מה חדש ומה ישן בסדר העדיפויות של ראש הממשלה החדש–ישן * איך יוכלו שותפיו הקואליציוניים לקבל מה שירצו * והיכן צדק יאיר לפיד וטעה דוד גרוסמן
בין איראן לכאן
בממשלתו הראשונה, עוד במאה העשרים, הנושאים החשובים ביותר היו מדיניות וביטחון. בהתאמה, שר הביטחון ושר החוץ היו התפקידים הבכירים. איש מהשותפות לא רצה בתיק המשפטים, ואיש מחברי הליכוד לא התלונן כשזה נמסר במינוי חיצוני ליעקב נאמן, פרקליט שהאינטרסים הסבוכים שלו לא היו נהירים מעולם לאיש. גם ב-2013, כשהתיק נמסר לאשת שמאל מובהק כציפי לבני, איש לא צייץ כמעט.
בשנות העשרים של המאה הנוכחית, נתניהו עדיין סבור שאלה הנושאים המכריעים. השבוע שיתף מאמר של הרב חיים נבון, שמסביר שראש הממשלה החדש-ישן של ישראל מתפשר ומתפשר בכל שאר תחומי החיים עד שהוא מגיע למה שהוא רוצה: השפעה בלעדית על הנושא האירני, על הנושא הפלסטיני, על המזרח התיכון, על הקשר עם ארצות הברית.
אבל מאז, המדינה השתנתה. תיק החוץ איבד מזמן מחשיבותו הפוליטית, כך גם הנושא הפלסטיני והאירני. אין אפילו בוחר אחד שהצביע אחרת בגלל פגישות עם אבו מאזן או הטיפול בגרעין. החיים עצמם, מה שנקרא, עברו תהליך דה-פוליטיזציה, והם נתפסים ככאלה שכל ממשלה תטפל בהם בערך באותה דרך.
במקביל, כמו בשאר העולם, נושאים אזרחיים עברו לקדמת הבמה: בטחון אישי, יוקר מחיה, דיור, חירויות האזרח, המתח שבין שמרנות לליברליות ובין הרשות השופטת והמבצעת. אלה בדיוק התחומים שבהם גרפו שותפיו הדתיים הישגי ענק. עבור נתניהו אלה ויתורים לא כואבים, כי לא כל כך כאב לו לוותר. אבל עבור חלק מהבוחרים כן.
רוב מכריע בציבור תומך ברפורמות המשפטיות; רוב מכריע מתנגד לפגיעה בחירויות הפרט, בדגש על הקהילה הגאה ונשים. רוב מכריע עוד יותר מתנגד להעמקת השליטה החרדית והחרד"לית בחיים הציבוריים. לפיד וחבריו לאופוזיציה, בכנסת, בתקשורת ובאקדמיה, מערבבים בצדק בין הסוגיות. "רוב זה עניין טכני", קוננה אתמול נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש, "לא על מערכת המשפט הצביע הבוחר". ובכן, זה פשוט לא נכון: כל תכניות הקואליציה לפסקת התגברות, ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים היו על השולחן. לזה יש מנדט ברור מהציבור, בוודאי הרבה יותר מחוק יסוד החקיקה של 1992 שמעולם לא הופיע באף מצע בחירות של מפלגות אותה ממשלה ובו נאחזת כבוד הנשיאה כעיקר אמונה.
ולפיכך, בולטים שני מינויים של נתניהו מעל כולם: של יואב גלנט ושל יריב לוין. גלנט מעולם לא היה מקורב של נתניהו, לא מהסלון החברתי שלו. הוא ניסה למנותו לרמטכ"ל ב-2012 ומינה אותו לשר ביטחון ב-2022 מסיבה אחת ויחידה: להשאיר פתוחה את האפשרות של תקיפה באיראן. ואת יריב לוין הוא מינה לתיק המשפטים כדי לחולל את השינויים במערכת המשפט. כל היתר יוכפף לשתי משימות העל של נתניהו. שותפיו יוכלו לקבל מה שירצו בתנאי שלא יפריעו לו בסערות מיותרות. הוא רוצה את איראן, האופוזיציה מזהירה שאיראן זה כאן, ובין שני הקטבים האלה תתנהל הכהונה שיצאה לדרך אתמול.
ספר הדכדוך הפנימי
עם פרוץ מגפת הקורונה, פרסם הסופר דוד גרוסמן תחזית ליום שאחרי: "יהיו גם כאלה שההשקפות הפוליטיות שלהם ייראו להם פתאום שגויות, מבוססות אך ורק על חרדות או על ערכים שהתפוררו בזמן המגפה. אולי יהיו כאלה שיטילו פתאום ספק בסיבות שגורמות לעם שלהם להילחם באויבו במשך דורות, ולהאמין שהמלחמה היא גזירה משמים. ייתכן שהעמידה בניסיון אנושי כל כך קשה ועמוק תגרום לאנשים למאוס בעמדות לאומניות, למשל, ובכל מה שמשמר את המפריד והזר והשונא והמתבצר. אולי יהיו גם כאלה שלראשונה יתהו, למשל, מדוע ישראלים ופלסטינים ממשיכים להילחם אלה באלה, ולשחֵת את חייהם למעלה ממאה שנים, במלחמה שהייתה יכולה להיפתר כבר מזמן?"
מאמר האזהרה של גרוסמן שלשום ב"הארץ" לימד שהתחזית הזו שלו לא התממשה: מגיפה עולמית חלפה על פניו בלי להותיר ולו חותם קלוש על השקפת עולמו. זו הפעם השביעית או השמינית שהוא מסביר לנו שהמדינה שוקעת, שבלי סיום הכיבוש אין כל תקווה, שאנחנו פחות ופחות נורמליים. הוא עצמו לא העלה, ולו כאפשרות שאנשים כדוגמתו יצטרכו לבחון מחדש את השקפת עולמם. הרי הצדק זה הוא, וכל היתר חשוכים. עוד מאז שהפציר כמעט בפלסטינים להתקומם באלימות נגד הישראלים, בספרו "הזמן הצהוב", גרוסמן מסביר שישראל על סף תהום וצועדת ממש כעת צעד גדול קדימה. דאגתו מקרע בעם עומדת בסתירה למילים האלימות, המאוד לא גרוסמניות, שהשמיע שנים כלפי יריביו המתנחלים.
לפני חמש שנים, כשעוד ניסה לקרוץ לקולות הימין המסורתי, אמר ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד בראיון ש"אין התקף הדתה, יש התקף חרדה". זו הייתה אבחנה מדויקת אז ועכשיו. זה לא הדיכאון שהשתרר בצד המפסיד בבוקר שאחרי הבחירות, גם לא התפרצות זעם. ישראל היא מדינה שנתונה להתקפי חרדה: עד לבחירות הייתה זו חרדה ימנית מהשתלטות האחים המוסלמים על המדינה, למרות מיעוט ראיות בפועל. וכעת, חרדה גדולה פוקדת עכשיו את המחנה שרואה את סיוטיו מתממשים בזה אחר זה למרות שחשיבה רציונלית קרה תגלה שכמעט דבר מהם לא יתממש.
מומלץ לא להתרשם ממחולליה המקצועיים, שעושים זאת לצורכי טראפיק (הארץ), מנדטים (סיעות האופוזיציה) או שימור הגילדה (שופטים ועורכי דין). אבל בהחלט רצוי לקחת ברצינות את החרדה הזו בכל הנוגע לציבור גדול ומודאג. אחרי רצח רבין, מינה שמעון פרס שר דתי לאומי כדי לבנות גשר אל ציבור הכיפות הסרוגות. נתניהו יעשה בשכל אם ידבר למחנה השני, ורצוי לא דרך פודקסטים באנגלית.
