כששואלים את יאיר לפיד מה הנכס העיקרי של בני גנץ הוא מצמיד את אצבעו לפיו ומשמיע צליל אחד ארוך: "שששששש". אחרי עשור בדיסטורשן, רווי שערוריות ומהומות, בני גנץ נועד להיכנס למשרד ראש הממשלה בדממה חרישית, ולא לעשות רעש בין שתיים לארבע. לפני שבועיים נכתב כאן שהוא איש משעמם במובן המעניין של המילה.
פרשת הטלפון הפרוץ (למעשה – חשבון אימייל פרוץ. לא ברור אם האירנים נכנסו אליו דרך הטלפון או דרך המחשב) איימה להיות מעניינת במובן המסוכן של המילה. ראשית, היא עצרה בצווחת בלמים את המתקפה האפקטיבית הראשונה של כחול-לבן על הליכוד והעבירה את הקמפיין למגננה. שנית, בבחירות המצרך הנחשק ביותר הוא זמן ונושאים: ארבעה ימים בוזבזו על הסברים סלולריים. אחר-כך הגיע פורים ובשבוע הבא שני המועמדים ממריאים לוושינגטון והופ – הבחירות כמעט נגמרו. שלישית, פרשה עם היבטים אישיים – או לפחות כפי שטענו בליכוד – זורקת את גנץ מחוץ לאזורי הענייניות והממלכתיות שבהם כוחו.
אבל במקביל, מול הטלפון הגיחה צוללת. בפעם הראשונה במערכת הבחירות הזו הצליח קמפיין כחול לבן לקבוע סדר יום ולעצור את המומנטום השלילי. כדי להבין מדוע צריך לחזור אחורה.
הבעיות של גנץ לא החלו עם פרסום האזהרה מהשב"כ. כשעוקבים אחר גרף המנדטים של הרשימה הטריה בראשותו רואים שהירידה מ-36 מנדטים החלה בימים שאחרי החלטת היועמ"ש להעמיד לדין את נתניהו. איך זה יכול להיות? הרי לכאורה זו אמורה להיות תחילת המפולת של הליכוד, לא תחילת ההתאוששות.
יש לכך שני הסברים. הראשון הוא שבחירות הן סיפור של מומנטום. במקום להתנפל על האולפנים ולצרוב בתודעה את העובדה שנתניהו הוא נאשם בפועל וראש ממשלה על תנאי, הרביעייה הגיעה לשיא הגובה בסקרים ופתאום הדמימה מנועים. לוח ההופעות הדליל שלהם היה בעיה אחת; ההופעה ברביעייה, משדות חרציות ועד דוכני פלאפל, היא בעיה אחרת. "הם נראים כמו כיתה בטיול שנתי", נאנח בכיר במפלגה שניסה לדחוק בגנץ להופיע יותר לבדו.
ההסבר השני לקוח מתחום האתלטיקה. בריצת 400 מטר שנערכת באיצטדיונים, כדי לפצות על כך שהמסלול הפנימי קצר יותר מהחיצוני, מזניקים את הרצים לא בקו אחד, אלא במדורג. כך, יכול להיות שלאורך רוב הריצה נראה שמישהו מוביל אבל אז מגיעים לישורת האחרונה ולפתע מתברר שזה שהוביל נמצא בכלל בפיגור, ולהפך. הנמשל הוא פרשת האישום נגד נתניהו, אולי הגדולה במתנות שקיבל אי פעם מועמד שרץ נגדו בבחירות לכנסת: במשך חודשיים לא נאבק נתניהו ביושב-ראש כחול לבן אלא ביועץ המשפטי לממשלה. המשקולת הזו כלאה אותו לעמדת פיגור בסקרים, אבל לאחר שהתקבלה ההחלטה החל קמפיין הליכוד, ולפתע התברר שגוש הימין דווקא נהנה מרוב מוצק, גם אם קטן ביחס לעבר. לכן, כאשר תיקי האלפים חוזרים, הליכוד מתכווץ. במידה רבה גורל הבחירות תלוי בשאלה אם תיפתח בדיקה נגד נתניהו בפרשת המניות.
אי אפשר גם להשתחרר מהרושם שהבחירות מעוררות כרגע יותר עניין בתקשורת מאשר בציבור. איפה בחירות 2019 ואיפה בחירות 2015, רוויות המתח והשנאה. כגובה הצפת הגועל כך הירידה במפלס ההתעניינות.
כמו בושם
"סקרים הם כמו בושם" היא אחת האזהרות המפורסמות ביותר של שמעון פרס המנוח מפני אופטימיות-יתר. ככל הידוע, הוא אף פעם לא העלה על דעתו שגם סקרים גרועים ילוו בניחוח בושם יוקרתי.
התשדיר השנוי במחלוקת מאוד – ולכן גם האפקטיבי – של איילת שקד, נולד ממצוקת סקרים. באחד מהם מתנדנד המיזם החדש של בנט ושלה על גבול אחוז החסימה, באחרים המצב קצת פחות גרוע אך עדיין רחוק מלהיות טוב. סרטון שמציג את שרת המשפטים כדוגמנית מסתורית, מצועפת, נועד לחולל בדיוק את מה שעשה: סערה גדולה שתזכיר לכולם את הנושא היחיד שבו לימין החדש יש יתרון מובהק על כל מתחריו. גם בגלל הזיהוי המוחלט של שקד עם מאבק באקטיביזם השיפוטי, ובעיקר: כי זהו הנושא היחיד שנתניהו, עקב מצבו המשפטי, אינו יכול לגעת בו אפילו עם מקל.
הקו שמפריד בין הצלחה וכישלון הוא שבעה מנדטים ומעלה או שישה ומטה, ויש לכך השלכה ישירה על היחסים בין שני ראשי המפלגה. בנט הרי מעוניין להתקדם לביטחון ושקד להישאר במשפטים. עם פחות משבעה, אין סיכוי שיקבלו זאת. אפשר לסמוך על נתניהו שאם ינצח ישחק היטב על המתח בין השניים. הוא יכול להציע שוב את תיקי החינוך והמשפטים. מה יעשה אז בנט, כששקד תדרוש להישאר בתיק הבכיר כתמורה להליכתה אחריו למרות ספקות קשים? ומה יקרה אם יסיימו עם חמישה בלבד ויהיו זכאים רק לתיק אחד? שניהם חייבים להגיע למספר הזה כדי להימנע מניחוח חמצמץ במוצאי יום הבחירות.
אמריקה מאחוריו
ב-1992 ג'ורג' בוש מנע מיצחק שמיר ערבויות והביא למפלת הליכוד; ב-1996, ביל קלינטון הפיק לשמעון פרס ועידה בינלאומית בשארם א-שייח כדי לסייע לו לנצח את נתניהו. בבוקר שאחרי, התקשר לנתניהו ואמר לו במילים האלה: "ניסינו לדפוק אותך אבל ניצחת אותנו"; ב-1999 יחסו הקריר לנתניהו השפיע יותר וברק ניצח. ב-2015 ברק אובמה החרים את ביקור נתניהו בוושינגטון, ממשלו סייע כספית בעקיפין לעמותות שמאל.
בחירות 2019 יהיו, ככל הידוע, הפעם הראשונה שבה ממשל אמריקני מתגייס כמיטב יכולתו לעזור דווקא לליכוד. ביום שני הקרוב ינאם בני גנץ באייפא"ק. הפלא ופלא, הבית הלבן מבשר שהנשיא טראמפ יוועד עם נתניהו באותה השעה בדיוק, ועוד פגישה למחרת למקרה שמישהו פספס. עוד קודם לכן העניק אתמול מזכיר המדינה שלו, מייק פומפאו, ראיון לכלי התקשורת בישראל שמסריו הם אחד לאחד מסרי נתניהו. טראמפ משתף באינסטגרם שלו מודעת תעמולה של הליכוד מנתיבי איילון, ובשבוע שבו מוחלט להעמיד לדין את נתניהו הוא מחמיא לו במסיבת עיתונאים במזרח אסיה.
החדשות הטובות לליכוד הן שקל לראות את מי רוצה ממשל טראמפ לראות כראש הממשלה. החדשות הרעות – עד היום היה קשר מקרי בהחלט בין ההעדפות של וושינגטון והרכב הכנסת בירושלים.
פוליטיקאים עם פטיש עץ
בפקולטות למשפטים כבר לא יספיקו ללמד השנה את פסק הדין המכונן שפסל מועמד לכנסת, לראשונה בתולדות המדינה. להחלטה התקדימית נגד מיכאל בן-ארי ("עוצמה יהודית") בעוון הסתה לגזענות לא צורפו נימוקי שמונת שופטי דעת הרוב.
הכתיבה תארך זמן רב, שכן לשופטים צפויה משימה בלתי אפשרית: איך יוכלו להתעלם מהתקדימים שהם עצמם קבעו? במשך שנים בית המשפט רוקן בשיטתיות מכל תוכן את החוק שנועד להביא לפסילת מועמדים, והנה – הם פוסלים מועמד של הימין הקיצוני. העליון נלחם כאריה למען בשארה, זחאלקה וזועבי אך נפל בחדווה כזבוב לרגלי העותרים ממרצ.
חמש פעמים רצופות חילץ ביהמ"ש העליון את מפלגת בל"ד וראשיה מפסילה. הררי ראיות הונחו במשך 16 שנה לפתחם של השופטים, אבל הם, רחמנים בני רחמנים שכמותם, קידשו את הזכות להיבחר. הכנסת קבעה מפורשות שתמיכה במאבק מזוין לטרור דינה פסילה, אך העליון קבע ש"הפעלת סעיף זה תיעשה בצמצום, באופן דווקני ובמקרים קיצוניים".
כאשר המקרים הקיצוניים הגיעו בזה אחר זה, מכונות ייצור הספק הופעלו במתכונת חירום. "לא נכחיש כי קיים ספק בליבנו (באשר לתמיכת בל"ד בטרור)", נכתב בפסק הדין ב-2003. "אך ספק זה צריך לפעול – במדינה דמוקרטית שוחרת חירות וחופש – לטובת החירות לבחור ולהיבחר".
בלהט קונסטיטוציוני התנתקו השופטים מחללית האם הישראלית. השופט מישאל חשין האדים מזעם כשבל"ד נפסלה בוועדת הבחירות, וקבע: "כמובן שאם אתה תומך בחמאס אז פשיטא שזה כמובן ארגון טרור וכאילו תמכת במאבק מזויין. אבל סתם מעשי טרור, סתם תשבחות או תמיכה במעשי טרור אינם נכנסים במסגרת הזאת של פסילה". השופט לא הסביר מה נחשב "סתם" מעשה טרור שתמיכה בו מאפשרת להיבחר לבית המחוקקים העברי: עד חמישה הרוגים? רק פיגועי ירי? והאם "סתם" הסתה פה ושם נגד שופטים הייתה מתקבלת באותו שוויון נפש?
כשבשארה ברח לחו"ל אחרי שבגד במדינה וטיווח רקטות, היו שסברו שהדבר יאפשר סוף סוף את פסילת המפלגה שייסד, אבל אז הדהים העליון וקבע ב-2009 שבריחת בשארה בכלל מקלה על בל"ד לרוץ, שכן נותק הקשר עימו. איזו צביעות: בשארה הוא עד היום נואם הכבוד (בוידאו) בכינוסי בל"ד, אבל זה לא רלבנטי בעיני השופטים. לעומת זאת, בדיון על בן-ארי עלו 14 פעמים קשריו הרעיוניים עם כהנא, גזען שמת כבר שלושים שנה.
השופטים חיות ופוגלמן, שאת הבעת הגועל על פניהם קשה היה לפספס בדיון, ישבו גם בדיון על פסילת זועבי אך לפני 4 שנים. סל הראיות היה גדוש: השתתפות במשט המרמרה, קביעה אחרי ירי נ"ט על אוטובוס ילדים ש"לא מוסרי שהכובש ייתפס כמי שחייב לחיות חיים נורמליים… אז שלא יתפלאו הישראלים שדברים כאלה קורים". ועיקר העיקרים: נאום ב"מצעד ניצחון" שנערך בכפר ערבי אחרי "צוק איתן". ניצחון החמאס, כמובן: "אין דרך זולת ההתנגדות", זעקה זועבי, "ההתנגדות הפלסטינית והעם כולו בעזה הביסו את המטרות שישראל הציבה לעצמה".
בהיעדר ראיות שיצילו את זועבי השופטים (4 מהם פסלו השבוע את בן-ארי) פשוט דמיינו שיש כאלה. כן, ממש כך: "יש לזכור שבפנינו הונחו רק האמירות הקשות ביותר שצוטטו בתקשורת מפיה של זועבי, אשר אל מולן עומדות הצהרותיה בלבד (בבית המשפט, ע.ס.). לא הובאו בפנינו ביטויים תקשורתיים העולים בקנה אחד עם הצהרותיה, והמסקנה אינה בהכרח שלא היו כאלה. לכן, איני סבורה כי יש לתת משקל רב יותר להתבטאויותיה של זועבי בתקשורת מאשר להצהרותיה לפנינו".
השופט מלצר חידד באותה הזדמנות ש"בעוד שרשימה ניתן לפסול בשל מטרותיה, או מעשיה – את היחיד ניתן לפסול רק בשל מעשיו". בפני בית המשפט הונחו הרבה התבטאויות מתועבות של בן-ארי, אבל אפילו לא מעשה גזעני אחד. רק התבטאויות. גם הוא הסביר לבית המשפט שלא התכוון ודבריו הוצאו מהקשרם.
לא עזר לו.
השופטים גילו סובלנות לעפר כסיף מחד"ש שכינה ליהודים שעולים להר הבית "סרטן שיש לחסל ביד חזקה ובזרוע נטויה". מיד אחר-כך, בדיון על בן-ארי, אותם שופטים ממש איבדו את מזגם השיפוטי ונרפאו מדאגתם הכרונית לזכות להיבחר. השופט פוגלמן שיסע שוב ושוב את הפרקליטים. "הגזענות פנים רבות לה", אמר והטיח בבן-ארי: "נשף המסכות כאן נחשף".
איזו אמירה פרוידיאנית מרהיבה. גם המסכה מעל פניו הוסרה. פסיקתם החד צדדית של הנשיאה חיות וחבריה (למעט מינץ וסולברג) מוכיחה מי הם באמת: פוליטיקאים עם פטיש עץ.
