ראש הממשלה לא שומר חיבה מיוחדת לעיתונאים, בטח לא אחרי מערכת הבחירות האחרונה. ובכל זאת, השבוע הוא סיפר שהוא מרגיש בימים אלה כמו עורך עיתון יומי בשעות הצהריים: הוא רוצה כבר את הכתבות, אבל הכפופים לו מורטים את עצביו עד לדד-ליין, עד חצות. וכיוון שזה המצב, נתניהו לא נשמע טרוד בענייני הרכבת הממשלה כמו הרושם שנוצר מרצף הידיעות האינסופי בעיתונים. הם צריכים להגיש ידיעה כל ערב בחצות, אבל הוא, לצערו, יצליח לגבש ממשלה רק בעוד 19 יום תמימים.
ככל הידוע, ולמרות שלל הפרסומים, נתניהו מעוניין עדיין בממשלת 67. זה מה שהוא אומר בימים אלה לבני שיחו המעטים בנושא. הבעיה היא שנתניהו רוצה ממשלה כזו בתנאים שלא בטוח שיתממשו: הוא מעוניין להרחיק את בנט וליברמן מתיק החוץ. הנחת העבודה בסביבתו היא שבנט יסכים בצער לוותר על התיק, אבל רק בתמורה לפיצוי נדיב בתיקים, ובכפוף לכך שאם הוא לא טס כשר חוץ – גם ליברמן לא טס.
איווט הוא החידה העיקרית שנותר במו"מ. זה משחק הפוקר המכריע של נתניהו ושלו. יאמר נתניהו: אדוני קיבל רק 6 מנדטים, ולכן לא סביר שימשיך להחזיק במשרד שקיבל פעם, כשהיו לו 15. גם בלעדיך יש לי ממשלה של 61. הרי אין לך מה לחפש באופוזיציה, בין איימן עודה לזהבה גלאון. יאמר ליברמן: 61 זו לא באמת קואליציה. הרי לא תוכל להעביר תקציב על חודו של אחרון ממורמרי הליכוד. או חוץ, או שאקח כמפעל חיי את הפלתך.
זה כמובן תלוי גם בשאלה אם יש ממשלה חלופית. ערוץ המגעים בין הליכוד למחנה הציוני חרב ויבש כמו ערוץ של ואדי בנגב באמצע הקיץ. נתניהו ממשיך להכחיש בתוקף את קיומה של פגישה עם יצחק (בוז'י) הרצוג. הכחשותיו נשמעות אמינות, או לכל הפחות מתואמות מאוד עם יו"ר המחנה הציוני. בשש בערב, עוד לפני הדיווח בערוץ הראשון על הפגישה, צלצלה ציפי לבני להרצוג כדי לברר אם יש חדש. אין כלום, נשבע לה הרצוג בנקיטת טלפון סלולרי. רבע שעה אחרי הפרסום, כשיחימוביץ' צלצלה, הוא סיפק תשובה דומה. כיוון שבלי תמיכת שתיהן אין בכל מקרה אפשרות לאחדות, די בטוח שעד כה לא קרה דבר שמחייב אותו להתחיל לגייס תמיכה לכניסה לממשלה.
האם יש עשן בלי אש? ובכן, התשובה היא שבפוליטיקה, לפעמים, יש ויש. עננת החשדות הכבדה שאופפת את נתניהו והרצוג לא גובתה עד עכשיו ולו בבדל ראיה (למעט, כמובן, הדיווח בערוץ 1). נסו להיזכר ברחש-בחש דומה שליווה אותנו בשלושה צמתים בחורף האחרון: שניות לפני שהכנסת החליטה להתפזר, קבוצות הווטסאפ עוד רתחו משמועות על ביטול הבחירות, כמו שקרה במאי 2012 עם מופז. עד שהרשימות לכנסת נסגרו, רבים היו משוכנעים שהליכוד והבית היהודי מתאחדים, בסגנון הפצצה הפוליטית של הקמת הליכוד-ביתנו. ימים לפני הבחירות כולם סיפרו שלפיד עומד להיות הפתעת הבחירות, פרי הכישלון לחזות את הצלחתו בבחירות הקודמות. המשותף לכל אלה הוא כמובן פוסט-טראומה של פרשנים ופוליטיקאים משלל ימי הכיפורים המקצועיים שחוו. ב-2009, בוקר בהיר אחד, החליטה העבודה של ברק להצטרף לממשלת נתניהו. זו הטראומה שבעטיה כולם משוכנעים עכשיו שזה אוטוטו קורה. יכול להיות שגם הפעם נגלה שזו אזעקת שווא.
קחו את הזמן
מאה ימי מערכת הבחירות היו ניסיון מתמשך של נתניהו לקרב בין שני נתונים סטטיסטיים: התמיכה האישית בו לראשות הממשלה ועמודת המנדטים של הליכוד. לאורך כל מערכת הבחירות נתניהו הוביל ללא עוררין על הרצוג בהתאמה לתפקיד, עם 50-45 אחוז, אבל התמיכה בליכוד עמדה על 16 אחוז בקושי מכלל הציבור. גם הישגו העצום של הליכוד, 30 מנדטים, מתגמד כשמבינים שרק מחצית מתומכי נתניהו הצביעו למפלגה שבראשה הוא עומד.
נתניהו הגיע למסקנה שבדור הקרוב, הדבר היחיד שעשוי למנוע את המשך שלטון הימין זו שיטת הבחירות הנהוגה. רק באמצעותה יצחק הרצוג התקרב מאוד לראשות ממשלה, אף שרוב מוחלט בציבור מגדיר עצמו 'ימין' ומיעוט מבוטל מזדהה כ'שמאל'. הימין הישראלי מנצח בכיכרות ובקלפי, אבל בחוק הקיים ראש הממשלה נבחר בין שבעה-שמונה פוליטיקאים בחדרים סגורים.
המסקנה של נתניהו מכל זה נחשפה בשלב מוקדם מאוד של הבחירות: הוא הודיע שאחרי הבחירות יוביל את שינוי שיטת הממשל, כך שראש המפלגה הגדולה יהפוך מיד לראש הממשלה. זו שיטה שאמורה לשרת את הימין מעוד סיבה: בניגוד לחוק הבחירה הישירה שהעלה את אהוד ברק, היא מפצלת בין הערבים לשמאל הציוני שלא יוכלו לרוץ יחד. יש גם מצביעים חרדיים שלא יוכלו להצביע למפלגה רפובליקנית ישראלית, אבל מספרם קטן יותר: 6 מנדטים של יהדות התורה, 5-4 של ש"ס, וזהו, פחות או יותר.
וזו בדיוק הסיבה שיוזמת נתניהו מאיימת להיתקע: ליברמן, בנט וכחלון ישמחו לתמוך במהלך שיאפשר להם להיטמע בליכוד. ליהדות התורה זה לא משנה, כוחה יישאר יציב. אבל דרעי הבהיר שישכב על הגדר כדי למנוע את המהלך. הבחירות האחרונות היו קדימון שהבהיר לו איזה סרט רע ממתין לו בחוק החדש. ניתוח של הקלפיות מעלה ש-3 מבין 4 המנדטים שאיבדה ש"ס בבחירות הלכו לליכוד, בקושי אחד לאלי ישי. או בעברית פשוטה: המצביעים המסורתיים רצו להציל את נתניהו, והשאירו את ש"ס כמפלגה שכמעט כל תומכיה הם חרדים.
ויש עוד בעיות: גם אם הליכוד או העבודה ישיגו 50 מנדטים ויכבשו את השלטון, הממשלה שיקימו תהיה צרה מאוד, כי הרי אי אפשר באמת להקים ממשלת אחדות בין שתי מפלגות שמשתרעות מזהבה גלאון ועד בצלאל סמוטריץ'. וממשלת מיעוט, שגם אם היא יכולה לקום תהיה כמו זומבי, חי-מת: בלי רוב בכנסת, בלי יכולת ליפול. נראה שיהיה הרבה זמן ללבן את הסוגיות החוקתיות הנכבדות האלה, כי לפי כל הסימנים, המהלך יובא לקבורה ממלכתית בוועדה, עוד ועדה, שתוקם בהסכמים הקואליציוניים.
המחאות החברתיות
233 עמודים נדרשו לבית המשפט העליון כדי להעניק, אחרי כמעט ארבע שנים, חותמת כשרות ל"חוק החרם". אלה היו 100 אלף מילה בקירוב שהתווספו למיליוני המילים שנשפכו על החוק הזה בזמן אמת. ספק אם היו הרבה חוקים בעשור האחרון שפתחו כאן מהדורות כמו היוזמה הזו של ח"כים מהליכוד, שנועדה למנוע קריאה לחרם על ישראל או על יהודה ושומרון. במשך שבוע תמים עסקו כל העמודים הראשונים בעיתונים וכל הכותרות הראשיות בטלוויזיה בהליך החקיקה שלו. בערב שבו אושר החוק הוצבו ניידות שידור בכיכר רבין, שם התקבצו כמה עשרות פעילי שמאל בקריאות "החוק הוא לא חוקי, אי ציות הוא הכרחי".
התאריך אגב, היה 11 ביולי 2014. בשדרות רוטשילד, חצי קילומטר בקו אווירי, הוצבו שלושה ימים אחר כך האוהלים הראשונים. בעוד ברחובות מתבשלת לאיטה המחאה הגדולה בהיקפה מאז קום המדינה, הפוליטיקאים והעיתונאים, במעגל סגור היטב, השחיתו את זמנם בדיון עקר, שספק אם עניין איש מלבדם.
המחאה החברתית, האירוע הפוליטי-ציבורי החשוב ביותר בדורנו, לא הייתה קריאה כלכלית ימנית, או שמאלנית. נכון יותר לקרוא לה "המחאות החברתיות", כי היו בה לא מעט קריאות סותרות באירוע ענק אחד. בעיקר, היא הייתה קריאה נואשת לתקשורת ולפוליטיקה, לקואליציה ולאופוזיציה, להפסיק למען השם לעסוק רק בנושאים הישנים, הטחונים והעקרים, של שמאל וימין, כיבוש ונסיגות, שבחסותם נגנבה כאן המדינה. ההוכחה הבולטת לכך הייתה הירידה הניכרת בפרסום בתקשורת וההתרסקות של סיעת האופוזיציה הראשית 'קדימה', אלופת כל הזמנים בדיבורים חלולים על שטחים ושלום תוך כדי התעלמות מכלכלה ויחס ידידותי לטייקונים.
פסיקת בג"ץ השבוע גזלה כנראה שעות יקרות משני-שליש מבית המשפט העליון של מדינת ישראל, משאב ציבורי ראשון במעלה. במיוחד השבוע, ראוי להזכיר כמה תביעות הוגשו עד היום בעקבות החוק: אפס.
