כשאומרים למרק מלמן שהפוליטיקה בישראל שונה מכל מקום אחר, במקום לענות הוא מספר סיפור: פעם עבד בבחירות אצל מועמד מדרום שיקגו. אתה חייב להבין, אמרו לו: פה אלה אנשים אחרים וכללים אחרים מכל מה שאתה מכיר. זו דרכו האמריקנית המנומסת לומר לנו שהפוליטיקה הישראלית פחות מיוחדת משנראה לנו.
מומחה הסקרים האמריקני של יש עתיד, ולפיכך גם של כחול לבן, הגיע לארץ השבוע עם ספר מחקר עבה של כמה מאות עמודים. המסקנה שלו פשוטה: הבחירות האלה, גם אלה, הן על בנימין נתניהו. זו דרכו של עולם: כאשר מועמד חדש מתייצב למירוץ, הקמפיין שלו פחות חשוב. במשאל עם על המשך כהונתו של המועמד המכהן הוא התחליף לפתק "לא". קמפיין כחול-לבן מתרכז לפיכך במסר הזה: נתניהו יותר מדי זמן ולכן הסתבך בשחיתות, נתניהו יותר מדי זמן ולכן יש פקקים, נתניהו יותר מדי זמן ולכן הגיע זמן להחליף.
כאשר מדובר בנתניהו, מועמד שמבקש את אמון הציבור בפעם השביעית, זה מסביר את הטון הרגשי רווי השנאה שבו מתנגנות בחירות 2019, שהגיע השבוע לרמיזות שמועמד אחד בוגד במולדת והשני – ספק פסיכופט.
מלמן, כמו אנשי כחול לבן, עסוקים יום ולילה בשאלת המפלגה הגדולה. ניכר שהם מוכנים לטבח רבתי בגוש, מתוך הנחה שהדבר יביא להם ביום שאחרי את הנשיא, או ראשי כמה מפלגות בגוש. ניסוח מסורבל של ריבלין השבוע בבית שמש שירת אותם במהלך. המחקר של מלמן טוען שעבור גנץ השמיים הם הגבול, או ליתר דיוק: 40 מנדטים פלוס. המחקר של כחול-לבן מלמד גם על 5-6 מנדטים שמתלבטים בין נתניהו לגנץ-לפיד. זו תופעה חריגה בנוף הפוליטי המקוטב של העשור האחרון: ספק אם הייתה יותר מרבבת ישראלים שהתלבטה בין נתניהו והרצוג לפני ארבע שנים.
בהיעדר תשובה ברורה לשאלה מי יזכה בבחירות הקרובות, מסקרן יותר לחשוב על היום שאחרי נתניהו. האם הוא נכס או נטל על גוש הימין? מלמן מתלבט בכך, עם נטייה לחשוב שהוא נכס. הבא אחריו יעמיס על גבו עשור שלם של עייפות מהליכוד, ללא הרזומה והניסיון של נתניהו. בבחירות הבאות הותק יעבוד נגד מועמד הליכוד ולא בעדו. אלא אם נתניהו יתייצב אז להתמודדות על כהונה שישית.
בחירות פוסט מודרניות
איזה יופי, שח לי השבוע איש מקצוע שמבין עניין בכחול-לבן, אני שומע שהליכוד מתחזק מאוד בפריפריה. התכוונת גנץ, ניסיתי לגאול אותו ממה שנראה כבלבול רגעי. לא לא, השיב, הליכוד התחזק. אם זה ימשיך ככה, ליברמן ובנט לא יעברו את אחוז החסימה ואנחנו ננצח.
איזו מערכת בחירות פוסט-מודרניסטית התרגשה עלינו: נתניהו נמנע משתיית קולות הגוש כמו שחולה סוכרת נמנע ממשקאות ממותקים: הוא רוצה, אבל זה לא טוב לו. בני גנץ רוצה מאוד לגדול, אבל בינתיים לא ממש מצליח.
התוצאה היא שמסביב יהום הסער, אבל המנדטים כמעט לא זזים. 2019 הביאה בכנפיה התרחשויות שיכולות לאכלס שלוש מערכות בחירות, אבל הליכוד עדיין נעוץ על שלושים פלוס מינוס, גנץ ולפיד – ביחד או לחוד – מעט יותר ממנו, בנט ושקד בין חמישה לשבעה, העבודה מגרדת את העשר. כחלון, ליברמן ולוי מרקדים סביב אחוז החסימה. השינוי היחיד מתחילת הבחירות הוא עלייתו של משה פייגלין. פוסט מודרניסטי כבר אמרנו?
באשר לנתניהו זה מובן יחסית. עם מטען של שלושה עשורים, כמעט אין דבר בעולם שידהים את הציבור ויגרום לו לזנק או להתרסק. לכן הליכוד לא נחלש אפילו עם החלטת היועמ"ש על שלושה כתבי אישום, ולא התחזק אחרי שטראמפ סיפח את הגולן. בני גנץ הוא סיפור אחר: הוא טס בן לילה בתשעה מנדטים בזכות נאום מוצלח, ומאבד שלושה אחרי ראיון לא מוצלח. המניה שלו זה עתה הונפקה ולכן היא חשופה במיוחד למניפולציות של ברוקרים. אבל גם הוא זוכה ליציבות יחסית בגלל שתומכיו מצביעים לו בעיקר בגלל הרצון להחליף את השלטון.
בינתיים, שני הצדדים עושים מאמצים כנים להפסיד. נתניהו היה רחוק משיאו בראיון בהפתעה במוצאי שבת. נאמן למנהגו ארוך השנים לכבות שריפות עם דלק, הוא החיה את סיפור הצוללות עוד יממה. לכחול לבן קרה נס: ספין שנועד ליום אחד כדי לסלק את פרשת הטלפון הספיק לשמונה ימים. אבל גם ניסים נגמרים, והמפלגה עדיין ללא קמפיין אפקטיבי. הראיונות של גנץ היו מופע משונה במיוחד של התחמקות וגמגומים. השיא של גנץ השבוע היה הראיון של נתניהו, ולהפך.
פוליטיקה על רמה
"האם נחזיק ברמה הסורית", שאל כתב ידיעות אחרונות יחזקאל המאירי את ראש הממשלה לוי אשכול ב-11 ביוני 1967, יממה אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים. היעדים היו מטוהרים והרוסים, אבל אשכול שביקר את חיילי צה"ל בגבול החדש השיב בשלילה: "אילו היינו לבד בעולם אולי היה הדבר אפשרי, אך יש לזכור כי יש ניו-יורק, ולא רק ניו-יורק של אמריקה אלא של האו"ם".
חמישה חודשים אחר-כך, עוד בטרם היות קצרין, יחליט העיתון לפרסם מדי יום בתחזית גם את הטמפרטורות ברמת הגולן. מאז, במשך שני דורות, התגברו שני התהליכים הסותרים: רוב ראשי הממשלה התאהבו בחלום על נסיגה תמורת שלום, ורוב מצביעיהם התאהבו בגולן. לא תמיד היה ברור מי יגבר: כל מי שטייל ברמה בשנות התשעים המוקדמות לקח בחשבון שזהו אולי סיור פרידה, בטרם אלרום ורמת מגשימים יילכו בדרכן של ימית ונאות סיני. ב-1996 בנק הפועלים עוד סירב להעניק משכנתאות לרמת הגולן, "בשל תכנית פינוי".
ההתנגשות הדרמטית ביותר בין שתי התנועות האלה התרחשה במחלקת העסקים של מטוס חונה בשדה התעופה אנדרוז בוושינגטון, בדצמבר 1999. ראש הממשלה אהוד ברק המריא מתל-אביב לפסגה המכריעה שבה אמור היה לסכם עם שר החוץ הסורי פארוק א-שרע על פינוי רמת הגולן תמורת שלום. הכותרת הראשית של ידיעות ציטטה את ברק: "מתיישבי הגולן יעזבו את הבית לאחר שמילאו שליחות היסטורית", ובכנסת הסתמן רוב קטן לנסיגה הגדולה. אבל כשהמטוס נחת, ברק תפס רגליים קרות מהסקרים שלימדו על התנגדות עזה בציבור. "אני מצטער אבל לא אוכל להתקדם. יש לי בעיות פוליטיות קשות", אמר לאנשיו ההמומים של הנשיא קלינטון. הם נלחשו שלברק כבר הייתה סיסמא מוכנה למשאל העם: "עתיד בטוח לילדי ישראל".
רמת הגולן שינתה את ההיסטוריה והפוליטיקה של ישראל. רבין, שהעדיף תחילה את המסלול הסורי, פנה בסוף להסכמי אוסלו בגלל ההתנגדות הציבורית. בבחירות 1992 הוא נשבע אמונים לרמה, והתקשה להסביר מדוע שינה את טעמו. שמעון שבס, שהיה יו"ר ועד יישובי רמת הגולן ואז הפך למנכ"ל משרדו של רבין, סיפר השבוע: "היה לי הסכם שלא אשב בשום ישיבה על רמת הגולן כי נפשית לא יכולתי לשבת שם. הוא ידע שהגולן והחברים שלי שם זה נושא רגיש". על הפגושים של מחצית ממכוניות ישראל נתלה הסטיקר "העם עם הגולן", אבל היו הרבה פחות "יש"ע זה כאן", והארץ שינתה את פניה.
אביגדור קהלני, שהציל את הרמה כמג"ד טנקים במלחמת יום הכיפורים, הציל אותה שוב כשפרש מהעבודה ב-1996 והקים את "הדרך השלישית", תנועת מרכז שהסכימה לנסיגות ביו"ש אך לא ברמה. תומכיה הצביעו נתניהו וחוללו את המהפך. ב-1999, נתניהו איבד את הבחירות סופית בעימות, כשיצחק מרדכי פרץ בצחוק מסתורי למשמע הצהרתו שישמור על הגולן. הצופים הבינו שגם נתניהו הסכים לשאת ולתת על הרמה, ואמינותו נפגעה קשות.
למראה המעמד ההיסטורי בבית הלבן עולה השאלה מדוע השליטה הישראלית בגולן זכתה למה שיהודה ושומרון, גוש קטיף או אפילו מזרח ירושלים לא זכו לו. לזכות הגולן עמדו שלושה יתרונות שלא היו להתיישבות ביו"ש: רוב יהודי מוצק, שקט בטחוני, התיישבות של מפלגת העבודה. העניין הוא שרוב אלה היו גם לסיני, וזה לא עזר לתושבי חבל ימית. ב-2007, אחרי שכבר נחשף והושמד הכור הגרעיני הסורי, ראש הממשלה אולמרט והרמטכ"ל אשכנזי תמכו בנסיגה עמוקה בגולן תמורת שלום. רק וטו עצבני של ממשל בוש שסלדה ממדינות ציר הרשע סיכל את המהלך. לכן, אין מנוס מהמסקנה שמה שהציל את ישראל מבסיסי משמרות המהפכה על חורבות אלרום הוא בעיקר הסרבנות של שושלת אסד. רק בזכות משפחת הקצבים העלאווית התותחים על ההר עדיין מאיימים על דמשק.
תנאי פייגלין
אם הסקרים יתגשמו, כל התקשורת הישראלית תתייצב בבוקר שלמחרת הבחירות בקרני שומרון. משה פייגלין, יו"ר זהות, יהפוך לפי רוב הסקרים לאיש שיקבע את זהותו של ראש הממשלה הבא. לפני שהקים את תנועת "זו ארצנו" הוא עבד כמנופאי, וככזה – הוא בוודאי מבין איזה מנוף אדיר ממדים יש לו על גנץ ונתניהו.
כשמפלגה לא מפרסמת מצע זה מגונה. כשמפלגה מפרסמת מצע של 340 עמודים, זה עשוי להיות קצת מטריד: מצע כל כך סדור, אולי סדור מדי, מעיד על קשיחות יתר שלא מנבאת הצלחה גדולה בפוליטיקה. אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו, ועוד לא קמה המפלגה שעשתה העתק-הדבק מהבטחות הבחירות לקווי היסוד של ממשלה.
פייגלין יסתפק בשלוש דרישות אולטימטיביות: ראשית, משרד האוצר; שנית, לגליזציה של גראס; שלישית, הבטחה להימנע מנסיגות. כשטומי לפיד זכה ל-15 מנדטים הוא לא העז לבקש יותר מתיק המשפטים, אבל מאז הפוליטיקה מתפרקת לגורמים וגם ארבעה מנדטים יכולים להספיק. אגב, יש לו מועמד לשר האוצר: גלעד אלפר. מי שלא מכיר את השם לא צריך לחוש מבוכה.
שאר הדרישות יבואו אם יגיעו יותר מנדטים: עם שישה, פייגלין ידרוש גם את תיק החינוך. הוא עצמו טרם החליט איזה תיק ייקח לעצמו.
ומה יקרה בהנחה הסבירה שהליכוד וכחול-לבן ישיבו ב"כן" זריז על כל הדרישות? פייגלין נשמע קצת עייף ומשועמם כשהפניתי אליו את השאלה. "כמובן שאני מרגיש יותר בבית במחנה הלאומי", כמעט דיקלם, "אבל הצטרפות אוטומטית אליו היא בעיניי בעייתית. הימין לפעמים מסוכן יותר להתיישבות מהשמאל. והוא סיכם: "אני לא בכיס של נתניהו". אז אתה לא בכיס שלו, הצעתי לו המשך של המשל, אבל לאור הדעות שלך, לא ברור שלגנץ בכלל יש כיס להכניס אותך אליו. פייגלין חשב קצת. היה נשמע שהוא מסכים.
