המציאות התעקשה השבוע להתנגש חזיתית עם ציפי לבני. מועמדותה לראשות הממשלה החזיקה מעמד בדיוק שמונה עשרה שעות – זה הזמן שחלף מאז הכרזתה על חזרה לפוליטיקה ועד הסקר שהעניק לה שבעה מנדטים. היא רצתה להתחרות ראש בראש עם הליכוד, אבל מצאה את עצמה מפסידה לבנט ולפיד.
התנהלותה הפוליטית תמוהה: שם המפלגה החדשה – התנועה – הזוי. מישהו התבדח השבוע שהאותיות של הרשימה יהיו ״פתק״. ששת עריקי קדימה התקשו למצוא חבר שביעי אטרקטיבי שינטוש, כי כל המועמדים התעקשו שתבטיח להם מקום ריאלי בכנסת. רשימתה מונה כרגע בעיקר פליטים: מצנע שהפסיד בסיבוב הראשון לעבודה, בן ישראל שהובס בפריימריז בקדימה, ומלכיאור שהשיג בקושי רבבת קולות הבחירות הכלליות. כולם חוברים ללבני שהפסידה למופז.
ספק גדול אם הדבר יעזור להם. לבחירות יש דינמיקה של משפך: בסוף, המנדטים מתנקזים למפלגות שעולות בסקרים. הן צוברות זמן מסך וקולות, והמפלגות הקטנות נעלמות. במסיבת העיתונאים הבאה של לבני עלולים להיות פחות עיתונאים, כך גם באירוע של לפיד. אין מספיק מקום בגוש הזה לארבע מפלגות. קדימה כבר בדרך להיעלם, אבל ההיסטוריה מלמדת שהיא לא תהיה היחידה. לבני ולפיד יצטרכו להכריע בשבוע הקרוב אם לקחת את הסיכון הזה, או להתאחד. קל זה לא יהיה.
רומן זמני
שאלת הסדר שבו ימוקמו מועמדי קדימה חשובה כמו השאלה איזה מספר בדיוק להכפיל באפס. איש מהם לא יזכה כנראה לראות את הכנסת הבאה. אבל החלטתו של אהוד אולמרט להתמנות לחבר הוועדה המסדרת של המפלגה, שבאופן רשמי היא עדיין הגדולה בישראל, מסגירה את עוצמת זעמו על ציפי לבני.
עכשיו תמונת המצב ברורה: עם הקדמת הבחירות, אולמרט ולבני החליטו להתעלם מנהרות הדם הרע שזרמו ביניהם, מהחתירה שלה תחתיו בממשלה הקודמת ומהסכינים שתקע לה מאז. הכול, למען המטרה הנעלית של הפלת נתניהו. התעוררה רק בעיה אחת: מי יעמוד בראש? מסתבר שהחודשיים האחרונים הוקדשו בעיקר לניסיונות שכנוע עקרים של אולמרט את לבני להיות מספר שתיים שלו. לבני הוטרדה מאוד מהרשעתו של אולמרט בפלילים, וחששה שההרשעה תדבק גם בה. שמונה שבועות הסתיימו בפיצוץ גדול.
השבוע התקשרה לבני לאולמרט כדי להודיע לו שהוא רצה. הוא אפילו לא טרח לברך אותה. יממה אחר כך החליט לתקוע לה גם מקל רציני בגלגלים, בדמות העמקת מעורבותו בקדימה. בשבוע הבא יודיע כנראה גם על תמיכתו במופז.יותר משזה יועיל לו, זה יפריע לה. וזו בדיוק המטרה.
שובר ימינה
ראש הממשלה נשמע השבוע הרבה פחות מודאג מרשימת הליכוד מאשר מקורביו שידרו. "אבל זו מפלגת ימין", אמר השבוע בפליאה למי ששאל אותו אם הוא לא מודאג מכך שהמפלגה הלכה ימינה. נתניהו יצא מהארון הפוליטי.
בבחירות 2009 עשה הכל כדי לגייס את מרידור ולהתמרכז. זה היה חישוב שגוי: מפלגתו איבדה מנדטים יקרים לישראל ביתנו. בינתיים הוא הסיק מסקנות. הדחתו של מרידור מהרשימה מעניינת אותו כשלג דאשתקד, והדחתו של מיקי איתן עשתה לו את היום. רק על בני בגין חבל לו. אבל זו דרכה של פוליטיקה. מי שחושב שנתניהו יקיים את הבטחתו לבגין מוזמן לבקש מרפי איתן ואפי איתם את המסמכים החתומים שבהם ראש הממשלה הבטיח להם תיק בממשלתו.
צרות בבית (היהודי)
ואם כבר, הנה צרור עובדות על המתרחש בימין: האישה הראשונה של המפלגה הדתית לאומית היא ליכודניקית-לשעבר חילונית, ואילו האישה הראשונה בליכוד היא צעירה דתייה בוגרת אולפנה. ברשימת הליכוד ביתנו יהיו שבעה מתנחלים ובבית היהודי רק ארבעה. גלעד ארדן ניסה להפיל את ממשלת שרון בהתנתקות, ניסן סלומיאנסקי עשה כמיטב יכולתו להציל אותה. בזמן שהבית היהודי ניסה להפוך לליכוד, הליכוד הפך לבית היהודי.
הרשימה שהרכיב השבוע הליכוד היא אתגר משמעותי לנפתלי בנט. בשבוע שעבר הוא ניצל את הפסקת האש המגומגמת עם חמאס כדי לגרוף רווחים נאים בדעת הקהל, אבל ספק כמה עוד ימינה יוכל לשבור מול רשימת הליכוד-ביתנו. היו"ר החדש של הציונות הדתית יצטרך לבדל את עצמו באופן אחר משחשב. הניסיון הראשון לא היה מוצלח במיוחד: שעה קלה לאחר פרסום התוצאות בליכוד, הוא פרסם הודעה שבה קבע כי "ההדר הליכודי וסמליו פינו הערב את מקומם למשה פייגלין, מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו". ציפי לבני לא הייתה מנסחת זאת אחרת.
אחריו המבול
פתגם ישן אומר שאנשים מוכנים להתבזות הרבה מאוד בשביל קצת כבוד. יעקב כץ (כצל'ה) מותח בימים אלה למקומות חדשים את גבולות ההתבזות. קדנציה שלמה הודיע בהכנעה שהוא משמשם של רבני המפלגה,אבל כששניים מהם מאסו בו, מיד התחיל לתדרך נגדם. ארבע שנים קידש את אחדות המחנה הדתי-לאומי, אבל ברגע שמרכז תקומה החליף אותו בהצבעה דמוקרטית, כצל'ה החליט שלעזאזל האחדות. כמו וטרן רוסי שמתהלך עם המדליות ממלחמת העולם השנייה, הוא מתעקש להמשיך ולהתעקש בתואר שכבר אינו שלו: יושב ראש האיחוד הלאומי. כל השנים הואמ טען שהגיע לפוליטיקה כדי לקדש שם שמיים, אבל בסוף התברר שהוא קידש את הכיסא.
העלבון האישי של כץ מציב איום אסטרטגי בפני הניסיונות לאחד את הציונות הדתית. נכון לשעת סגירת הגיליון הוא מחזיק כבני ערובה את יחידות המימון היקרות של האיחוד הלאומי, את שם המפלגה ואת האות ט', כאילו היו ירושה משפחתית. הוא עצמו לא ייהנה מהם, רק ימנע אותם את הנכסים היקרים האלה מהמיזם המשותף של בנט ואריאל. מהבונקר בבית אל הוא ממשיך ליידות הודעות הזויות לעיתונות שבהן הוא קורא לאיחוד השורות, בתנאי כמובן שהוא בפנים. אחרת, שתישרף הציונות הדתית.
נפתלי בנט ואורי אריאל עמדו השבוע המומים למדי מול מה שנראה כפיגוע התאבדות אלקטורלי. תחילה ניסו להרגיע אותו באמצעים פוליטיים, אבל נראה שהדרך להרגיע את כץ מצויה בתחום אחר. בשבוע שנותר עד להגשת הרשימות יהיו מן הסתם עוד שיחות שכנוע ותזכורות על קריאותיו הנרגשות לאחדות, אך ספק אם הן יעזרו. על אנשים כדוגמת כצל'ה נאמר המשפט: עם עור כזה עבה, מי בכלל צריך עמוד שדרה.
