מי אמר שלנתניהו לא אכפת מהתיקים שיקבלו בכירי מפלגתו? בדרך כלל אכפת לו, והכוונה היא שהוא דואג שהם לא ישודרגו. נתניהו כבר הדגים זאת בעבר באינספור דרכים. הוא מכר לברק את הביטחון, ללפיד את האוצר ולליברמן את החוץ. לא רק שאין לו בעיה למכור את משרד החוץ לקבלן חיצוני, זה עשוי אפילו להוות יתרון: כולם מבינים שהתיק הזה יוקרתי יותר מהתחבורה, ולכן מסירתו לארדן או לשטייניץ, למשל, תקים עליו מרמור פנימי. אבל אף אחד לא יודע לספר איזה משרד נחשב יותר: משפטים, או ביטחון פנים, תחבורה או כלכלה. ההיגיון אומר שראש הממשלה יתעקש להשאיר את הביטחון בידי יעלון, נטול המתחרים בליכוד. שאר השרים יצטרכו להסתפק במשרדים בינוניים, וזה עוד לפני שנשקל צירוף המחנה הציוני לממשלה.
זו הסיבה שהוא מיהר למכור את האוצר לכחלון בפגישה של חצי שעה, למרות שיש סיכוי לא רע שיו"ר כולנו היה שמח להיפטר מהתפקיד השנוא במדינה, ולהסתפק בתיק כלכלי מורחב. זו הסיבה שכשליברמן מבהיר: או שאני בביטחון או שאני בחוץ, יש מצב שהכוונה היא לתיק החוץ ולא מחוץ לממשלה.
באשר לבנט, אחרי ארבעה חודשים של נסיעה משותפת בנגמ"ש, התחדשה מלחמת העולם. מקורביו חושדים שבניסיונותיו לדחוף את בנט אל תיק החינוך, נתניהו מנסה להשלים את תהליך המפ"דול של הבית היהודי. בבחירות החזיר הביתה את רוב המסורתיים שהצביעו בפעם הקודמת לבנט; במו"מ הקואליציוני הוא מנסה להזכיר ליו"ר השאפתן שלה שהוא היורש של המר, לא של נתניהו.
יש עוד נושא אחד, בלתי מדובר, שרובץ מעל המו"מ בין נתניהו לבין ליברמן-כחלון-בנט: השיבה הביתה, לליכוד. בנט עזב ב-2012; כחלון פרש ב-2013; ליברמן ב-2014. לכולם היו חלומות גדולים וייעוץ אסטרטגי שהסבירו איך הם יחסלו את הליכוד. בנט הצהיר רק לפני חודשיים שמטרתו היא להפוך את הבית היהודי למפלגת שלטון. כחלון תכנן לפרק את הליכוד ממצביעיו בפריפריה. ליברמן טווה ציר שיכתיר אותו לראש הממשלה וישלח את נתניהו הביתה. בחירות 2015 ניפצו את אשליותיהם: המפלגה המוספדת כל כך גדעה שליש מהמנדטים של בנט, חצי מהמצביעים של ליברמן ושליש מאלה ששקלו להצביע כחלון.
והמסקנות של כולם: קר שם בחוץ. בנט מבין שמשדות יוגב וסמוטריץ' כבר לא תצמח לו ראשות הממשלה, ליברמן תופס שהזגזוג הפראי שמאלה וימינה הותיר אותו קרוב לאחוז החסימה, כחלון זוכר היטב את גורלן של מפלגות האווירה. מקורבים למו"מ הקואליציוני איתרו אצל שלושתם רמזים דקים לחבירה אל מפלגת האם. הבעיה היא שנתניהו לא מסוגל לספק את סחורת האיחוד, וליברמן יודע לספר על כך מגוף ראשון. אבל מה יקרה, למשל, אם בקווי היסוד יופיע לפתע שינוי שיטת הממשל, כך שראש הרשימה הגדולה יהיה ראש הממשלה? ומה יקרה אם יוסכם שהחוק גם יכלול מנגנון לאיחוד מפלגות? האם יש אפשרות לליכוד אחד גדול, ארבעים ומשהו מנדטים, עוד בכנסת הנוכחית?
המערך בעד המערך
הימים שבין נעילת הקלפיות להשבעת הכנסת הם הזמן שבו אובך הבחירות מתחיל לשקוע. הפרנויות מתפוגגות בהדרגה, שיקול הדעת חוזר להצטלל. סולחות מהוססות מתחילות להיתפר בין פוליטיקאים לפוליטיקאים, פוליטיקאים ועיתונאים, עיתונאים ועיתונאים.
למעט גזרה אחת: הבית הלבן והבית בבלפור. במשרד רה"מ משוכנעים שאובמה הפעיל בבחירות האחרונות נגד נתניהו מערך שלעומתו הסיוע של נתניהו למפלגה הרפובליקנית ב-2012 נראה כמו מחווה סמלית של חיבה. זה היה מערך משומן למען "המערך".
את הביטוי לכך נתן ג'ון מקלוקלין, מי ששימש בבחירות האחרונות כאחד היועצים האסטרטגיים הראשיים של הליכוד, לצד אהרן שביב. הוא התראיין השבוע בתחנת רדיו בניו יורק. הקול קולו, הדברים דברי נתניהו. "ממשל אובמה דחף לאיחוד המפלגות הערביות", האשים, "ולאחר מכן פעל בהדרכה לצורך העלאת שיעור ההצבעה. חלק מהסכומים שהושקעו כדי להפיל את נתניהו כללו את כספי משלם המסים האמריקני". בהמשך הוא פירט ראיות נסיבתיות לקשר של המפלגה הדמוקרטית להפלת נתניהו.
ראש הממשלה עצמו היה משוכנע שהמעורבות האמריקנית – או יותר נכון, המעורבות הדמוקרטית – הייתה הניסיון החיצוני הפראי ביותר להפלת שלטון בישראל. המסקנה הראשונה שהוא גוזר ממערכת הבחירות האחרונה היא השלמת חוק העמותות שאותו תקע במו ידיו בשתי הכהונות האחרונות. המסקנה השנייה, המשמעותית יותר, תתברר בחודשים הקרובים, אם הנתק המוחלט בין שני המנהיגים יימשך. השבוע נראה היה שאובמה החליט להמשיך את המאמץ להפלת נתניהו כאילו 17 במרס טרם הגיע. ב-22 החודשים שנותרו עד למועד פרישתו של אובמה לשניהם לא נותרו כנראה ניסיונות להדיח זה את שלטונו של זה. אבל שניהם יכולים להוציא זה לזה את החשק לשלוט.
הפרחים לאובמה
גבר אמריקני שמנמן ומזוקן, חובש כיפה סרוגה, הוא בערך האדם האחרון שהיית מצפה לפגוש במטה התל-אביבי, המעוצב, של מפלגת 'יש עתיד'. מארק מלמן, יועץ הסקרים מוושינגטון, לא היה חריג רק בנוף האנושי של מפלגת לפיד, אלא גם בקרב הסוקרים בישראל: הוא היה היחיד בבחירות הקודמות שצפה את הזינוק המטאורי של 'יש עתיד', והיחיד שסקריו העניקו לאורך כל הדרך הובלה עקבית לליכוד על פני המחנה הציוני. לפיד הבטיח בפומבי כל הדרך שנתניהו לא יהיה שוב ראש הממשלה, אבל הדו"חות השבועיים מהסוקר שלו הבהירו שזו משאלת לב, לא יותר.
השבוע, כשחזר הביתה לארה"ב, התפנה מלמן להעלות את מסקנותיו על הכתב. "שתי המפלגות הגדולות השתמשו למעשה באותו מסר, 'אנחנו או הם'. כששני המתחרים נוקטים באותה אסטרטגיה, סימן שאחד מהם טועה. הסקרים העלו ש-65 אחוז מהציבור לא רצו בהמשך כהונתו של נתניהו כראש הממשלה; אבל באותה העת, כאשר הועמדו בפני הבחירה הרצוג או נתניהו, הם העדיפו את האחרון בפער גדול של 20 אחוז". זו הסיבה, מסביר מלמן, שנתניהו היה צריך להתמקד בעתיד, והרצוג בעבר. הליכוד היה צריך לומר לבוחרים: את מי אתם מעדיפים, אותי או אותו? ואילו המחנה הציוני היה צריך לשאול: האם אתה מרוצה מנתניהו?
כידוע, הרצוג בחר באסטרטגיית "אנחנו או הם". ההטיה בסקרים שפורסמו בעיתונות גרמה לו לחשוב שהוא פועל נכון. מדוע טעו כל הסוקרים, ללא יוצא מן הכלל? מלמן טען, כבר בזמן אמת, שהניסיון לערוך סקרים בלילה אחד גורם לכך שרק אנשים שממילא נמצאים בבית יענו לטלפון (והם, כנראה, מבוגרים יותר, שבעים יותר, שמאלנים יותר). מלמן עורך סקרים במשך 4-3 ימים, דבר שמתקן את השגיאה הזו.
כרפובליקני, מלמן לא מחמיץ גם עקיצה לאובמה: "לא ברור אם נשיא ארצות הברית תכנן להפיל את הליכוד, אבל העלאת גובה הלהבות מול ממשלת ישראל, באמצעות סדרת עימותים על נאום נתניהו בקונגרס, רק חיזקה את נתניהו בקרב קהל בוחריו. בישראל לא צריך רוב כדי להיבחר, די במיעוט. 23 אחוזים מהבוחרים התענגו על העימות הפומבי עם אובמה, והצביעו נתניהו". ואם לסכם: אובמה, צמח, פוקס ואדלר הגישו לנתניהו את הכהונה הרביעית.
חבל על המאמץ
במשא ומתן הקואליציוני לפני שנתיים, השקיעו אנשי נתניהו מאמצים גדולים בניסיון לפלג את הבית היהודי ולצרף את הפלג של תקומה לממשלה. זה נגמר כשח"כ אורי אריאל העביר לראש הממשלה מסר שזה לא ילך. בתחילת השבוע, כששוב נשמעו קולות על הפרד ומשול ליכודניקי בבית היהודי, אריאל העביר שוב מסר: גם הפעם, הבהיר, זה לא ילך. חבל על המאמץ.
מהעמדה הזו הוא מבהיר את אמירתו מהשבוע שעבר על הצורך של הבית היהודי להשקיע במגזרים אחרים, שפורשה על ידי בטעות כקריאה להתחרד"לות. "יש קהל בוחרים עצום, מסורתי בהשקפתו. הוא עושה קידוש בליל שבת, ובבוקר עושה דברים אחרים. כמשל, היינו צריכים להשקיע פחות במודעות בעיתונות הדתית, פחות בשלטים בתל אביב, ויותר בדימונה, שדרות ואופקים". בהקשר הזה, מפתיע אריאל, הניסיון של בנט לצרף את אוחנה דווקא היה מהלך נכון ביסודו: הבעיה הייתה השם הספציפי, לא הניסיון לפתוח את השורות לליכודניקים.
