להמריא אל קרקע המציאות

כל ניסויי הנשיא

למזלו של דונלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית ולא פוליטיקאי ישראלי. לו צביקה פוגל או לימור סון הר מלך היו קוראים "לנקות את עזה" מערבים, היועמ"שית הייתה שוקלת לפתוח בחקירה ובית המשפט העליון היה פועל לפסול את מועמדותם לכנסת. התבטאויות עדינות בהרבה מאלה מככבות בכתב האישום נגד ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי.

בניגוד לכהניסטים, טראמפ לא רק מדבר. הוא באמת ובתמים משוכנע שאחד הפתרונות למצב בעזה הוא העברת אוכלוסין מרצון. אם רע למישהו בישראל הוא יכול להגר לאמריקה, אם רע לו בסלובקיה – ללונדון, אז למה רק העזתים כלואים בלי יכולת לצאת?

טראמפ איננו הנשיא הראשון שדן ברעיון. הקודם היה ג'ו ביידן. בשבוע הראשון של המלחמה, אחרי שיחה עם נתניהו, התקשר נשיא ארה"ב לנשיא מצרים כדי לברר אם יסכים להעברה זמנית של אוכלוסין לסיני, כדי למנוע מחיר דמים גבוה של הפלישה הישראלית. א-סיסי הגיב מהר: למחרת יצאו שני מיליון מפגינים לרחובות קהיר ואלכסנדריה. בוושינגטון הבינו את הרמז.

מה שעשה ביידן בחשאי, עושה טראמפ בפומבי. מילא מצרים וירדן. בוושינגטון מהרהרים בהעברת חלק מהעזתים לסוריה. הרעיון: זה קרוב, ניתן לפיקוח, עם הרבה שטחים ריקים ובלי ממשלה שתתנגד בתוקף. יש גם מי שסבור שזה רעיון איום ונורא, כמו גירוש 400 ראשי חמאס ללבנון ב־1992, אבל על סטרואידים: במקום צרה פונדמנטליסטית על גבולנו הדרומי תהיה צרה פונדמנטליסטית על גבולנו הצפוני.

פגישת טראמפ־נתניהו בשבוע הבא לא תתעכב על הגירה יותר מדי. נתניהו יוצא אליה מתוח ודרוך. ישראל איננה קולומביה או דנמרק, טראמפ לא יאיים עליה במכס של 25% אם לא תעשה כרצונו. אבל האינטרסים של הנשיא, סביבתו, שיקוליו, חברויותיו במזרח התיכון, הופכים את העסק מורכב. השאלה העיקרית הן כמה סיוע ואיזה יעניק הנשיא לישראל אם זו  תחליט לתקוף באיראן, ואם יעדיף בסוף הסכם גרעין חדש כחלופה? (בישראל מאמינים שלא). השאלה העיקרית השניה היא כמה ילחץ על הסכם עם סעודיה, ואיזה מחיר יידרש מישראל, הן בהכרה בנושא הפלסטיני ביו"ש והן בסיום המלחמה בעזה.

צודקים האומרים שהמלחמה ברצועה הסתיימה. המלחמה הקודמת, של פשיטות ונסיגות, של להכות בחמאס ואז להעביר לו סיוע הומניטרי אכן מיצתה את עצמה. האם תיפתח מלחמה חדשה של טיהור קבוע, של העברת הסיוע דרך חיילי צה"ל, של הגירה? נתניהו הבטיח לשותפיו שכן. בשבוע הבא יידע אם יוכל לקיים.

זהירות, אני קופץ

הרבה מועמדים ומועמדים בעיני עצמם לבחירות הקרובות עורכים בימים אלה סקרים וקבוצות מיקוד. שיעור המתלבטים שם שובר שיאים היסטוריים. הציבור מבולבל, כועס, נקרע בין הרצון לשלוח את כולם הביתה ובין המוסכמות הישנות. באחת הקבוצות נשאלה שאלה חכמה מאוד. "בואו נדמיין", נשאלו המשתתפים, "שביום הבחירות ליד הקלפי, פוליטיקאי שאתם שוקלים להצביע לו מפקיד בידיכם מכתב התפטרות חתום, למקרה שלא יקיים הבטחת בחירות אחת. מה היא תהיה"? התשובה של כולם כמעט הייתה: "לגייס את החרדים".

ולכן, המשימה של ש"ס ויהדות התורה בשבועות ההכרעה על חוק הגיוס משולה לאיש שעומד על הגג בקומה השלושים ומאיים לקפוץ אם לא ימלאו את בקשתו. הרי זו התאבדות מוחלטת מבחינתם ללכת לבחירות שבהן כל מפלגה תתחרה מי תפליא יותר את מכותיה בחרדים. נתניהו וסמוטריץ' יהיו חייבים להציע הקשחה דרמטית של מדיניותם בנושא ההשתמטות והקצבאות, שלא לדבר על בנט או על מפלגת מילואימניקים חדשה. ונניח שיצלחו זאת איכשהו, במקרה הטוב הם יחזרו לאותה קואליציה עם אותו בג"צ ואותן בעיות. במקרה הגרוע ימתינו להם ליברמן, לפיד, גולן. תמו ימי הניירות הריקים עם החתימה של בני גנץ.

ביום שלישי הזהיר דרעי, בפעם הראשונה, שאי אישור חוק הגיוס תוך חודשיים פירושו בחירות. זמן קצר קודם לכן יצא מפגישה עם נתניהו, שבה ראש הממשלה הבין בדיוק להפך. איפה האמת? האמת היא שדרעי מעוניין להעביר את המסר דווקא לחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית שנוטים כעת להתנגד לחוק. הם בדיוק מי שייפגעו מבחירות חדשות.

נתניהו כבר יודע היטב שבין אם יהיה חוק ובין אם לאו, יהיו במפלגות החרדיות מי שלא יוכלו לחיות עם המצב הקיים. הוא בונה על פיצול: גולדקנופף יפרוש, אולי במתכונת זמנית כמו בן גביר, אבל הליטאים והספרדים יישארו. ש"ס מאיימת כלפי חוץ שאין סיכוי, אבל בשיחות סגורות מעבירה מסר יותר מורכב.

הבעיה העיקרית של החרדים איננה בהכרח הצווים, אלא מה שנראה כסוף העידן שבו המדינה מממנת את אי השירות בצבא. בסוף פברואר פוקע סופית הסבסוד לאברכים, אחרי תקופת ההסתגלות שאישר בג"צ. הם חייבים לנופף במקל כדי שאספקת הגזרים לא תיפסק.

מי נותן את הרבע טון

כשטנקי המרכבה סימן 4 החדישים ביותר הגיעו לצה"ל, התפתח ויכוח עז בצמרת הצבא. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ביקש לקצץ 200 טנקים מהסד"כ. סגנו, איל זמיר, התנגד. זה לא היה רק קרב בין המפקד וסגנו אלא בין צנחן ושריונר. הרעיון היה שהטנק החדיש יעיל וקטלני כמו שלושה טנקים ישנים. זמיר התעקש: בסוף גם הטנק הכי מתוחכם יכול להיות רק במקום אחד בו זמנית.

במאי שעבר, כשכולם דיברו על עילת הסבירות, זמיר קרא בכנס הרצליה להתעורר כבר מהתפיסה "שדיברה בקול בוטח על תום עידן המלחמות הקונבנציונליות הגדולות. כדאי לנהוג בצניעות ובאחריות גם ביחס לתחזיות שלנו, במיוחד בשנה שבה מציינים חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים". הדברים לא זכו להד, ונשכחו. הסיבה, בין היתר, היא החשיבה האחידה במטכ"ל, שבו יש כבר שנים ייצוג יתר לצנחנים וליחידות המיוחדות. אפשר להניח בביטחון רב שתחת זמיר הנוף יתגוון.

מנכ"ל משרד הביטחון הוא המועמד המוביל, המתבקש, לרמטכ"ל. בכל זאת, באזורי נתניהו עדיין מקווים לבחור בקצין לוחמני יותר (כיפה סרוגה – יתרון), כמו למשל האלוף דוד זיני, המועמד של מיאמי לתפקיד. קצפם יצא על מאמר בן כמעט עשרים שבו דן זמיר במוסריות של חיסול. זה אנכרוניסטי כמו לטעון על היעדר דמויות של אסייתים או שחורים בסרטים של צ'רלי צ'פלין. הרקע היה הפשע המוסרי של הטלת פצצה בת רבע טון בלבד על הבניין שבו נועדה צמרת חמאס בעזה, מחשש לנזק אגבי רחב מדי בגלל פצצה של חצי טון. עשרות אם לא מאות ישראלים שילמו בחייהם על המוסריות המעוותת הזו. זמיר כתב אז ומאמין היום שיש הבדל בין חיסול בעזה או בדאחייה וחיסול ביו"ש. תושבי השומרון מצויים בשליטה אפקטיבית של ישראל. העזתים, הוא מאמין, הם עם טרוריסטי שמעניק לגיטימציה לקיום חמאס בתוך אוכלוסייה אזרחית, ועליו לצאת בתוצאות הנזק האגבי המתחייב.

האפשרות השנייה שנשקלת עדיין היא האלוף תמיר ידעי. גם הוא כתב מאמר חשוב, אפילו חשוב מאוד, בחודשים שלפני המלחמה. הוא קרא שם באופן הנחרץ ביותר "לשחרר את תל אביב", דהיינו להוריד את העומס ההולך ונצבר על מרכז העצבים של הצבא במרכז הארץ, שדרכו עוברת כל פעילות מודיעינית ומלחמתית. ידעי הזהיר שביום פקודה, כשכל חיסול וכל זיק יצטרכו לעבור קודם בקריה במקום לשפר מאוד את המוקדים העצמאיים בפיקודים, המערכת תקרוס מעומס. זו אחת התשובות לשאלה ששואל כל חטוף שחזר, כל חייל שנפגע, כל תושב שהתבצר: איפה היה חיל האוויר?

בעל הבית מוזמן להשתגע

במבצע "חומת מגן" ב־2002 פעלו ארבע אוגדות, בו זמנית, בערים המרכזיות ביהודה ושומרון. 50 גדודים חיסלו 244 מחבלים. מאז שבעה באוקטובר פעלו בגזרה במקביל לכל היותר 19 גדודים. מספר המחבלים שחוסלו: יותר מ־800.

לפני חומת מגן, ב־2001-2002, יצאו מיו"ש 900 פיגועים, שגבו את חייהם של מאות ישראלים. ב־2022 עד 2023 יצאו 850 פיגועים. קציר הדמים: 35 נרצחים. הסיבה היא שלחומת מגן, כמו לחרבות ברזל, קדמה מתקפה אכזרית של האויב, כשכוחותינו מנסים לבלום אותם לשווא על קו הגבול. בעזה אל מול פשיטה של שתי אוגדות קומנדו, במרכז הארץ בדור שעבר בקניונים, מסעדות ובתי קפה שברובם לא הוצב בתחילה אפילו מאבטח. הפעילות אל מול גל הטרור הנוכחי באיו"ש, פרי הזנחה ישראלית והשקעה אירנית, מתחילה עם גישה של צה"ל כמעט לכל נקודה בשטח.

הביטחון במצב טוב בהרבה משהיה, אבל תחושת הביטחון בשפל של שנים רבות. זו התערערה עוד יותר למראה שידור תהלוכות הניצחון של המחבלים המשוחררים ברחובות הכפרים והערים הפלסטיניים. נתוני צה"ל טוענים שהתופעה הייתה בכל זאת מצומצמת יותר משנראה: מתוך 102 מחבלים ששוחררו נערכו 21 תהלוכות. היתר חזרו הביתה בשקט אחרי אזהרות של צה"ל. בחגיגות השתתפו כשלושת אלפים איש. בשש מהתהלוכות הונפו דגלי חמאס. כולן, חוץ מאחת, פוזרו עד מהרה בידי כוחותינו. אח של אחד המשוחררים, שהניף את הדגל הירוק, נעצר.

ובכל זאת, יש סיבה לדאגה. בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר התנועה הפלסטינית בכבישים כמעט נעלמה, מדד מובהק ארוך שנים לתחושת פחד. אחת הסיבות שלא נעתרו לקריאת מוחמד דף, בבוקר הטבח, לעלות על יישובים ובסיסים גם בגב ההר הייתה ההפנמה שבעל הבית הישראלי השתגע. התחושה הזו התערערה קשות כאשר אותו בעל בית משחרר לחצר האחורית שלו עשרות מחבלים שהסיבה היחידה שאין להם דם על הידיים היא מעצור בנשק או קליע שפגע חצי סנטימטר ממפתח הלב. מבצע צה"ל שהחל בג'נין והתרחב השבוע לטול כרם יוסיף ויתרחב. המטרה שלו היא לשקם את ההרתעה ולאותת שהפעם, בניגוד לעבר, לא תהיה הבלגה.