אפשר להניח שאם במקום הפגנה שבועית מול בית ראש הממשלה בירושלים הייתה מתארגנת הפגנה בהיקף מקביל מול בית ראש הממשלה החליפי בראש העין, בתוך שבועיים־שלושה כבר היינו בעיצומה של מערכת בחירות. בני גנץ ואנשיו נמצאים גם כך על הקצה. האולטימטום שהציגו לליכוד – תקציב או בחירות – גובש תחת שתי הנחות: אחת, שיש סיכוי מסוים שנתניהו יתקפל. שתיים, שגם אם לא, לא נורא. טוב מותם הפוליטי מחייהם בממשלה הנוכחית.
חומרתו של המשבר הנוכחי, בהשוואה לקודמיו המרובים, נובעת מהעובדה שלא רק ידו של נתניהו מרפרפת על הכפתור האדום. גנץ יכול להביא לפיזור הכנסת, נתניהו יודע זאת, וגנץ יודע שהוא יודע. אלה החומרים שמהם עשויה מיסקלקולציה. במפתיע, ובניגוד לדרך הטבע, מי שדוחף את גנץ לקו הניצי הם לא רק השרים אשכנזי וניסנקורן דווקא ח"כים מהשורות האחוריות של כחול לבן, אלה שלא ישובו כנראה לכנסת הבאה. בניגוד לפוליטיקאים מהעבודה והליכוד של פעם, הם לא פילסו את דרכם מהסניף למרכז ומהמרכז לבית הנבחרים, אלא קיבלו שריון. על כן כנראה מבחינת רובם זה לא אובססיה אלא אופציה, ומה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. כמו צמרת המפלגה, הם מתקשים להסביר לסביבתם החברתית הקרובה את הישיבה בקואליציית נתניהו.
המשותף להם ולנתניהו הוא התפילה להתפוצצות בועת בנט. במונחים של הפוליטיקה הישנה, הקדם־קורונאית, זה היה שבוע רע ליושב־ראש ימינה. הוא נקלע לדיונים הישנים שכבר גילחו ממנו בעבר, במצטבר, מאות אלפי קולות. סמוטריץ', להט"בים, חקירות נתניהו. במקום לדבר על מערכים אפידימיולוגיים הסתבך בשאלות על הקהילה הגאה. בנט עשה כברת דרך משמעותית בתחום, אך כפי שאפשר לחשוד, הוא אכן איננו גל אוחובסקי.
השאלה שתכריע את הבחירות היא אם פגיעתם של הנושאים הללו בבנט עדיין רעה כשהייתה בעבר, או ששיקול ההצבעה העיקרי יהיה שאלת ההתאמה להתמודדות עם המגיפה והשלכותיה. בנט מתכנן בבחירות האלה להציע תוכניות פעולה מפורטות: לכלכלה, לבריאות, לחרדים, לביטחון. מה שמכונה man with a plan. בשנים האחרונות, שנות פוליטיקת הזהויות, כמעט אף מפלגה לא טרחה לפרסם מצע בחירות, שנאמר: אין מצעים – כי אין ציפיות. אבל נסיקת בנט מראה שבקרוב עשוי להתחדש הקשר בין התוצאות לבין הביצועים.
אולי זו הסיבה שבנט עשוי לרוץ תחת שם חדש. בימים אלה הוא בוחן חלופות לשם ימינה. כוונתו היא להקים רשימה ישראלית רחבה: סמוטריץ' והאיחוד הלאומי יהיו מרכיב אחד ממנה, אבל גם שמות נוספים ומיתוג עדכני שיקל על בוחרי המרכז. חדי האוזן ודאי הבחינו שהגורם המפשר בקואליציה עד היום, צמד "דרך ארץ", אינם פעילים בניסיון למצוא פשרה, אפילו להפך. האם זה קשור לטענות שהם עשויים להשתלב ברשימה הזו, עם מימון המפלגות המשמעותי שהם מביאים כנדוניה? לפי הסקרים, לא יחסרו מקומות פנויים.
רב פקד
"מלמדים יקרים ערב טוב", נשלחה בשלישי בערב הודעה מוקלטת לסגל של כמה תלמודי תורה, "והרי הודעה חשובה: מחר, יום ד' לפרשת נוח, התפוחים נשארים באותה סלסילה בדיוק. אני מדגיש: כל התפוחים באותן סלסלות שהיו בהן היום. ושוב תודה על הכל, בברכה, צוות הכרם". התפוחים, הלא הם התינוקות של בית רבן, אכן הגיעו לסלסלותיהם. אף שירות חשאי לא האזין לקווי הטלפון, ולכן לא היה צורך בחשאיות ובשפת הסתרים. הרוח הפלמ"חניקית העולצת הזו עומדת ביחס הפוך למצבם הציבורי הבלתי מבדח של החרדים.
פתיחת תלמודי התורה הפיראטית בראשית השבוע הייתה תוצאת כישלונו של מו"מ ארוך על מתווה הלימודים במגזר. החרדים דיברו על חוסר היכולת לקיים את הלימודים מרחוק, בהיעדר מחשבים וזום. במשרד המשפטים קבעו שאין כל דרך משפטית להצדיק פתיחת מוסדות חינוך בערים אדומות כאשר מקביליהם בירוקות נותרים סגורים.
זו עמדה שאין הגיונית ממנה, אבל מה שפוצץ את המו"מ סופית היה מכתב שנשלח מטעמה של המשנה ליועמ"ש, דינה זילבר, והתייחס, ובצדק, לעובדה המקוממת שהמתווה כלל את חזרת הבנים ללימודים, בעוד הבנות תישארנה בבית כדי לפנות כיתות. "מתווה כאמור מעורר קושי משפטי של ממש נוכח פגיעה בשוויון על בסיס מגדרי ובזכות הגישה לחינוך", נכתב. כל עוד הדילמה הייתה לימוד תורה מול פיקוח נפש עוד ניתן היה למצוא פתרון. המשוואה של תורה מול שוויון מגדרי הייתה יותר ממה שההנהגה החרדית יכלה לעכל. במוצאי שבת הודיעו בשמו של הרב חיים קנייבסקי על חידוש הלימודים.
ראש הממשלה משוכנע שנכדו של הרב קנייבסקי, יענקי, מביא בפתיחת מוסדות החינוך לחיסול עולם התורה, בשל התנהלותו הכוחנית. בכירים חרדיים משתמשים במילים בוטות עוד יותר, בעוד בפומבי הם זועקים מרה על הפגיעה בכבודו של שר התורה. באופן מוזר, הדבר האחרון שעוד מגן על החרדים מהזעם הציבורי הוא העובדה שהם יושבים בממשלת נתניהו. כל עוד ראש הממשלה הוא כליא הברקים האולטימטיבי לזעם האופוזיציה, החרדים יכולים להסתתר מאחורי גבו הרחב. בעיתונות החרדית משתלחים בראש הממשלה במילים בוטות, אבל לא יפרקו את הברית כל עוד הוא בסביבה. הם אולי כפויי טובה, אבל לבטח לא משוגעים.
ימין קשים
גם גוש הימין נקלע לקורונה כשהוא סוחב מחלת רקע לא קלה. המחלה: דימום כרוני. במשך שנים היה בריא וחזק. הוא מנה ארבעה שבטים: העולים, הסרוגים, החרדים והליכודניקים. היו ביניהם פערי השקפות מסוימים אבל יתרון דמוגרפי ברור: כאשר לצידך ניצבים שלושה מארבעת המגזרים עם קצב הגידול הגבוה במדינה, אי אפשר באמת להפסיד בבחירות.
אלא שהדימום החל הרבה לפני שהמגיפה היכתה בישראל ובממשלתה. מפלגת העולים, ישראל ביתנו, נטשה פעמיים את הגוש, ב־2015 וב־2018, בטרם הגישה לו גט סופי (אזרחי כמובן) אשתקד. הרקע הוא סכסוך אישי בין ליברמן ונתניהו אבל מניעי העומק היו פער הולך ומתרחב בין בוחרי ליברמן ובין החרדים על רקע שאלות של דת ומדינה. בלי חלק ניכר מציבור העולים הימין דידה שלוש פעמים, חסר יכולת להקים ממשלה של עצמו, בכוחות עצמו, ללא קביים מהמרכז. הקרע בין ליברמן ונתניהו והגידול הקבוע בהצבעת האזרחים הערבים, מבשר שלימין לא יהיה קל יותר בעתיד.
בסמוך לפרוץ הקורונה ניתק מהגוש שבט נוסף: הציונות הדתית. רובה ככולה עדיין תומכת בנתניהו ועודנה ימנית מאוד, אבל הישארותה באופוזיציה ציננה את התמיכה בשלטון הליכוד. כשאומרים שעיתונאים וקובעי דעת קהל בימין קראו לנתניהו ללכת, מתכוונים בעצם לעיתונאים וקובעי דעת קהל עם כיפה סרוגה. שבע שנים אחרי הסיבוב הקודם, הוכשרו שוב הלבבות לחידוש הברית עם מפלגת מרכז.
הקורונה מאיימת להפוך את מחלת הרקע למצב טרמינלי, ולהפריד בין חלק מבוחרי הליכוד ובין החרדים. אחת לשבע־שמונה שנים מוצאות עצמן ש"ס ויהדות התורה באופוזיציה, כשלעצמו לא אירוע נורא כל כך למפלגות שוחרות חיים והתרעננות. אולם הפעם זה עלול להיות גרוע הרבה יותר מכפי ששיערו. הזעם על התנהלות אגפים בציבור החרדי מאיים להפוך אותם לנטל כבד על נתניהו. בפעם האחרונה שעמדו במוקד הקמפיין, בסבב 2 אשתקד, הליכוד הפסיד והגוש איבד 300,000 מצביעים. ואז זה היה רק חוק הגיוס.
האבסורד הוא שגוש הימין מתפרק אבל הימין עצמו חזק מאי פעם. בכל סקר שנערך מאז פרוץ המגפה, בלוק "רק ביבי" לשעבר זוכה ל־65 מנדטים פחות או יותר, ואם מוסיפים את ישראל ביתנו שלבטח איננה מפלגת שמאל, מדובר בלמעלה משבעים. הימין מת, יחי הימין החדש.
זאב זאב
דו"ח התחלואה היומי של משרד הבריאות מספק עוד שירות צדדי, אך חשוב: הוא מבצע, מדי יום, צילום סי.טי. חד ומדויק של אמיתות הדיווחים בתקשורת באשר למחלה, 10 ימים קודם לכן. בפעם הראשונה אפשר לבחון את הקשר בין ההערכות העיתונאיות בנושא משמעותי ובין המציאות בזמן אמת.
אם להסתמך על כלי המדידה הזה, אין קשר ממשי בין הליינאפים לבין העולם שבחוץ. מי שעקב אחר הדיווחים לאורך סגר תשרי, יכול היה להתרשם שהתופעה העיקרית בראש השנה הייתה תפילות המוניות, צפופות; שביום כיפור המגמה רק החריפה; שההתקהלות על חוף ימה של תל־אביב, שסוקרה בהרחבה, היא רק דוגמא אחת לגל הפרות רחב בהרבה. הנה צרור כותרות אקראי: "פייק סגר", "מורדים בהנחיות", "אזהרה: הפרות הסגר רק יובילו להתפרצות התחלואה". זה כוחה של עיתונות בדרך כלל: לדגום תופעה רחבה באמצעות תמונה חזקה, סרטון מטלטל, תיעוד מקומם.
אלא שנתוני האמת לא ממש תאמו את קלפיות המדגם. ההפך: תמונת המצב האמיתית בישראל של הסגר הייתה ציות כמעט מלא להנחיות, עטיית מסיכות רחבה, ומיעוט זניח ביותר של התקהלויות אסורות. לראיה, קצב הירידה התלול של התחלואה, פרי ההקפדה בסגר. מעולם לא היה כה נעים לגלוש במדרון חלקלק.
בחזית אחרת שאינה זהה אבל מתחרזת בכל זאת, נשא השבוע ח"כ מיקי זהר נאום חזרה בתשובה על סגנונו הבוטה כלפי מתנגדיו בפוליטיקה ובתקשורת. האם גם הוא זיהה שאין קשר בין הסיקור הנרחב לכל השתלחות כזו ובין הדיבידנד הפוליטי הדל המתקבל ממנה?
אין צורך לאמץ דובשניות יתר, ולקונן על התקשורת המתמקדת בכל מה ששלילי. זו דרכה של העיתונות מאז ומעולם: שני הנהגים שעשו טעויות קטלניות יפתחו את המהדורה ולא שני מיליוני הנהגים ששבו בשלום לביתם אחרי שנסעו כחוק. אפילו רומיאו ויוליה התאבדו בשל חדשה שלילית, פייק ניוז, שהגיעה לרומיאו, בעוד השליח עם חדשות האמת החיוביות התעכב. והמסקנה של שייקספיר, 450 שנה לפני הקורונה הייתה אכזרית ומדויקת: חדשות רעות תמיד ייסעו מהר יותר מחדשות טובות.
ובכל זאת, הנה הזדמנות לחשוב מחדש, לא רק בנושא הקורונה, על הבלבול בין הצורך בעיתונות ביקורתית ובין הביקורת הנרגנת כדרך חיים; בין הצורך להתריע כשמתרחשים כשלים (וכאלה היו לא מעט) ובין הניסיון לתאר תמיד את המציאות כולה כחומר לוועדת חקירה; על הקו הדק המפריד בין גינוי לתופעות שליליות בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה ובין התמכרות אליהן באופן שמעצים אותן לממדי ענק. מטרת העיתונות, עוד לפני קידום אג'נדות, מאמרי מערכת נוקבים ופרסי סוקולוב, היא לשקף את המציאות, ובמבחן הזה היא נכשלה כישלון חרוץ בסגר השני. למרבה הצער, ייתכן שתינתן לכולנו הזדמנות לתיקון בסגר השלישי.