כשבירכו זה את זה לשלום שלשום, בפעם האחרונה, הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו נפרדו בתיקו אחת. אובמה ניצח במאבק על איראן, נתניהו – במאבק על פלסטין.
זה היה תיקו רב נפגעים. אובמה נכווה ברותחים של הסכסוך העקר והמייאש על עתיד יהודה ושומרון. כשנכנס למשרדו זה עוד כונה "הסכסוך המזרח תיכוני", אבל מאז הסתבר שבמזרח התיכון יש טוענים רציניים בהרבה לכתר. הוא לא הבין את האיזור ולכן נשא את נאום קהיר האומלל ולא את עילת המאבק ולכן התעקש על הקפאה מיותרת, ובעיקר לא הבין את הציבור הישראלי ולכן התבזה בנסיונות כושלים להפיל את נתניהו. שני הויתורים הגדולים של ראש הממשלה, נאום בר-אילן וההקפאה שבעקבותיו, מתגלים בדיעבד כהקרבת רץ או צריח בשביל המט הסופי.
אבל גם נתניהו חטף. הוא הסתבך בקרבות רחוב מיותרים על גבעת הקפיטול רק כדי להפסיד בהצבעה על ההסדר האירני, הכעיס רבים מידידיו במפלגה הדמוקרטית ולא הצליח לבלום את המגמה המדאיגה של הפיכת ישראל לנושא מפלגתי. בתום שבע שנות כהונה איראן קרובה יותר מאי פעם בעבר לפצצה, וישראל רחוקה יותר מאי פעם ממתקפה.
לכאורה, זה עדיין לא נגמר. נתניהו שידר בחודשים האחרונים דאגה עמוקה מגול כואב בזמן הפציעות, בדמות הימנעות אמריקנית מוטו במועצת הביטחון על הכרה היסטורית במדינה הפלסטינית. אבל אפשר לשער שהוא לא מאוד מודאג. עובדה: במאי האחרון הוא הסביר לעמיתיו בימין שהנסיונות לבלום מהלך כזה מחייבים את צירוף לבני והרצוג לממשלה, רק כדי להכניס פנימה דווקא את ליברמן. השבוע, כשהתפרסם המכתב ששיגרו 88 מ-100 סנאטורים לאובמה בתביעה להימנע ממהלכים חד צדדיים, התברר שהרוב של נתניהו בגבעת הקפיטול גדול יותר מזה שבגבעת רם בירושלים. הוא יודע את הסוד על נשיאים אמריקניים בשלהי כהונתם: ככל שהם משוחררים יותר מחישובים פוליטיים, כך קטנה יכולתם לעשות מה שרצו שמונה שנים. כשהם יכולים הם לא רוצים וכשהם רוצים הם כבר לא כל כך יכולים.
חפש באנטרקטיקה
מקרב כל נוטלי פסק הזמן, פורשי הכנסת, מתפטרי הממשלה, הרוב המכריע לא מצא את עצמו בחוץ. מדרעי ועד סילבן, מכחלון ועד פירון, הם גילו שהמיומנויות שכל כך הועילו להם בפוליטיקה לא שוות הרבה בחוץ. רוב הפוליטיקאים בפרישה די מתגעגעים לכללים המוכרים שהשאירו מאחור. דרעי שנא כל רגע אצל נוחי דנקנר, סילבן שלום טרם מצא את עצמו, כחלון רק חלם על הרגע שיחזור ופירון משחזר בראש את רגעי התהילה הקצרים במשרד החינוך.
כולם, חוץ משניים: אהוד ברק ובנימין נתניהו. שני ראשי הממשלה לשעבר שידרגו את חייהם הכלכליים והאישיים, מילאו אולמות בהרצאות ואת חשבון הבנק בדולרים. בקרב מאבטחי משרד ראש הממשלה המשמרת הנחשקת ביותר היא אבטחתו של ברק בחו"ל. יחידה 770 מעולם לא נראתה במקומות שבהן מסיירים בחורינו המצויינים בשמירה על ראש הממשלה העשירי: שיט עם לוייתנים, טיולים באנטרקטיקה, ג'ונגלים פראיים.
אבל החיידק, החיידק הטורף שנקרא פוליטיקה, לא מרפה. הוא זה שצבע את שלטי החוצות בתמונתו, הוא זה שגרם לברק לחדש את חשבון הטוויטר שלו, לנאום על ניצני פשיזם, לערוך סבב ראיונות וגם פיוס עם האגפים בתקשורת הישראלית ששונאים אותו בגלל פרשת הרפז אבל את נתניהו שונאים יותר.
לאן הוא חותר? האם גם הוא לא מבין שבבחירות הבאות כבר יהיה בן 77? ראש הממשלה לשעבר מכיר היטב את המספרים העגומים: החל מיום סיום ועידת קמפ דייויד, באוגוסט 2000 ועד עצם היום הזה, בסתיו 2016, ברק הוא בלתי בחיר ובלתי אהוד. כמידת סערת הרגשות החיוביים והשליליים שמעורר שמו באליטה תקשורתית ופוליטית קטנה, כך מידת האדישות בציבור הרחב.
ברק יודע זאת, ולכן אפשר לנחש שהוא לא מתכנן כרגע קאמבק, אלא הכנה לקאמבק. בגילו ובמעמדו אין לו כוונה לחזור אלא למשרד ראש הממשלה, והוא יודע שהסיכויים שיחזור קלושים. אבל מה אכפת לו שבעולם יודעים שהוא מועמד אפשרי לתפקיד? זה לא רע לעסקים, ולא רע לעניין הציבורי בנאומיו וראיונותיו. ובמקרה הכי גרוע, תמיד תהיה לו אנטרקטיקה.
שנת המנוטרלים
בתשע וחמש דקות עלה לדוכן העדים האלוף במילואים עוזי דיין. "עלה לדוכן" הוא ביטוי שגדול על המשפט הזה בכמה מידות. גם מי שמורגל לבתי משפט ישראליים מהוהים יתאכזב לגלות עד כמה הדרמה המשפטית של השנה בישראל היא דלת תקציב. אלאור אזריה נשפט בחדר ישן בבית מוסלמי עתיק וירוק. בחוץ ירוק ערבי, בפנים ירוק צה"לי ובאמצע הרבה פארסה.
החקירה הנגדית מופרעת שוב ושוב ברחש בלתי נגמר מהקהל או בהתנצחויות עם צוות ההגנה. שלושת השופטים, שרק אחת מהם היא שופטת צבאית מקצועית, לא ממש מצליחים לשלוט במה שמתרחש בחדר. "כשיחל הדיון, כולם להימתח להקשב", מצווה פקידת בית המשפט, קצינה צעירה בדרגת רב סרן, ועשרים עיתונאים נמתחים להקשב. כיוון שחציים יוצא תחנת גל"צ הסמוכה, אפשר להניח שזה ה"הקשב" הראשון והאחרון שישמעו בחייהם.
לא רק אזריה עומד למשפט, אלא גם מילת השנה, "מנוטרל". היא פרצה לחיינו בחגי תשרי הקודמים, כדי לתאר את מצבם של המחבלים והמחבלות, הדוקרים והדורסות. מילים, כמו פוליטיקאים, לא צוברות תמיכה במקרה. "מנוטרל" פירושו משהו בין "לא מהווה יותר סכנה" לבין "נורה אבל אנחנו עוד לא יודעים מה מצבו".
עשרות מחבלים נוטרלו עד מוות בשטח. חובשי מד"א והצבא לא מיהרו לטפל בהם. העילה הרשמית והמוצדקת לא פעם הייתה חשש ממטען, אבל ההסכמה שבשתיקה הייתה שלאיש מצרכני התרעות הפוש בבית לא ממש אכפת אם המחבל פצוע קשה, אנוש או כבר מת. תחת המטרייה הסמנטית של "מנוטרל" שכבו עשרות רוצחים ורוצחים-בפוטנציה, חלקם מת בעודו שוכב ממש תחתיה.
אי הנוחות שחשים רבים בצבא ולפי הסקרים גם רוב אזרחי ישראל נובעת בין היתר מהעובדה שהיא מפרקת את הנטרול למרכיביו הראשוניים, והפירוק הזה מאוד לא נוח לצה"ל. אזריה הוא הרי חובש במקצועו הצבאי. מתישהו במהלך המשפט כבר צצה הטענה שגם אם יש שוני משפטי, הרי שאין שוני מהותי בין חובש שיורה במחבל פצוע קשה לבין כזה שמניח לו למות בלי טיפול. זה דיון שלאיש בצה"ל לא נוח לנהל. את המשפט הזה היה צריך לנטרל כבר מזמן בהסדר טיעון סביר.
(פורסם ב"מקור ראשון")
