פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא יונה. זה מה שקרה לאביגדור ליברמן, בזכות נאום אחד פרו-אמריקני ביום שישי האחרון. בטלוויזיה כבר מעניקים לו את המחמאה האולטימטיבית לימנים, "פרגמטי", וראשי מפלגות בקואליציה כבר סבורים שליברמן הנחלש בונה על "קדימה 2" עם רה"מ בנימין נתניהו ושרת המשפטים ציפי לבני. צפויה להם אכזבה.
זה לא ליברמן שהפך לשמאלני אלא המערכת הפוליטית שהלכה ימינה. בוקר אחד קם יו"ר ישראל ביתנו וגילה שאחרים השתלטו על מאגר הקולות האידיאולוגי של הימין. כשהבית היהודי כולל את אורית סטרוק ונפתלי בנט, והליכוד את ציפי חוטובלי ודני דנון, לליברמן קשה וגם לא ממש משתלם אלקטורלית לשבור כל הזמן ימינה. ממילא, מאגר קולותיו מאז 2006 כולל בעיקר עולים, שימניותם מתבטאת על פי הסקרים יותר בעוינות בסיסית לפלשתינים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו ופחות באהדה לארץ ישראל השלמה.
שנה עברה מאז הבחירות ושלושה חודשים מאז הזיכוי המהדהד בבית המשפט, וליברמן הוא עדיין התעלומה הגדולה של המערכת הפוליטית. הסקרים ניבאו לו עד השבוע צניחה ל-6-7 מנדטים. הימנים ברחו ימינה, העולים התפזרו בין יאיר לפיד לבנט, ההבטחות הגדולות לברית זוגיות, לחוק האזרחות, לחילופי שטחים ולגיוס לכול התרסקו בזו אחר זו בפער המהדהד שבין תשדירי הבחירות למציאות. ליברמן רצה חתונה, אבל הליכוד המאוכזב סירב להתחתן. יו"ר ישראל ביתנו הציע איחוד ימין כולל, אבל גם זה לא נראה באופק. הוא זקוק נואשות לטקטיקה עדכנית.
ומכאן עולה שהנאום ביום שישי איננו ציון דרך היסטורי בתולדותיו המפותלות והמזוגזגות לעתים של יו"ר ישראל ביתנו אלא יותר תיקון אזימוט. שר החוץ משוכנע גם עכשיו שהסיכויים להסכם עם הפלשתינים שואפים לאפס, מהצד של המינוס. לפני חודשיים בוושינגטון הוא העריך שבדור הזה לא יהיה שלום, ועמדתו לא השתנתה. תחת ההערכה הזו, מה אכפת לו לקרוץ קצת למרכז ואולי לגייס כמה מצביעים חדשים? לפי סקרי 'וואלה!' וערוץ הכנסת, זה עובד בינתיים. מחלקת המדינה האמריקנית יצאה מגדרה, והגדירה את נאומו של שר החוץ כ"דברים חשובים". ספק אם ליברמן עצמו היה מתייחס לדברים בכזו רצינות.
41 ביוני
יד המקרה המופלאה, זו שמושיבה זו לצד זו בעצרת האו"ם את האויבות המושבעות איראן ועיראק, בחרה לשבץ זה מול זה את חדריהם של שני נציגי הליכוד במרוץ לנשיאות, ראובן (רובי) ריבלין וסילבן שלום. מודיעין איכותי – יומינט ולא סיגינט – מאפשר לעוזריהם של השניים להפעיל מערך ריגול נגדי אימתני. כל חבר כנסת שמזומן ללשכת שלום מיורט על ידי אנשי ריבלין ולהפך.
השבוע, למשל, נצפה חומק לחדרו של שר התשתיות יו"ר מפלגת העבודה יצחק (בוז'י) הרצוג. לכאורה זה נראה בזבוז זמן מוחלט של שני האישים הנכבדים. הרצוג הוא בן ברית ותיק של בנימין (פואד) בן-אליעזר. "בעזרת השם נביא את פואד כל הדרך לבית הנשיא", הצהיר בנאום בחירתו לתפקיד יו"ר העבודה. אז למה לבזבז עליו זמן? והתשובה לשאלה המסקרנת הזו היא: 41.
זו כמות הקולות הנחוצה כדי להבטיח עלייה לסיבוב השני והמכריע שייערך מתישהו ביוני הקרוב. זו לא ספוקלציית מזנון אלא עובדה מתמטית. בהתמודדות של שלושה מועמדים ויותר אין כמעט אפשרות מעשית שמישהו יזכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון. אם כל אחד מהשלושה מביא ארבעים קולות נערכות בחירות חוזרות. 41 כבר מעניקים את כרטיס הכניסה לגמר הנשיאותי הגדול. למעשה, גם 37-38 עשויים להפסיק.
לכן ההצהרה של הרצוג לא חסכה ממנו את מאמצי השכנוע המתישים של שני השכנים, כי השאלה האמיתית לגביו – ולגבי עוד עשרות חברי כנסת – היא מה הם יעשו בסיבוב השני. מה יקרה אם יתממש התרחיש שנראה בהדרגה יותר ויותר סביר: מרוץ לנשיאות שהופך בסיבוב השני לדרבי ליכודניקי. התרחיש הזה נשען על ההנחה שריצתם של שני נציגי ימין (ואולי גם עוזי לנדאו) חוסמת למעשה את יכולתו של פואד לקבל קולות ממאגר 61 המנדטים של המחנה הלאומי-דתי בכנסת. הוא יגרד קצת מש"ס ועוד 1-2 קולות, אך לא יותר. אחד מהם אגב אולי יהיה בכלל נתניהו, ששומר על איזון מפלגתי: הוא לא סובל את שלום וריבלין במידה שווה. גם ביש עתיד, היריבה המרכזית של העבודה, סיכוייו של בן-אליעזר אינם מזהירים. נותרו ארבעים קולות של שמאל וערבים, וכדי לעלות סיבוב הוא יצטרך כמעט את כולם – משימה שנראית קשה עד בלתי אפשרית.
בכל מקרה, זו שעתם הגדולה של תרשימי הזרימה. מה יעשה חבר כנסת שתומך בבן-אליעזר בהתמודדות ריבלין-שלום? כיצד יצביע תומך ריבלין אם דווקא סילבן ופואד יעברו סיבוב? איך יתפלגו נאמני סילבן אם ייכשל? זו הסיבה שאין שום דרך מדעית בעולם שמסוגלת כרגע לנבא את תוצאות ההתמודדות. אפרופו מדען, פרופ' דן שכטמן מגלה בהדרגה שקל יותר לפצח את הרכב האטום מלפצח את צפונות נפשו של חבר כנסת. השבוע הוא סיפר למי שסיפר שהיו לו פגישות מצוינות עם כמה חברי כנסת. "הם אמנם לא הבטיחו לתמוך בי, אבל בהחלט התעניינו", הוא אמר. מהצד השני של קו הטלפון הובלע גיחוך. מן המפורסמות הוא שחברי כנסת מבטיחים למועמדים את קולם אבל בוגדים מאחורי הפרגוד. שכטמן, נעבעך, אפילו לא הצליח להגיע למצב שירמו אותו.
הפסקת אש
מצלמות ערוץ הכנסת כמעט כבו שלשום בערב מרוב תדהמה. אחרי שנה של עוינות ושבועות של נתק התפתחה לפתע במליאה שיחה ערה בין ראש הממשלה לשר הכלכלה שלו. זה התחיל בנייר שהושיט בנט לנתניהו. ראש הממשלה, המום בעצמו, עיין בנייר ואז השיב לבנט קצרות. השיחה העניינית שהתפתחה משם ארכה כמה דקות – נצח במונחי הזוג המוזר הזה.
מה היה בנייר שהושיט יו"ר הבית היהודי? נוסח מודפס של ההתנצלות ההיא עם לבבות? הסכם הפסקת אש פוליטי? פתק לשרה? מי שישב ליד מספר שהשיחה עסקה בנושא לאומי חם על הפרק, חם מספיק כדי להפשיר קצת את הקור הארקטי ששורר בין השניים.
