אם על הקירות תלויים טפטים כמו בבית שימוש, אם הרבה גברים עומדים זה ליד זה בצפיפות כמו בבית שימוש, אם באוויר נישאת צחנה קלה שמזכירה בית שימוש – ברכותיי, הגעתם לפאב אנגלי. יש אלפים כאלה בבריטניה, ובלתי אפשרי להבחין ביניהם גם במצב של פיכחון מוחלט.
בארץ, שמות הפאבים הם מופת של תחכום לועזי. כאן, שמות הפאבים נראו כאילו נבחרו על ידי ועדה ממלכתית שהקפידה על הנוסחה הבאה לקביעתם. אגב, כל הדוגמאות לקוחות מרדיוס חצי קילומטר מביתי, יש עוד מיליונים:
- ככלל, שמו של פאב יורכב משם עצם (חיה/סלבריטי מאה 17/בן משפחת מלוכה)+איבר גוף. דוגמאות: "שייקספיר'ס הד", "מורטימרס ארמס", "פיליפ'ס לג".
- שני שמות עצם יוכלו להופיע בשמו של פאב בתנאי שאינם קשורים זה לזה. דוגמאות: "הורס אנד גרום" (הסוס והסייס), "לאמב אנד פלאג", ("הכבש והדגל"?!)
- שם עצם ילווה בתואר הפועל, בתנאי שלא יתארו מצב כלשהו היכול להתקיים במציאות: "דה בלו ליון", "דה פליינג הורס" וכו'.
- תיאורים מהווי הכפר האנגלי במאות ה-17-18: "דה קאו אין דה גרין", "אסקס סובארבס", והחביב עליי: "דה הוג אין דה פאונד" (החזיר בחצר).
ובכל זאת, זו חווייה. בארץ תלויים על קירות של סטקיות תמונות של כדורגלני עבר סועדים, בפאב ליד ביתי בבלומסברי יש רישומים של גברים נמוכים עם מגבעות ופיאות לחיים, כי הלקוחות הראשונים הקדימו את המצאת הצילום.
בארץ יש שליש ויש חצי ויש בוטנים בצד או מאנצ'יז. פה יש פיינט (518 מיליליטר, ארורים יהיו המודדים הבריטיים), שני פיינט ואין בוטנים.
בארץ מציעים בירה א' או בירה ב' ואפילו ג' לפעמים. אי לכך בביקור הראשון בפאב, כשמבט קצר מגלה שאין גולדסטאר, אתה מחליט להשתלב בסביבה ומבקש מהברמן שייתן לך בירה כטוב בעיניו, לא משנה איזו. הברמן, בתגובה, שואל אותך בתיעוב נימוסי "איף יו וולד מייט לייק טו בי בי מור ספסיפיק", שזה בתרגום לעברית הרהורים נוגים על ההיגיון בלהתיר לילידים את הכניסה אל הממלכה המאוחדת בלי קורס הכנה. ואז אתה מבין שפה יש מילים אנגליות לבירה כמו שיש בפינית לשלג. האדם שלידך מסביר בנימוס שיש אייל, יש סטאוט, לאגר ודארק-לאגר. אייל זה בעצם שיכר ובלי קצף, את הסטאוט מגישים קר כקרח, הדארק לאגר שחורה לחלוטין והלאגר סתם עכורה, ויש כמובן גם סיידר. הריח החמוץ באוויר והסטודנט המקיא לו בזוית עינך גורמים לך להחליט ללכת על הסיידר הקליל. כעבור שני פיינטים אתה מוצא את קירות הפאב מסתובבים, פשוט שכחו לספר לך שהסיידר הבריטי מכיל פי שניים אלכוהול מגינס.
בביקור הבא שלך בפאב, קצת פחות שוקיסט מול 35 סוגי בירה, אתה מחליט ללכת על שיטת הסלקציה ששיכללת בארץ, הלא היא "מבחן הקריטריון הלא רלבנטי". אתה כבר עשר שנים עם בנק הפועלים כי הלוגו שלו היה יותר מוצלח, קנית יונדאי גטס כי אהבת את צבע התכלת, בחרת בעיתונות כי ביפר נראה לך מכשיר מדליק ובבחורות מסוימות מסיבות הזויות עוד יותר, אין שום סיבה שזה לא יעבוד כאן. וכך, אתה מתלבט מעט בין "1664" (בכל זאת, שנתיים לפני אירועי שבתאי צבי) ל"אוקטובר לונגינג" (נשמה רומנטית כזו בוודאי תדע לעשות בירה). בסוף, כבן נאמן למשפחה קונסברטיבית, אתה מצביע בעד ה"תאצ'ר". חמצמצה וברוטאלית כמו ראש הממשלה, אתה חושב לעצמך בדרך הביתה.
בחודש לאחר מכן אתה כבר מכיר את כל השמות, יודע לנחור בבוז מול ברז ה"קארלינג", הגרסה המקומית למכבי, אפילו מחליט לשתות אייל כשאתה קצת רעב, שכן האירים הארורים הצליחו לייצר משקה ממש משביע עם טעם של חיטה. ואז, כטוב ליבך ב"לונדון פרייד", כשלונדון כולה שוכבת לרגליך מרקו פולו שכמוך, אתה מחליט ללכת על עוד סיבוב לפני שתקרע את העיר. ואז אתה מגלה שכל השולחנות לצידך כבר מורמים, ועל הדלת מבפנים שלט "פתוח", שזה אומר שמבחוץ כתוב "סגור". אתה מסתכל בשעון, רואה שהשעה רק עשר וחצי, שולח עוד מבט ליתר ביטחון, בגלל האלכוהול, ומגלה שבינתיים סגרו עליך את הדלת. ככה זה, לונדון מתחילה לשתות בשתיים בצהריים והולכת לישון מוקדם. שיהיה כוח לקום לעוד בוקר של שתייה.
