מדוע הקפאת עסקת הטיעון לא שינתה את הנחת היסוד של כץ וברקת * למה בקואליציה משוכנעים שלפיד החליף אסטרטגיה * מה גרם למנדלבליט לעבור מגלקסיה אחת לאחרת * והאם יש מספיק מגרסות שיכולות להעלים את ההוכחות לצביעות השרים, מהכיכרות עד הצוללות
מגעים רופפים
כמו רעידות האדמה בצפון, גם המגעים לעסקה בתיקי נתניהו היו רעש קל, מקדים, שחושף חשש לקריסת מבנים. בהקשר הפוליטי, מבנה אחד ותיק ומבנה אחד חדש: מפלגת האופוזיציה הראשית וקואליציית השינוי.
מלחמת האזרחים שהחלה בליכוד לא תסתיים במהרה בהסכם שלום. הנחת העבודה של ניר ברקת וישראל כץ לאורך חודשים – הנחה שהתממשה במלואה – היא שנתניהו חותר לעסקת טיעון שמשמעותה התפטרות מהכנסת ומראשות הליכוד. יהיה מופרך להניח שכעת הם ושאר המתמודדים ישובו לעבודה אופוזיציונית בציפייה לריצה תחת נתניהו עוד מערכת בחירות. ההנחה בליכוד היא עדיין שבתוך כמה חודשים תתקיימנה בחירות לראשות המפלגה. תקווה חדשה, ימינה וכחול לבן קיבלו בשבוע שעבר מסרים מיותר מבכיר ליכוד אחד על הקמת קואליציה עוד בכנסת הנוכחית. גם יותר משניים.
במקביל, תהליכי בלות מואצים תוקפים גם את הממשלה. ההחרמה של רע"מ, הערר של לפיד וההתנגדות של מרצ לחוק האזרחות, ההפסדים בהצבעות – כל אלה קשורים קשר הדוק לחדשות המרעישות שאיימו לבוא מצלאח א־דין. בין חלק מהשותפות מתפתחות עוינות וחשדנות שמאפיינות ממשלות מבוגרות יותר. לפיד וגנץ, העבודה ולפיד, מרצ וימינה.
ראש הממשלה בנט הבטיח, כזכור במהלך המו"מ, שאם רק נתניהו יזוז אפשר יהיה להקים מיד ממשלת ימין. לקראת התקציב הקרוב האמירה הזו תעמוד במבחן, ולא רק מצידו. זו הסיבה שבשלה הצטננה מאוד היוזמה בקואליציה להקדים את אישור התקציב הדו־שנתי לקיץ. המטרה המקורית הייתה להבטיח את אישור הרוטציה, אבל עכשיו החשש הוא שהקדמת ההצבעה תקדים את נפילת הממשלה, שכן חברים באגף הימני יבקשו בכך לסכל את כניסת לפיד למשרד רה"מ ולסלול דרך חזרה לבית שעזבו. לזה מצטרפת ההחלטה האסטרטגית של הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה: ביוני הם חיכו בפתח המליאה כדי לא למנוע את הקמת הממשלה, אבל עכשיו, כשרע"מ צוברת כוח ותקציבים, החליטו להצביע בעד הפלת הממשלה ברגע שרק יוכלו. עדיפה להם אפילו אופוזיציה לממשלת נתניהו על פני המצב הבלתי נסבל הנוכחי, של אופוזיציה לעבאס.
כיכר גורן ריקה
כשניגשתי בשבוע שעבר לשופטת מרים נאור להתעניין בעמדתה לגבי עסקת הטיעון, במסעדה בירושלים, היא דחתה אותי בנימוס באומרה ש"עוד יהיה זמן להתייחס לזה". המילים "מזג שיפוטי" הומצאו על נשיאת העליון המנוחה. היא דגלה באקטיביזם משפטי בתפקיד, אך בריסון ניכר בכל הנוגע להתבטאויות של שופטים בדימוס. התבטאות חריגה שלה אשתקד קבעה ש"במובן מסוים, משפט נתניהו יהיה גם משפטו של מנדלבליט". ככל הידוע, היועץ המשפטי לממשלה לא אהב את ההתבטאות.
רק ההיסטוריה תשפוט את מנדלבליט שיפרוש בשני הקרוב מתפקידו, ובימים האחרונים לכהונתו הוא החליט לוותר על ההזדמנות להשמיע בפני בית דינה טיעונים לטובתו: בהחלטה מודעת שמט היועץ את היכולת להשיג עסקה בתיקי נתניהו, שנויה במחלוקת ושנואה בשווה על כל הצדדים אבל כזו שתמנע ממנו את הסיכון של זיכוי מהדהד. איש לא יזכור את תיקי דרעי, כץ וליצמן או את ההתנגדות לחוק ההסדרה. מהשבוע הבא מנדלבליט הוא סטטיסט בהצגה על עצמו, לא שחקן פעיל.
אם תתממש יוזמת סער, אביחי מנדלבליט הוא היועמ"ש העוצמתי האחרון, מי שמחזיק בידיו גם את הכוח לקבוע את עמדת הממשלה בבתי המשפט וגם להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה. עכשיו, כשכיכר גורן בפתח תקווה מתרוקנת לתמיד, מי צדק? מתנגדי נתניהו שירדו לחיי היועץ בראשית הכהונה או תומכיו, שצעקו עליו לקראת סופה?
המפתח לפתרון מצוי דווקא בפרשה אחרת, קצת נשכחת. בסוף 2018 נשאה המשנה שלו, דינה זילבר, נאום פוליטי לכל דבר ועניין בוועדה של הכנסת. "מי לנו, מי לצרינו. ואם יש מי שנאמן, אז יש גם מי שבוגד? גיס חמישי? הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה". שרת המשפטים איילת שקד תבעה ממנדלבליט לפטר אותה. היועמ"ש לא חשוד באהדה גדולה כלפיה: בהקלטות שיתפרסמו שנתיים אחר־כך יתברר שהוא מאשים אותה בתפירת תיק נגדו, לא פחות. אבל מנדלבליט, שנכנס לתפקיד עם מחשבות שמרניות ומרוסנות, הסתפק בנזיפה.
כאשר הגיע למשרד היועמ"ש ממשרת מזכיר ממשלת נתניהו הוא עוד היה לוויין שטרם התנתק מכוח הכבידה של ראש הממשלה דאז, ושל המערכת הפוליטית. זה היה מנדלבליט של סגירת תיק הצוללות, של הדגירה הממושכת מאוד על חומרי תיק 2000. מנדלבליט שמואשם על ידי אהוד ברק בהיותו "קונסיליירי של משפחת פשע". היועמ"ש של המחצית השניה של הכהונה הוא לויין שכבר יצא מהאטמוספירה הזו, ונכנס למסלול היקפי סביב הפרקליטות: מי שזורם עם התזה הכמעט־תקדימית של תיק 4000, ולא נוקט אף צעד משמעותי כלפי חוקרים ופרקליטים שחרגו בפראות מתפקידם במהלך החקירה או בכלל. המגעים לעסקה היו הבהוב אחרון של קשר עם כוכב המוצא, ה"התקררות", כפי שכונתה, הייתה ההוכחה שהנשר נחת.
הלם העתיד
האם יאיר לפיד כבר נערך לבחירות לכנסת ה־25? את השאלה הזו שואלים את עצמם כמה שרים שעוקבים בשבועיים האחרונים אחר פעילותו. הנה תקציר מנהלים: בשבוע שעבר תקע את חוק האזרחות של ח"כ שמחה רוטמן, שהוא כרגע החוק היחיד בעל סיכויים לצלוח את הכנסת. אחר־כך הטיל וטו על אישור היישוב החדש "חנון" בעוטף עזה, עד ששקד ואלקין יאשרו את שלושת היישובים הבדואים בנגב. במקביל, אירח בביתו את הבכיר הפלסטיני חוסיין א־שייח'. עד לאחרונה השאיר את התענוג של מפגשים עם הרש"פ לבני גנץ ולמרצ, אבל השבוע כבר הסביר שינסה לשכנע את בנט להסכים למו"מ מדיני.
התזה של עמיתיו לממשלה היא כזו: עד לאחרונה המטרה של לפיד הייתה שמירה על שקט ויציבות כדי להבטיח את קיום הרוטציה. בינתיים, גנץ צבר נקודות ופופולריות במרכז־שמאל מול מגרש ריק. אבל עכשיו השתנה דבר מה יסודי, והנחת העבודה של ראש הממשלה החליפי היא שכמו קודמו, גם הוא לא יזכה להחליף תפקידים עם המכהן. לכן, גורסים הגורסים, לפיד מעלה את הווליום, כדי לשמור על מעמדו כמנהיג המחנה אם חלילה יתקיימו בקרוב בחירות חדשות. אם כך סבור לפיד, אלה חדשות מרעישות לשותפיו. גם הם יצטרכו לעלות על עצים מתוך הנחה שהבחירות קרבות. ההערכה שלו יוצרת מציאות עבורם.
התזה מופרכת לגמרי, משיב לפיד לסביבתו הקרובה (וסביבתו הקרובה כוללת גם את בנט). בדיוק להפך: דווקא בגלל שלדעתי הממשלה הרבה יותר יציבה עכשיו, אני מרשה לעצמי להביא הישגים גם ליש עתיד. אני עושה את זה בזהירות המתבקשת, אבל לא חושש להתעקש על הצוללות או לריב על פיצוי לעצמאים. הבעיה בחוק האזרחות היא התקדים המסוכן שבו משתמשים באופוזיציה כדי להכריע ויכוחים פנימיים. מבחינתו זו גם הזדמנות להשתלח שוב בסיעה של בן גביר וסמוטריץ'. לא תהיה ברירה, הוא אומר, נצטרך לעבור את כל התהליך הפנימי המייסר ולצאת מהצד השני עם תוצאה, לא עם כותרת. העניין הוא, שבדרך תהיינה הרבה כותרות.
מאופוזיציה לפוזיציה
אחת ההודעות הסאטיריות בתולדות הפוליטיקה הישראלית הייתה זו של סיעת ימינה, עת הושלכה על ידי נתניהו לאופוזיציה אחרי בחירות 2020. "אם נתניהו יפרק את בלוק הימין", איימו שם, "נקדם חוקים נגד שחיתות מהאופוזיציה".
השבוע, ימינה קידמה מלחמה בשחיתות מהפוזיציה. אין די מגרסות בשביל כל הסרטונים שבהם בנט, לצד ליברמן ואלקין מלגלגים על הטענה שמניעים מושחתים שימשו ברכש הצוללות. במקרה הזה, השלישייה אינה יכולה לטעון שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, שכן הם כבר היו כאן, קרי בקבינט, באותן שנים שבהן האשימו את השמאל בתפירת תיק 3000 לנתניהו. שום דבר חדש לא נודע להם כעת. מילא לפיד או גנץ שסבורים שהייתה כאן שחיתות. אבל ליברמן־אלקין־בנט מקימים ועדה שלשיטתם היא השחתת זמנו וכספו של הציבור לשווא רק כדי להציק לשנוא נפשם. הם אלה שנושאים את שם הביטחון לשווא ובשביל זה לא צריך ועדת חקירה ממלכתית, רק גישה לארכיון.
היפוך דומה מתרחש כעת גם בנוגע למגיפה. כאשר חוקק חוק הקורונה הגדול, שטפה האופוזיציה דאז את הרחובות. היא הדביקה לחקיקת החירום הזו את המיתוג המתועב "חוק ההסמכה", כשמו של החוק הנאצי הנודע. הטענה, בתמצית, הייתה כזו: ממשלה מושחתת מנצלת בציניות מגיפה כדי להעמיק את שליטתה הרודנית, לבטל את זכות ההפגנה ולקעקע את חופש הביטוי. לבושתי אודה שאולי האינסטינקטים הדמוקרטיים שלי קהו עד כדי כך שלא ראיתי את הסכנה. מול מגפה שמתפשטת במהירות – כך התעקש ההיגיון אז והיום – ראוי לתת לממשלה סמכויות לפעול במהירות. אין טעם לחזור על הדברים של לפיד, מיכאלי והורוביץ על דוכן הכנסת אז, מחשש לקשיי הירדמות בלילה מגודל האימה.
אבל כעת הגיעה ממשלה חדשה, ובה חברים כל המוחים. הפלא ופלא, הם העבירו השבוע חוק דומה למדי, עם שינויים לא גדולים. ושוב מסתבר, שרק על עצמם לספר ידעו: הם טענו שיריביהם משתמשים במגיפה בציניות לצרכים פוליטיים, אבל מסתבר, בדיעבד, שזה בדיוק מה שעשו בעצמם. הם זרעו כאוס, וקצרו שלטון.
