מהו מועד התפוגה של האקטיביזם נוסח אסתר חיות * מדוע נתניהו טועה בהערכתו בנוגע לצעד הבא של גלנט, ולהפך * כיצד הקטסטרופה בצפון עלולה להאפיל על המשבר בדרום * ואיך האו"ם מנפח את נתוני אלימות המתנחלים
קץ המהפכה השנייה
המהפכה החוקתית הראשונה, של אהרן ברק, פורסמה בשובה ובנחת, ברוב גדול, מסמנת את כיוונה של ספינת האקטיביזם: לאט, בים שקט, אולי עם כמה צרחות של שקנאים שמרנים.
המהפכה החוקתית השנייה, של אסתר חיות, הודלפה בשלב הטיוטה, ברוב זעום, הכי זעום שיכול להיות, מסמלת את דרכה של האונייה המחשבת להישבר: מהר מהר, אל החוף, לפני שהגלים הציבוריים יטביעו אותה.
אפשר להניח, בזהירות, שפסק הדין הסופי בעתירה לביטול עילת הסבירות יהיה גם האחרון בתולדות המדינה שיוביל לפסילת חוק יסוד. בניגוד למהפכה של ברק, שנבנתה אחרי הכנה שקטה של שנים והובילה לכמעט רבע מאה של שליטה אקטיביסטית מוחלטת בעליון, זו של חיות לא תגיע אפילו ל-2024. בעליון הנוכחי, אחרי פרישת ברון וחיות, כבר יש רוב שמרני. אלמלא שגיאותיו הבלתי נסלחות של לוין, אלמלא הדהירה העיוורת אל הקיר, כבר היה היום רוב גדול עוד יותר.
דהירה אל הקיר הייתה ענף מרוצים פופולרי בשנה האיומה 2023. פסק הדין של חיות, עמוס חידושים משפטיים עוצרי נשימה – לא בהכרח בקטע טוב – יוליד בדיוק את התוצאה ההפוכה מהמקווה. קביעתה של הנשיאה בדימוס שלפיהן נולד היכנשהו צורך ב"רוב רחב ולא מקרי" לשינויים חוקתיים היא לא משהו שממשלה כלשהי תוכל לחיות איתו. האם גנץ ולפיד יוכלו לחיות עם בית משפט שמרני-ימני שיקבע, נניח, שנסיגה משטחים או ביטול חוק הלאום טעונים רוב גדול יותר? בניגוד לתפיסה המקובלת במקומותינו, עוד לא נולד ראש הממשלה ולא נולדה הכנסת שתמסורנה בהתנדבות את סמכויותיהן, במיוחד זו היסודית: להכריע.
שבעה באוקטובר לא מחק את ארבעה בינואר. המלחמה דחתה למועד אחר את העימות על פניה של מערכת המשפט ובעצם על זהותה של המדינה, וגם תוריד מן הסתם את הטון שלו. אבל ההכרעה תבוא. אין לפסול את האפשרות שכל מפלגה שתתמקם במרכז תציע רפורמה, אבל בהסכמה, במתכונת המתווים שכמעט נחתמו ותמיד פוצצו בחודשים שלפני המלחמה. באף אחד מהם אין היתר לבג"צ לפסול חוק יסוד. המהפכה החוקתית השנייה מתה בלידתה.
אין מטרות בצפון
לובי של מלון הוא מקום משמח בדרך כלל. כמו שמסיבה הייתה אירוע שמח עד שבעה באוקטובר. בטבריה, הלובי של המלונות המיושנים הוא אזור אסון. ריח עז של פליטות באוויר. מפונים מגבול הצפון, שעה נסיעה בקושי, מסתובבים שם באפס מעשה. המועצה מארגנת להם הופעות והרצאות, אבל הרוב כבר לא טורח להגיע. הייאוש אוכל את הנשמה וההוצאות את חשבון בנק. מפוני עוטף עזה זכו מטבע הדברים למרב תשומת הלב והחיבוק הלאומי. מפוני הצפון נאבקים שישמעו אותם, מי מביניהם שעוד נאבק.
קשה ככל שתהיה המלחמה בעזה, ברור מהם התנאים שיאפשרו את חזרת התושבים. בצפון אין מטרות ואין תנאים, יש מלל עמום מהסוג שדובר פה בשישה באוקטובר: בממשלה ובצבא מדברים שהלחימה בחמאס "תקרין" על חיזבאללה, ש"יווצרו התנאים", ש"תחושת הביטחון" תושב. איך זה יקרה בפועל? מתי? איש לא יודע.
הקטסטרופה בגליל מאיימת להפוך לבעיה אסטרטגית יותר מזו שבנגב המערבי. סביר בהחלט שקרית שמונה ובנותיה ייוותרו מיותמות שנה. התושבים, ממשאל לא אקדמי, לא יחזרו במהרה. אם המדינה לא תפעל בנחרצות ובמהירות, פשוט לא תהיה קריית שמונה כפי שהכרנו, כי הם לא ישובו.
המפתיע הוא שנתניהו וגלנט מסכימים על דבר אחד: שר הביטחון מאשים שנתניהו מנע הנחתת מכה מקדימה על חיזבאללה ביום החמישי למלחמה, וראש הממשלה – כך נראה – עונד את ההאשמה כמדליה. בימים כתיקונם, וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר, אין זה פופולרי לנקוט במדיניות ההכלה. אבל השבוע, כשכתבה בוול סטריט ג'ורנל קבעה שביידן הוא שהוריד את נתניהו מפתיחת מלחמה בצפון, בשיחה בת 45 דקות, לשכת נתניהו מיהרה לפרסם הכחשה: לא, נקבע שם, לא לחצו עליו, הוא החליט על זה לגמרי לבד. הדרום תחילה, הצפון אחר כך. גלנט סבור שניצחון מוחץ ומפתיע על חיזבאללה יסייע להותיר את חמאס לבד. נתניהו משוכנע שזה עלול להיגמר בתיקו רב נפגעים בצפון, ועם ההשפלה הנוראה בדרום.
מתי זה אחר כך? התקווה להסדרה מדינית עם חיזבאללה נגוזה. נותרה תקווה רעועה לכמה חודשי הודנא זמנית בחסות צרפתית־אמריקנית, וזמן לא ארוך לאחריהם, כך סבורים כמעט כולם, מלחמת לבנון השלישית.
קרב ניחושים
בין לשכותיהם של נתניהו וגלנט מתנהלת מערכה מתחת לרף המלחמה. היא תסלים באחת ביום שבו תסתיים מערכת עזה. הקשר הישיר ביניהם מינימלי, הרבה פחות משהיה במלחמות עבר. אבל מה המטרות האסטרטגיות של שני הצדדים? לאן הם חותרים?
נתניהו מנסה לנחש לאן מכוון שר הביטחון שלו. מן הסתם הוא מנחש שגלנט יילך אחרי המלחמה בדרכם של שני שרי ביטחון קודמים שמינה מהליכוד: כמו יצחק מרדכי ומשה יעלון, גם הוא יפרוש בטריקת דלת אל מפלגת מרכז רל"ביסטית חדשה. גם גלנט מנסה לנחש לאן חותר נתניהו: האם בכוונתו להדיח אותו מתישהו לטובת שר ביטחון אחר? גם זה, כידוע, לא יהיה תקדים.
ככל הידוע, שניהם טועים זה בזה. לגלנט אין כל כוונה לפרוש מהליכוד. גמלה בליבו ההחלטה להישאר במפלגה, אף שחלק מהשכנים אינם נאים בעיניו. אשתקד, עוד לפני הרפורמה והמלחמה, הוא סומן כמתחרה רציני על ירושת נתניהו, עם ניסיון בטחוני ומקום גבוה בפריימריז. לא ברור כמה ניזוק בגרעין המיליטנטי של מתפקדי הליכוד מהשנה האחרונה, וגם לא נראה שהוא עושה מאמץ מיוחד לפייס אותם. השבוע, במסיבת עיתונאים לרגל השקת תכנית ההטבות למילואימניקים הוא עקץ אותם ואמר ש"היה מי שחשב שאפשר להסתדר בלי המילואים", רמז עבה וגם קצת מיותר לחבריו, שכזכור מחו נגד מי שהודיע כי לא יתייצב להתנדב, לא נגד מי שבא.
אבל גלנט מתכוון להישאר. בחוץ לא מחכה שום דבר אטרקטיבי יותר, ויש שם כבר שני רמטכ"לים שלא דחוף להם לגייס שלישי. אם נתניהו יפרוש, סביר שיתמודד על ראשות הליכוד. כיוון שלנתניהו אין תכניות כאלה, ייתכן שיחליט בסופו של דבר לפרוש. הוא כבר אמר לא פעם שהמלחמה היא האירוע הדרמטי בקריירה שלו, שאחריו הכל יחוויר.
נתניהו, מנגד, לא יכול להרשות לעצמו להחליף שר ביטחון במלחמה. בוודאי כשפני גנץ לפרידה מתישהו בעתיד. לכן הוא מאפשר באופן מקומם את הפרת ההסכם הקואליציוני עם גנץ, באמצעות פיטורי נציבת השב"ס. בן גביר הוא צד ג' שלא מחויב להסכם, וישמח בפיצוץ הממשלה. אבל נתניהו אינו עושה זאת, כנראה מתוך הנחה שזה יקרה ממילא.
אז מדוע הוא וגלנט על סכינים, בעצם? נתניהו כתב בספרו על תחילת מבצע צוק איתן: "זימנתי את שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ למשרדי. 'יהיו הרבה אתגרים והרבה ביקורת', אמרתי, 'כל עוד שלושתנו עומדים יחד, אף אחד לא ישבור אותנו וננצח במלחמה הזאת'". הנה לקח אחד שדווקא כן כדאי לשניים ללמוד מצוק איתן.
האו״ם התנחלו בשיח
חבר עם ילדים התארח לא מזמן אצל אחותו. "רוצים שוקו", שאלה הדודה, והילדים צעקו כמובן שכן. "אוקיי, רק שתדעו שהאבקה היא לא שוקולד אלא אבקת חרובים, החלב חלב סויה, ואנחנו שותים בלי סוכר".
נזכרתי בשוקו ללא שוקו הזה למראה נתוני האו"ם על אלימות מתנחלים, עד פרוץ המלחמה הנושא החשוב ביותר בעיני העולם בין הירדן לים, ומאז פרוץ מלחמת עזה במקום השני המכובד. רק כשפורטים לפרוטות את אלימות המתנחלים אין כל כך אלימות ואין מתנחלים. ד"ר מיכאל וולפוביץ', חוקר קרימינולוגיה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, קיבל מהאו"ם את הנתונים. לכאורה, זוועה: בין 2016 ל־2022 התרחשו לא פחות מ־5656 אירועי אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים. אבל כשצוללים לפרטים מסתבר ש־1600 מתוכם התרחשו בירושלים, כמעט כולם – כניסת יהודים להר הבית או עימותים של משטרה עם מוסלמים שהתפרעו בהר.
אחרי עוד סינון נותרו 2500 אירועים שמתארים תקיפת רכוש או אדם, אלא שהם כוללים למשל פיגוע שמחבל ביצע נגד יהודים וחוסל. ב־8 באפריל 2018 ניסה מחמד עבד אל כרים מרשוד לדקור אזרחים ישראלים במישור אדומים. הוא נפצע ומת למחרת. האו"ם מדווח על שני אירועי אלימות: ב־8 באפריל ירי בפלסטיני, ב־9 באפריל – הרג.
ב־26 ביולי 2018 נרצח יותם עובדיה ז"ל בן 30 בדקירות על ידי מחבל פלסטיני בן 17. גם כאן, לפי האו"ם, נטרולו של המחבל על ידי יותם הוא אלימות מתנחלים. כך גם פיגוע דקירה בחוות מור בהר חברון, ועוד אחד ביצהר, ופציעת מתפרעים ערבים מירי כוחות הביטחון בקבר יוסף, וכניסה לקבר יהושע בן נון. אפילו תאונות דרכים שבהם מתנחל דרס פלסטיני סווגו כאלימות. אחרי הכל נותרנו עם כעשרים אירועי אלימות בחודש, רובם אירועים הדדיים, וחלקם דיווחים פלסטיניים בלבד, ללא אימות. גם אם כולם נכונים, הנה ההשוואה הנכונה: לפי צה"ל רק בין 2019־2022 התרחשו 25,257 התקפות של פלסטינים על מתנחלים, קצב של 500 בשנה. אשתקד זינק המספר ל־763.
ניפוח אלימות המתנחלים מתופעה מצומצמת לממדים מופרכים נועדה להשקיט את מצפונו של העולם במין סימטריה מוזרה על הסיוע שהוא מעניק לישראל במלחמתה ברוצחי החמאס. בארץ היא נועדה לשרת את המטרה של גירוש המתנחלים והקמת מדינה פלסטינית. השבוע פורסם באתר החדשות "הקול היהודי" נייר עמדה של קבוצת חשיבה במימון הקרן החדשה וקרן גרמנית שבמסגרתה פועלים להשחרת המתנחלים כדי לסייע בהחייאת רעיון העצמאות הפלסטינית. אם תרצו, אין זו הגדה.
