בהנחה שכוח שמירת השלום של האו"ם לא יוזעק לחצוץ בין הניצים בקבינט הקורונה הישראלי, מה בעצם קרה שם, בנסיעה לניו־יורק?
האירוע המשונה הזה לא התחיל בגלל שרון אלרעי פרייס, אלא דווקא בגלל ה־FDA. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן דרס את החלטת הגוף הבריאותי הקובע בארה"ב, ולמעשה מעניק זריקות בוסטר לכל דורש, בדומה למתרחש כאן בארץ. בנט סבר כנראה שהוא עוזר לביידן, זה שהציע לו להתקשר מתי שהוא צריך, אבל לאוזניים ישראליות זה נשמע בעיקר כירי בתוך האמבולנס המקומי.
לא שאין מתיחות בין הדרג המקצועי והממשלתי גם כאן. לפני כמה שבועות, שווה להיזכר, היה זה דווקא בנט שפרסם הודעת גיבוי לד"ר אלרעי פרייס, עוד לפני שר הבריאות, כשזו הותקפה בידי חברי קבינט עלומי שם. כאז כן היום, הפערים בין השרים והרופאים היו מצומצמים בהרבה משנראה. משרד הבריאות לא דרש מעולם סגר, ואילו ראש הממשלה לא פסל בהכרח הגבלות, אם יידרש.
אלא שהגבלות פירושן פיצויים, ופיצויים משמעותם פריצת מסגרת התקציב באמצעות מה שקרוי בעגה המקצועית "קופסאות". מתישהו במהלך הקיץ פסק מנכ"ל משרד האוצר, רם בלינקוב: "המילה המתועבת 'קופסה' לא תישמע עוד". משרד האוצר והעומד בראשו הם אולי הגוף החזק ביותר בממשלה הנוכחית, ומכאן, בין היתר, נגזרה המדיניות שבסופה עימות עם משרד הבריאות. בצמרת המשרד ראו את הנאום והזדעזעו: זה כמו לתקוף אלופים באו"ם באמצע מבצע צבאי, אמרו.
בהנחה שהגל הנוכחי של הקורונה דועך, המכשול המיידי על הישרדות הממשלה הוא בכל זאת רע"מ: על פי הדיווחים היא על סף פרישה מהממשלה, ועל פי הכחשות מנסור עבאס כמי שמבוטנת אל הקואליציה עד עולם. האמת באמצע: רע"מ נתקלת, לראשונה בתולדותיה, בבירוקרטיה הממשלתית: יש פער גדול מאוד בין ההישגים שהצגת ובין האיטיות המייאשת עד שהם נראים בשטח. למפלגות רגילות יש מכוניות שרד לנסוע בהן, לשכות להזמין אליהן מקורבים והחלטות לפנק בהן את הבוחרים. לרע"מ, שבחרה לא לאייש אפילו את משרת סגן השר המסכנה שהועמדה לרשותה, אין כלום: עבאס רואה איך כולם סועדים בפנים והוא נותר בחוץ, רעב.
שלא לדבר על העובדה שלא מיותר לשוב עליה: אין מפלגה אחת בשם רע"מ, אלא אוסף של סיעות יחיד. עבאס אכן לא חולם על נטישה, אבל וואליד טהאא משדר סימני מצוקה ומאזן גנאיים – סימני עצבנות. זה לא אומר שהפרישה קרובה: הרי אם המצב הציבורי של המפלגה גרוע בגלל הפרת הבטחות, אז אין סיבה ללכת לבחירות, ואם המצב ישתפר למה לפרק?
בינתיים, סיוע בלתי צפוי לרע"מ מגיע מאחד משירותי הביטחון: שם עדכנו לאחרונה את מי שצריך שכדאי לבנות, והרבה, בערים הערביות. אם לצעירים לא יהיה היכן לגור, הם יזלגו עוד לערים המעורבות, שאותן מזהים במערכת הביטחון כפצצת זמן, לא כפוטנציאל לדו קיום.
הקונצנזוס בקואליציה הוא שהבעיה האסטרטגית הייתה ונותרה גנץ. על אף ההכחשות, משוכנעים שם במידע שהגיע, ולפיו פרקליט מוכר של נתניהו מנהל מו"מ עם פרקליט מוכר של גנץ כדי להקים ממשלה חלופית. בחדרי המו"מ שלהם האור עדיין דולק.
פצצה מתקתקת
חוץ משרון אלרעי פרייס, עמדו גם האירנים במוקד מתקפותיו של ראש הממשלה על במת האו"ם בניו יורק. בדרכו לשם, עיין בנט במאמר של אחד מקודמיו, אהוד ברק, שקבע ב"ידיעות אחרונות" כי אין עוד דרך למנוע את הפיכת איראן למדינת סף גרעינית. בזמן שיש מי שמציעים לחיות לצד הקורונה, הוא הציע, בעצם, לחיות לצד האטום. על פי פרסומים, בנט וברק שוחחו פעמיים בתקופה האחרונה. האם ברק הוא הציפור המבשרת בשם ממשלת ישראל את בוא החורף הגרעיני? אם כן, מדובר בבשורה דרמטית מאין כמותה: הודאה בכישלון הקמפיין הישראלי הגדול מאז קום המדינה, מאמץ בן שלושה עשורים ושבעה ראשי ממשלות.
אלא שזה כנראה לא נכון. בנט איננו שותף לתפיסה של ברק, שלפיה המאמץ הדיפלומטי לעצירת איראן כבר כשל והמאמץ הצבאי צפוי לכישלון. הזינוק הדרמטי בתקציב הביטחון החדש מעיד על כך: לא שמים כל כך הרבה מיליארדים, כל כך מהר, על מהלך סרק בלי לקוות להשיג, לפחות, את תשומת ליבו של העולם כדי שיפעל בדרכיו שלו לעצור את טהרן. גורמים בעלי אחריות בישראל עוקבים בדאגה רבה אחר הפטפטת בחוץ, שעוסקת בחופשיות בשאלת קיומה או אי קיומה של האופציה הצבאית. תרמו לכך גם צחצוחי החרבות בין ראש הממשלה הקודם והנוכחי, שבמסגרתם הנוכחי רמז שהקודם זנח את האופציה הצבאית, והקודם טען שהנוכחי הבטיח לביידן מדיניות "אין הפתעות". בעיתונות כבר התפרסמו השבוע מאמרים שניתחו מתי בדיוק תהיה לישראל יכולת מבצעית לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, ובמקביל התפתח דיון ער בשאלה למה הוזנחו חלק מהאמצעים הצבאיים (בצה"ל לא תולים זאת בהחלטה מודעת של נתניהו אלא, אולי בדיפלומטיות, באי אישורו של תקציב בגלל הכאוס הפוליטי). ההפקרות שבה מתנהל הדיון ב־2021 מזכירה את 2010, שבה אויבי ישראל יכלו להתעדכן על חילוקי הדעות בקבינט ועל מצב המוכנות של צה"ל ממעקב אחר מהדורות החדשות.
האמריקנים היו שמחים מאוד למימוש עקרון "אין הפתעות", ושאבו עידוד רב מהדברים שאמר שר החוץ יאיר לפיד בשבוע שבו קמה הממשלה. ההתבטאות הזו והנגזר ממנה עמדה במוקד לא מעט פגישות בדרג בכיר מאוד שנערכו לאחרונה בין ישראלים ואמריקנים. ככל הידוע, אין הסכמה ישראלית כזו. 2022 עשויה להיות שנה מפתיעה.
שופטת מטעם עצמה
זעזוע פקד אפילו את בעלי המזג השיפוטי ביותר בבית המשפט העליון כאשר הנשיא בדימוס, משה לנדוי, נאם בהפגנת מאות אלפים בירושלים, בראשית 2001, נגד המו"מ לחלוקת העיר. שופטים בבג"צ קבעו אז בעיתונות שמשורה ישחרר רק המוות: כאשר פנסיונר של העליון מתבטא בנושאים פוליטיים, הצל הארוך יעיב רטרואקטיבית על כל פסיקותיו.
למקרא התבטאויותיה של נשיאה בדימוס אחרת, דורית ביניש, במוסף הזה בשבוע שעבר, נראה שקמה יורשת ללנדוי. לאן נעלמה המסורת שלא להתבטא בעניינים שנויים במחלוקת? כבודה התגוללה על נשיא ארה"ב לשעבר ועל הימין המקומי, עלבה בחברי כנסת, ובעיקר מתחה ביקורת על פורום קהלת, גוף שמרני ששם לו למטרה להחדיר מעט יותר צניעות וריסון בבית המשפט. "קהלת חדר בשיטה מאוד מתוחכמת ופרס זרועות לכל שלוחות האקדמיה הממשלה והציבור. אנשיו הם רפובליקנים קיצונים בעלי תפיסה ליברטנית", אמרה ביניש לנחום ברנע וטובה צימוקי. "הוא פועל בהשראת תפיסות עולם זרות שסותרות את כל מה שנבנה כאן. הם מנצלים את החולשה של חברי כנסת ושרים שאינם בקיאים בחומרים. הם מטיפים לכל מה שמייצג הטראמפיזם. הם חדרו גם לוועדה לבחירת שופטים. יש להם המון כסף".
האם ויכוח לגיטימי המתנהל בכל מדינה בעולם על גבולות מערכת המשפט הוא מאמץ להרוס "כל מה שנבנה כאן"? איך שופטת שמתגאה בשמירה על הדמוקרטיה כופרת באופן כל כך בסיסי בזכותה הדמוקרטית של הכנסת לבחור חברים על סמך עמדותיהם, ואיך זה הפך ל"חדירה לוועדה לבחירת שופטים"? האם הכסף של הקרן החדשה לישראל הפריע באותה מידה לביניש, כאשר סייעה לפתיחת שערי בג"צ לרווחה לעותרים סדרתיים מעמותות ממומנות? האם זה קשור לשורשיה המפא"יניקיים המתוארים בהרחבה בביוגרפיה החדשה שלה?
ביניש מתגאה בראיון במלחמתה למען פסילת ברוך מרזל ודומיו מריצה לכנסת בעוון גזענות ("יש גבול לחופש הביטוי", נימקה), אך שוכחת להזכיר את מלחמתה למען חופש הביטוי של עזמי בשארה וחבריו שתמכו בפיגועים ועודדו אותם ובכל זאת מנעה את פסילתם מהתמודדות לכנסת. ארבעה חודשים אחרי ההתנפלות על יהודי רמלה ולוד, היא טרם הביעה חרטה על תעודות ההכשר הסיטוניות שסיפקה לתומכי טרור בדרכם לבית המחוקקים. טחו עיניה מראות את אחריותה ואחריות חבריה להקצנה באגפים לא קטנים של הציבור הערבי.
במוקד תקוותיהם של ביניש ותומכיה הנוכחיים לאקטיביזם המשפטי נמצא כעת מרזל אחר, יגאל מרזל. השופט המבריק, בן ה־49, הוא יותר ביניש מביניש. מאמריו ופסיקותיו מלמדים שהוא תומך בפסילת חקיקה גם בלי חוקי יסוד, וכבר ב־2006 פסק ששופט רשאי לחלץ מחוקי יסוד דברים שלא נכתבו בהם (דוגמא עדכנית? הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נאשם). לא סתם נאבקים שופטי בג"צ על מינויו: אם ייבחר, ישמש מרזל שופט עד 2043 ויכהן כנשיא העליון. המערכה על בחירתו היא לא פחות מגורלית. לצערה של ביניש, גם לחברי הימין יהיה מה לומר בדיון.
דמעות כריש תנין
משבר אנרגיה חריף פוקד את העולם: הנפט זינק, הגז המריא, בלונדון כבר משתרכים תורים מחוץ לתחנות דלק ובאירופה מתכוונים לחלק מיליארדי יורו למשפחות כדי שיוכלו לחמם את בתיהן בחורף המתקרב. אם יחסרו מקורות אנרגיה, אולי יוכלו האירופים להתחמם לאור מדורה שתובער מגיליונות ישנים של עיתון ישראלי ותיק. "האירופים לא פראיירים מספיק כדי לקנות גז כחול לבן במחירי מונופול", נכתב בדה מארקר לפני שמונה חודשים בלבד. כבר אז היה הגז ביבשת יקר פי שניים מאשר בישראל. כעת הוא יקר פי שישה. השבוע התחבאה בין דפי העיתון הודאה היסטורית בכישלון: "החוזים של חברת החשמל נראים לפתע כמו העסקה הטובה בעיר". הדבר משול לכך שמאמר המערכת של "הארץ" יביע תמיכה בסיפוח השטחים.
לאורך שבע השנים האחרונות התנהל מאבק על מתווה הגז שהיה הכל חוץ מדיון רציונלי על מחיר. זו הייתה מלחמת דת. תומכי המתווה, שטענו כי הוא יבטיח לישראל עצמאות אנרגטית וגז זול יחסית במחיר קבוע, לא תוארו כטועים, אלא כמושחתים, תומכים של מושחתים או במקרה המקל – אידיוטים שימושיים של מושחתים. כל ישראלי, טען אך לאחרונה פרופסור ירון זליכה, משלם "מס תשובה": מחיר מופקע על הגז, ומכאן על החשמל, ומכאן על רוב מוצרי הצריכה בישראל. אשתקד, כשהקורונה ריסקה את מחירי הגז בעולם, צייץ מו"ל העיתון גיא רולניק ש"אזרחי ישראל משלמים פי 4 בגלל… המתווה הכושל והמושחת". כאשר הגז בעולם זינק אך בישראל נשאר זול, לא נשמעה מכיוונו התנצלות. להפך: בפודקאסט של העיתון אמר רק ביולי האחרון: "המחיר עם חוזה מאוד גבוה. המחיר בחוזה הוא שערורייתי, מאוד גבוה, רק עולה". ותחזיתו של זליכה? היא התממשה בערך כמו תחזיתו שמפלגתו תעבור בוודאות את אחוז החסימה.
תמיד כדאי להתייחס בביקורתיות לדרישותיהן של חברות גדולות במשק. אבל ביקורתיות בריאה מחייבת גם להודות בטעות. למשל, כאשר בית המשפט המחוזי סירב לאחרונה לאשר תביעה ייצוגית בנושא הגז כי לא השתכנע שאכן נגבה מחיר מופרז. או כאשר הטענות שלפיהן אף מדינה באזור לא תרצה לקנות כמות ממשית של גז טבעו בים המציאות.
"שכנתנו מדרום לא ממש זקוקה לגז ישראלי", נכתב בדה מארקר אך לאחרונה. ספרו על זה לשר האנרגיה המצרי, שהיה ראשון המטלפנים למקבילתו הטריה, קרין אלהרר. הוא זקוק נואשות לגז כחול לבן. לפתע מתברר שחוות הדעת הביטחונית שלפיה מתווה הגז יעזור אסטרטגית לישראל מול שכנותיה, לפני שש שנים, לא הייתה מאמץ מושחת לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים כפי שפומפם, אלא ניבוי מדויק של המציאות. סיסי לא סתם יצא מגדרו לקבל את פניו של ראש הממשלה הטרי בנט: הוא רוצה גז, ורוצה הרבה, וכך גם המלך הירדני. כאשר מתנגדי המתווה מקוננים כעת על המחירים הגבוהים באירופה מבלי להתנצל, אלה דמעות תנין. כריש תנין, במקרה הזה.
