייפסל בידי הפוליטיקאים בוועדה. מהצד השני, הוטל וטו של הנשיאה חיות על שני המינויים שהאגף השמרני רצה, חגי ויניצקי ועפר האן. התוצאה, שניכרת בבית המשפט בשנים האחרונות, היא בינוניות. אם לא הרגזת אף אחד בקריירה שלך, אולי לא הצטיינת מספיק.
המאבק על בג"צ החליף בהדרגה בשנים האחרונות את יהודה ושומרון כנושא מספר אחת בפוליטיקה הישראלית. על הרקע הזה, בולטת עוד תופעה מעניינת: בעבר מונו לעליון שופטים רבים בשנות החמישים המוקדמות לחייהם, ואפילו סוף שנות הארבעים. כך זכו שמגר וברק, כל אחד, ליותר מעשר שנים בנשיאות העליון, כשהם אינם חייבים דבר לאיש. כיום אף פוליטיקאי לא ירשה לעצמו להסתכן במינוי שירדוף אותו עד 2040. התוצאה היא שכהונות שופטי העליון ונשיאיו מקוצצות משמעותית. בשנים האחרונות רובם ממונה בגיל שישים ומעלה, עייפים מקריירה ארוכה ועם אופק שמתקצר. אם למועמדים הצעירים יותר יש הומור, הם יכולים לעתור לבג"צ נגד הוועדה, ולטעון לאפליה אסורה על רקע גיל.
כמו באמריקה
ציטוט של דודי אמסלם חולל לפני כמה שבועות מהומה־לרגע. "כשנחזור לשלטון, מה שנעשה זה לכנס את הכנסת באופן מיידי, נשנה את החוק ונעשה על הדרך חוקים שבפעם הבאה לא יאפשרו להם להיבחר. אנחנו ניקח את ההתנהגות שלהם, נוסיף 100 אחוז ונדרוס אותם עד הסוף". הליכוד רצה למנות מקורבים, לפיד מינה קרובים. הליכוד המציא את הנורבגים לכנסת, ימינה הכפילה את מספרם. אלקין של הליכוד יצר לימין רוב מנופח בוועדות, אלקין של תקווה חדשה מייצר רוב מלאכותי גדול עוד יותר לקואליציית השינוי.
דברי אמסלם באופוזיציה ומעשי הקואליציה מסמנים שינוי משטרי, ממודל בריטי למודל רואנדי: הוטו וטוטסי, שני שבטים שמתחלפים בשלטון, וכל פעם טובחים ללא רחמים בשבט השני, כמובן מטאפורית. במסורת האנגלית שעליה נשענה שיטת הממשל הישראלי, הכלל החשוב ביותר הוא "איט איז נוט דאן", כך לא ייעשה. האקלים המקומי והתקצרות הקדנציות יצר תחושת דחיפות שחיסלה את כללי הנימוס. כשאהוד ברק ביטל את מגבלת 18 השרים עם כניסתו, הוא רק רצה למנות עוד שר או שניים, אבל כשהליכוד נבחר אחריו הוא כבר מינה ממשלה של שלושים שרים. כאשר נתניהו חוקק את החוק הנורבגי הוא רצה לפתור בעיה נקודתית, אבל התוצאה היא שהפסיד את הצבעות התקציב לגדודים של חיילים אלמונים במשמרות לילה. כאשר לפיד ממנה עכשיו את גיסתו לקק"ל, הוא כנראה סבור באמת שמדובר בהתנדבות נאצלת, אבל לא יוכל להתלונן אם ראש הממשלה הבא ימנה את אחותו ליועצת המשפטית לממשלה.
שרי המרכז־שמאל מציפים עכשיו את המשרדים במינויים פוליטיים מתוך זעם: כדי לפצות על שנים שבהם המגזר היצרני ביותר בישראל הודר מהשלטון לטובת הימין והחרדים. הימין, מנגד, הציף את השירות הציבורי מתוך זעם דומה, על הדרת המחנה הגדול ביותר בארץ לטובת האליטות.
כדאי להעיף מבט לארצות־הברית כדי לראות היכן זה עלול להיגמר. הפוליטיקה בוושינגטון כבר מזמן לא משמשת ככלי ליישוב סכסוכים, אלא ככלי נשק: רוב זעיר משמש לשינויים דרמטיים, ונושאת המטוסים של ארצות הברית מזגזגת בפראות אחת לארבע או שמונה שנים. האופוזיציה התורנית עושה כמיטב יכולתה לשתק את וושינגטון, והתוצאה היא משטמה בין המחנות וצלילה היסטורית באמון במוסדות השלטון. בין הרפובליקנים לדמוקרטים פעורה תהום אידיאולוגית. מה התהום הישראלית שמצדיקה את הטרלול?
