איך לפיד הישן היה תוקף את לפיד החדש על רקע פרשת שטרן * מדוע אדלשטיין מאמין שהדרך של הליכוד חזרה לשלטון כוללת ניתוח לקיצור קיבה * איזה מסר העבירה הרשימה המשותפת לקואליציה * ומהו השיעור שמלמדת אותנו בריטניה על המגיפה
מודיעין, שלום
בדרך לישיבת הממשלה עם אנגלה מרקל השבוע שמע השר אלי אבידר ברדיו את אלעזר שטרן מפטפט את עתידו הפוליטי לדעת. הוא האזין וכמעט התחרפן: הרי עתידו הפוליטי, תיק המודיעין, היה תלוי בכך ששטרן ייבחר לראשות הסוכנות היהודית. והנה, מתנדב שטרן מיוזמתו לטייל בשדה המוקשים של ההטרדות המיניות כדי להעניק לראש השב"כ המיועד הגנה שכלל לא התבקש לתת.
בכניסה לקנצלרית נפגשו השניים: "מה כבר ביקשנו ממך?", הרים עליו אבידר את הקול, "שלושה חודשים לסתום את הפה?". עזוב, זה כלום, השיב שטרן, כמי ששותה קפה על החוף, עם הגב לים, ולא רואה את ההוריקן מתקרב במהירות מאחוריו. בערב, בניסיון נואש לכבות שריפה עם דלק, התראיין במהדורות בטלוויזיה, מוודא בכך שלא יישאר איש במדינה שלא ישמע את חוויותיו של האלוף במיל' עם מגרסות.
אבל הסיפור איננו אלעזר שטרן אלא יאיר לפיד. את הקריירה הפוליטית שלו השיק יו"ר יש עתיד בהשתלחות רבתי ב"פוליטיקאים הישנים", בניגוד לו, החדש: הוא הבטיח ממשלה בת 18 שרים וטען ששרים בלי תיק הם נטל תקציבי נורא. הפופוליזם התברר כלא פופולרי במיוחד: הציבור לא תגמל אותו על ההישג של צמצום הממשלה ב־2013.
מתישהו, בשנה האחרונה, הגיע לפיד למסקנה שלסחורה הזו אין שוק, ושהציבור לא מעניש על פוליטיקה ישנה, אולי להפך. הוא דיבר בעד עיתונות חופשית אבל תקף את תחקירי עובדה על יעקב פרי, נלחם בהטרדות אבל גיבה את נפילותיו המילוליות של שטרן, גם נגד מירי רגב. ובעיקר השבוע, כשהתעלם מהטקסט המפורש בראיון וטען ששר המודיעין לא גרס תלונות על הטרדה מינית. האירוניה היא שהמאבק השבוע התנהל למען אוסף מטרות שלפיד הישן תקף במשך שנים: הוא ניסה עד הרגע האחרון לשגר את שטרן למוסדות הציוניים שאותם החרימה בעבר יש עתיד בנימוק שהם "תעשיית ג'ובים", וכל זה כדי לפנות תפקיד קלוש של שר מודיעין שבו נלחם בעבר.
בלוח השנה של לפיד יש רק תאריך אחד: 27 באוגוסט 2023, מועד החילופים המיועד בלשכת ראש הממשלה. כפי שפורסם כאן לא מזמן, לפיד סקפטי באשר לאפשרות שאלה יתרחשו, אבל ככל שהזמן מתקרב התקווה גוברת, והפעולות בהתאם. לפיד הישן בטח היה נושא נאום נוקב, אבל לפיד הישן לא החזיק אף פעם בתואר "ראש הממשלה הבא".
אדרת בשינוי גברת
המערכה העיקרית שליוותה את הממשלה הזו כמעט מיומה הראשון הסתיימה בניצחון, אמנם עם נפגעים. ההימור של בנט הוכיח את עצמו: המשק נשאר פתוח, כמעט ללא הגבלות. המחיר הכבד בחיי אדם, 1400 איש, עשוי היה להצטמצם מעט, אך במחיר כלכלי כבד ביותר של הגבלות דרקוניות על התקהלויות ובמחיר חינוכי כבד של לימודים בזום. האם אפשר היה להקדים את הבוסטר בשבועיים? אולי, אבל ההבדל במבחן התוצאה לא היה דרמטי. קריאות השבר מהאופוזיציה הנוכחית על מחדלי הממשלה בקורונה אמינות בערך כמו קריאות השבר של האופוזיציה הקודמת על מחדלי ממשלת נתניהו: זו אותה האדרת, בשינוי הגברת.
האופק הפוליטי מתבהר מעט גם הוא: התקציב לא יעבור שינויים דרמטיים, ולכן סיכוייו לעבור גבוהים מאוד. בכירים בחד"ש העבירו השבוע מסר לקואליציה: אם רע"מ תתנגד לתקציב, אנחנו נתמוך. המשותפת לא רוצה שרע"מ תביא את כל ההישגים, אבל מצד שני אין שם חשק מיוחד לבחירות. הסיעה מפורקת לחלוטין באופוזיציה, כורעת תחת סכסוכים ואכזבות: בשבוע שעבר פרסמה מועצת חד"ש הודעה סרקסטית שתקפה דווקא את יו"ר המפלגה איימן עודה, ושיתוף הפעולה שהציע עם המרכז־שמאל.
המיגרנה הראשית של הקואליציה הייתה ונותרה בני גנץ. העוינות בין לשכות שר הביטחון וראש הממשלה עמוקה יותר אפילו משמתואר בתקשורת. "מתח מטורף", מגדיר זאת אחד הנוכחים. מילא רון ארד או, להבדיל, הפגישה עם אבו מאזן, הסכסוך מתבטא גם במריבות מטופשות עד כאב: בקבינט הקורונה שעבר ביקש שר הביטחון לעלות בשיחת וידאו, בגלל קושי טכני להשתתף. בלשכת ראש הממשלה סירבו בתוקף. התפתח סכסוך קולני, רווי דציבלים, על השאלה הרת הגורל אם בני גנץ יעלה בזום, או לא. בסוף עלה.
משבר הזום הסתיים, אבל אחרים בדרך. 200 מטר מפרידים בין לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון בקריה. בשישי שעבר נשלח דרך שטח ההפקר מתווך, השר חילי טרופר מכחול לבן, גדול נאמניו של גנץ אבל גם ידיד אישי של בנט. במשך שעה ארוכה ניסו השניים לצנן את הרוחות הלוהטות ולהפיג את החשדנות ההדדית הכרונית. בשתי המפלגות ספקניים באשר לסיכויים לשלום בר קיימא, במקרה הטוב בונים שם על הודנא.
למה יולי באוקטובר
למה עכשיו, שאל את עצמו כל ליכודניק למראה הכרזתו של יולי אדלשטיין, סתם כך באמצע החיים, על התמודדותו מול בנימין נתניהו. אל תשחק את עצמך מוקדם מדי, משננים יועצים אסטרטגיים למועמדים, והנה מודיע יו"ר הכנסת לשעבר על כוונתו לנצח את נתניהו, כאשר מועד ההתמודדות הרשמי: מאי 2025.
אלא אם היא תוקדם. ישראל כ"ץ, ניר ברקת ואדלשטיין עצמו לא משוחחים זה עם זה אם הם לא מוכרחים, אבל הנחת העבודה המשותפת לשלושתם – שתואמת גם לתקוותיהם, כמובן – היא שבשנה הקרובה יודיע בנימין נתניהו על עזיבת הפוליטיקה. עדויות לכך אין, ואם היו, ספק אם ראש האופוזיציה היה טורח לשתף בהן את צמרת מפלגתו. הוא לא נוהג לנהל שיחות נפש, בטח לא איתם. השבוע, בכינוס שערך אופיר אקוניס בכנסת עם כל כוכבי הסכם אברהם אפשר היה לנסוע שנה לאחור בזמן: באודיטורים שבו התכנסו כולם נתניהו עדיין כונה ראש הממשלה, ג'ארד קושנר הוא האיש החזק בוושינגטון ואין ביידן או בנט. אבל שתי קומות למעלה ישב מישהו אחר בלשכת ראש הממשלה וספק אם זה ישתנה בקרוב.
לברקת יש סקרים טובים וכסף, הוא בונה על גלישה קלה לתפקיד. כ"ץ נהנה מכוח לא מבוטל במוסדות המפלגה, והוא סומך על הסעיף בחוקת הליכוד שמאפשר בחירת יו"ר זמני במרכז, וכפי שלימד כבר אריאל שרון ב־1999, זמני יכול להפוך גם לכהונת קבע של שנים ארוכות.
הודעת אדלשטיין נועדה להשיג לו את יתרון החלוץ. אם נתניהו יפרוש, אמור הוא ליהנות מתשומת הלב שקונה הראשוניות. יש לכך גם חסרונות, כמובן, ובראשם הכעס בקרב תומכי נתניהו, עדיין רוב מכריע ממתפקדי התנועה. לשכת נתניהו פנתה השבוע לחברי כנסת רבים בבקשה להוציא הודעות תמיכה. אבל רק אחד, שלמה קרעי, התנדב לתקוף בארסיות את אדלשטיין, ולהאשים אותו בעריקה מתוכננת מהמפלגה.
הסקרים לא מנבאים בינתיים טובות לאדלשטיין, אם להיות מעודן, כיוון שרוב מצביעי הליכוד לא השתכנעו בניתוח שלו – שמספר מנדטים רב ככל שיהיה לא יחזיר את המפלגה לשלטון כל עוד נתניהו בראש. זה מסר קשה לעיכול: הוא מציע לליכוד לעבור דיאטת מנדטים חריפה כדי להשתחל שוב אל השלטון. אם תרצו, ניתוח חירום לקיצור קיבה. הוא מאמין שהזמן יעשה את שלו, ואחרי אישור התקציב למתפקדי הליכוד יהיה קל יותר להשתכנע. יריביו לצמרת ישמחו שהמתפקדים יפנימו את המסר אבל יהרגו את השליח.
הייאוש יותר נוח
בימים הטובים של מעגל התנועה ברחוב אוקספורד הוצבו שוטרים להכוונת התנועה של הולכי הרגל. מאות אלפי איש חצו יום יום את הכיכר הלונדונית שבה נגבה המחיר הגבוה בעולם למטר מרובע של שטח מסחרי. בשבוע שעבר לא היו שוטרי תנועה, בקושי היה צורך ברמזורים. על שתיים מארבע חנויות הענק בכיכר תלוי עכשיו שלט "להשכרה לכל מטרה". הלב הפועם של בירת הממלכה המאוחדת נראה כמו אחרי הבליץ, מינוס ההריסות.
אבל הברים של לונדון מלאים, במסעדות הנחשבות ממליצים להזמין שולחן חודשיים מראש, ועדיין צריך להתחנן לכרטיס בהצגות הפופולריות. החנויות הגדולות עברו ברובן למתכונת אונליין, מסמנות את מה שצפוי כנראה בכל העולם: הקורונה העבירה סופית את הקניות למחשב, אבל פחות כיף לשתות קוקטייל בזום.
אחרי יומיים בבריטניה, המסקנה היא שבתום כמעט שנתיים של מגיפה עולמית, אולי באמת אפשר לחיות לצד הקורונה. התחלואה בממלכה עדיין גבוהה, אבל חובת המסכות בוטלה. ברכבת התחתית של לונדון, מעבדה ויראלית גם בימים כתיקונם, נוסעים רבים מסתובבים בפנים גלויות.
בוריס ג'ונסון נכשל באופן מחפיר בגל הראשון של הקורונה, וכמעט שילם על כך בחייו שלו. רבבות מתו לשווא במסגרת ניסיון נואש לשמור את הכלכלה פתוחה, שבוטל רק כשבתי החולים הגיעו לסף הספיקה ומעבר לו. אבל העולם השתנה: עם החיסונים, סכנת המחלה הקשה איננה קיימת כמעט למי שקיבל שתי זריקות, או שלוש אם הוא תייר ישראלי. ממשלת בריטניה מאסה בתפקיד האומנת של אזרחיה. קיבלתם מהמדינה אפשרות להינצל ממחלה ומוות, היא משדרת לנתיני המלכה, אם למרות כל ההזדמנויות, ההסברה והתחינות לא ניצלתם אותה – זאת כבר בעיה שלכם. התרבות, התיירות והכלכלה לא ישותקו בגלל קומץ מופקרים, עצלנים או פתאים שמשתכנעים מהפייסבוק שלהם ולא מהרופאים והמדע.
