מדוע ההשתהות של נתניהו סביב עסקת החטופים מעידה שהוא מכוון להסכם עם סעודיה * איך העוינות בינו לבין שר הביטחון הגיעה לכך שהיא מסכנת את ביטחון המדינה * כיצד יציאת יוסי כהן מהמרוץ מועילה לאצנים האחרים * ולמה אלו שלעגו ל"רואי השחורות" התגלו כעיוורים במקרה הטוב
סוס לפה, סוס לשם
מכל הדברים שמוטחים בו, אפשר להניח ששר הביטחון מתקומם במיוחד על הטענה שהוא תואם גנץ ואיזנקוט, ובעצם יורשם הרוחני בקבינט המלחמה אחרי פרישתם. הוא והם מעולם לא היו חברים קרובים, בלשון המעטה, וגם לא שותפים לדרך הבטחונית.
לא חייבים להסכים עם שר הביטחון כדי להבין נכון את עמדתו באשר לעסקת החטופים, שנמצאת באמצע הדרך בין סמוטריץ' ובן גביר לבין גנץ ואיזנקוט. הראשונים מתנגדים בפועל לכל עסקה. האחרונים תומכים בסיום המלחמה, או, בניסוח של גנץ: "שיהוי של שנה שנתיים".
אלה לא מונחי הזמן שבהם מחזיק גלנט. הפער נוצר בנאומו של הנשיא ביידן. לא ברור אם עשה זאת בכוונה כדי לתקוע את נתניהו או בטעות מחמת בלבול – את שתי האפשרויות כבר ראינו אצלו בשפע בשנה האחרונה. אבל בפועל, הנשיא קשר בין השלב הראשון והשני של העסקה. רוצה לומר: מיד כשיחלפו ששת השבועות הראשונים תימשך ההפוגה לטובת מו"מ בלתי נגמר. הפיתוי לחמאס היה ברור: המלחמה תסתיים בפועל. אבל מבחינת ישראל, יש לה חלונות יציאה. על פי דבריו בדיונים, שר הביטחון משוכנע כי בתום השלב הראשון או השני, עניין של שבועות עד חודשים ספורים, ישראל תשוב להילחם ברצועה, עד שתיווצר הזדמנות להשיב את החטופים שנותרו.
מכאן מתחדדת המחלוקת בינו ובין נתניהו. ראש הממשלה הדגיש, למשל, את הצורך להישאר בציר פילדלפי. גלנט סבור שבשישה שבועות, כשמעבר רפיח חרב וסגור, ממילא אי אפשר יהיה להבריח שום דבר משנה מציאות. חיילי צה"ל גילו דבר מעניין: במנהרות רבות תחת הציר הצטברו אבק וקורי עכביש של שנים. רוב מכריע של התחמושת שהתנפצה על יישובי העוטף וחיילי צה"ל נכנסה ממעבר רפיח בזמן שלטונם קצר הימים של האחים המוסלמים במצרים. בהמשך, התכניות של ישראל הן לשלוט בחלק מהציר כדי לבלום הברחות מעל הקרקע – אחרי ששיתקה את המנהרות תחת הקרקע ובנתה קיר סנסורים.
נתניהו סבור שגלנט התיישר עם בכירי מערכת הביטחון בהווה ובעבר שעוינים אותו ואת עמדותיו. גלנט סבור שנתניהו פוצץ במו ידיו יותר מהזדמנות אחת לשחרר חטופים, מסיבות פוליטיות. הנתק והעוינות בין שניהם מהווים פגיעה בביטחון המדינה. אשכול אמר פעם עליו ועל בן גוריון ששני הסוסים האלה לא לאורך זמן יוכלו למשוך עוד עגלה אחת. במקרה הזה הסוסים מתעקשים להמשיך עם העגלה, כל אחד לכיוון אחר. סוס אחד לא מעז לגרש מהאורווה, השני לא מתכוון לצאת ממנה כרצונו.
ביג דיל
מה, כבר נגמר? כנס הקיץ שכה רבות דובר בו מסתיים, בלי תאריך לבחירות, עם אותם 64, כמעט בלי תשומת לב. כשהמליאה תצא לפגרה, כל המצלמות יכוונו אל אולם פרלמנטרי אחר שבו ינאם נתניהו, 12 שעות טיסה מפה.
כבר בשבוע שעבר נשמעו בלשכת ראש הממשלה צפירות הרגעה. אי אמון קונסטרוקטיבי לא היה באמת סכנה, האפשרות לפזר את הכנסת התאיינה טכנית ככל שקרב מועד הפגרה. אבל החשש שעוד נותר שם הוא פרישה מהקואליציה. החרדים בשל שיגור צווי הגיוס והגזירות הכלכליות, סמוטריץ' ובן גביר – בשל עסקת חטופים.
כדאי לזכור שאצל החרדים זו הייתה ההעדפה ההיסטורית: לתמוך בקואליציות מבחוץ. אם הקרע בינם ובין המדינה יחזור לזה של שנות החמישים, אם תשוב הבדלנות, גם זו אפשרות. האדמו"ר מגור מתנגד, אבל רבנים ליטאיים דווקא תומכים. נתניהו חושש שפרישה כזו תהיה התחלת הסוף. יש על זה ביטוי תלמודי שכדאי לו להכיר כדי לשכנע את החרדים: פסיק רישא ולא ימות? אם תחתוך לתרנגול את הראש, לא תוכל לטעון שלא התכוונת להרוג אותו.
האפשרות השנייה מטרידה את הליכוד יותר, והיא האיום המפורש של הציונות הדתית ועוצמה יהודית לעזוב, כמעט בכל עסקת חטופים. גם להם אין כמובן פרטנרים לממשלה אחרת בכנסת הזו, לסמוטריץ' גם אין שום תמריץ לבחירות שאינן מנבאות לו שום דבר טוב במיוחד, ודווקא בגלל זה כדאי לקחת ברצינות את איומיו.
יש רבים הסבורים שנתניהו חותר לפוצץ את העסקה בכל מחיר. נדמה לי שהאירוע שונה מעט. ראש הממשלה היה מעדיף מזמן להחזיר את אירוע עזה לסדר גודל חטיבתי, לא אוגדתי. זה שאין לו עניין במלחמה בצפון – גם ברור. יש חיילים במטולה שהורשו לירות פעמיים לעבר לבנון בכמעט תשעה חודשי מילואים. שלום עם סעודיה? זה הפורמט שלו, כזכור. עסקה דרומית שמביאה הודנה צפונית וסולחה מזרחית זה בדיוק מה שהוא רוצה.
ייתכן שנתניהו מעוניין להשיג שיפור בעסקה, הן במספר החטופים החיים והן בנוכחות הצה"לית ברצועה. הוא יפעל לגרש לחו"ל את הרוצחים שישוחררו. לסמוטריץ' ובן גביר הוא יפנה בתחנונים להישאר בקואליציה לפחות בשבוע הראשון של כנס החורף, בהמתנה לתוצאות הבחירות באמריקה. בהנחה שהפכה השבוע עוד יותר סבירה, שטראמפ ייבחר, נתניהו יבטיח להם שזו הפוגה מתודית. עם הנשיא טראמפ,
מקווים בירושלים, לא תהיה עצירת חימושים ולא תהיה בעיה לרוקן את העיר עזה מתושביה ולאיים על חיזבאללה ואיראן. הגידופים שהשמיע טראמפ נגד נתניהו שייכים לעבר, בטח כאשר מייק פומפאו הפרו־ישראלי שוב מוזכר כמועמד למזכיר המדינה. השבוע שיתף טראמפ סרטון הזדהות של ראש הממשלה אחרי ניסיון ההתנקשות. לא בדיוק הביטוי הכי מוצלח בעיתוי הנוכחי, ובכל זאת – החיזור מירושלים לא חלף לו ליד האוזן.
משולש עם שתי צלעות
בחודש שעבר, בלי שאיש שם לב, הסתיימה תקופת הצינון של יוסי כהן. שלוש שנים חלפו מאז שסיים את כהונתו כראש המוסד, וכעת הוא יכול להתמנות לשר. איך, דווקא כאשר הוא יכול סוף סוף להיכנס לפוליטיקה, הוא מחליט להסתלק ממנה?
לא ששמעתי ממנו את זה, אבל נראה שכהן לא האמין מראש בהרפתקה עצמאית אלא קיווה לרשת את נתניהו מתוך הליכוד. הרי כל הסיבוב התיאורטי שלו בפוליטיקה החל באמירה של נתניהו, לפני חמש שנים, שלפיה כהן עשוי להיות יורשו. ביקום מקביל, העסקה אמורה הייתה להשתלם לכולם: נתניהו היה מרענן את קבינט המלחמה עם שר חדש, פופולרי ומנוסה. כהן היה מקבל כרטיס כניסה לליכוד שבו היה מגיע בנקל למקום גבוה בפריימריז, עם נקודת זינוק מצוינת לקרב הירושה. היו ימים שהליכוד היה מקפיד על התרעננות בדם חדש. זה לא קרה כבר 16 שנה, מאז שהרמטכ"ל לשעבר יעלון הצטרף. הליכוד הוא מועדון ג'נטלמנים בריטי, גברי ומזדקן, רק בלי הג'נטלמניות.
אבל היחסים בין נתניהו וכהן התקלקלו במהירות. כהן נפגע שלא הוזמן להשתתף במאמץ המלחמתי ועקץ את נתניהו שוב ושוב בראיונות. הוא יצא לאופנסיבה תקשורתית נרחבת ביותר אך נטולת מטרה ועוקץ. במקום להתמקד במסר אחד, אינץ' אחד ימינה מנתניהו, הוא התפזר במסרים עמומים וסותרים. המספרים במנדטים לא שיקרו, ועד מהרה התחוור שהמקסימום שמצפה לו זה מקום 3 במפלגת ימין חדשה, אחרי ליברמן ובנט.
היעדרו הופך את המפלגה התיאורטית אטרקטיבית פחות ציבורית אבל אולי קלה יותר לחיבור, עם אגו אחד פחות (לא שחסר, ברוך השם). ליברמן ובנט עדיין לא מוכנים לוותר לשני על ראשות הממשלה, אבל לשניהם גם ברור למדי שאיש מהם לא יקבל אותה בלי חיבור. אם ליברמן יישאר לבד, חשבו על המסר שלו בבחירות: הוא כבר הודיע שלא יישב עם החרדים, לא עם "המשיחיים" מהימין הדתי, על נתניהו אין מה לדבר, ואת רע"מ כבר פסל פומבית. כל עוד לא יתאחד, הצבעה אליו פירושה, לפיכך, אופוזיציה נצחית או סביר יותר, בחירות נצחיות. בנט יהיה בבעיה אחרת: איש ממילא לא יאמין לשום הצהרה שלו, אחרי שזוכרים מה עלה בגורל ההבטחות הקודמות, ערב הקמת ממשלת השינוי.
ולכן האינטרס שלהם הוא להתאחד. בדבר אחד יש ביניהם תמימות דעים: שניהם מתבטאים ללא הרף אך לא זיכו את הציבור בעמדתם על עסקת החטופים. לא דחוף להם כנראה לאבד מנדטים לכאן או לכאן.
התנתקו מהמציאות
"הדבר האחרון שאני רוצה לומר לחברי הבית", אמר שר הביטחון, "ולאנשים שהם בדרך כלל רואי שחורות ונביאי זעם, אני רוצה לומר לאותם אנשים: תפסיקו להלך אימים על העם בישראל". השר היה שאול מופז. רואי השחורות היו נציגי הימין המוכה וההמום, שבועיים בלבד אחרי שהושלם פינוי יישובי גוש קטיף בקיץ 2005. כעת עמדה על הפרק הצבעה על שינוי הסכמי השלום עם מצרים כדי לאפשר את פינוי ציר פילדלפי, שריד אחרון לשליטה ישראלית בעזה.
"הם מתפרנסים מזה שנים", קרא לעברו בלגלוג ח"כ חיים אורון ממרצ. מופז, אז עוד מהליכוד, השלים אותו מדוכן הנואמים: "אני חושב שהצעדים שאנחנו עושים היום, ובוודאי הצעד הזה בעניין ציר פילדלפי, ייתן יותר ביטחון לאזרחי מדינת ישראל ויוריד את הסיכון מחיילי צה"ל. אבוי לנו אם בבית הזה יש חברי כנסת שמוכנים לסכן את חיילי צה"ל כשיש אלטרנטיבות".
הרעיון היה גאוני בפשטותו: מיקור חוץ. המצרים יעצרו את ההברחות לעזה, במקום שחיילי צה"ל יאספו את שרידי חבריהם על הציר עצמו.
זבולון אורלב מהמפד"ל: "תארו לעצמכם שאם הערכות המצב שלכם, שהרשות הפלסטינית תשלוט ברצועת עזה, לא יתממשו, ויתברר שחמאס מנצח בבחירות בעזה ושולט בה, גם אז אנחנו משאירים את הגבול כמו שהוא? הרי החמאס והג'יהאד אומרים במפורש שבריחתנו מרצועת עזה אינה הפסקת הטרור. מדוע לקחת את הסיכון הזה? מה החיפזון?"
עוזי לנדאו השיב לו: "הממשלה הזאת זקוקה למצרים כעלה תאנה. למה? משום שדי ברור שצריך לתת תשובה לתושבי ישראל – מה עושים מול ההברחות שיהיו ממצרים לתוך רצועת עזה, כי תושבי ישראל יודעים שיהיה טרור בעזה והוא יוזן בנשק מוברח ממצרים. אז מה עושים? אומרים: חבר'ה, תראו, אנחנו עושים הסכם עם מדינה שנראית מסודרת, והם יעשו בעבורנו את העבודה".
שמעון פרס, אופטימיסט ידוע, נזף בו. "אם הפלסטינים יחזרו או החמאס יחזור לטרור הם מסכנים את עתידם הם. איש בעולם לא יסייע בידם וייתן להם כסף. גם למצרים יש השפעה בהחלט טובה על הפלסטינים… התקופה הכי שקטה בעזה ובארץ הייתה בין 1956 שיצאנו מעזה ובין 1967".
בשבעה באוקטובר למדו חלקנו שכאשר ראש הממשלה נתניהו אומר ש"ישנה הפרזה מסוימת בסכנת המלחמה" זה עלול להיות חומר מטשטש מציאות, ושאמירתו היא לא סוף הדיון ופיזור לשנת לילה טוב אלא רק תחילתו. כדאי שהלקח יהיה זהה גם כאשר, אחרי עשרים שנה, אנשים עם מדי חאקי מישירים מבט אל המצלמה ואומרים בקול עמוק וסמכותי "נדע להתמודד, יהיה בסדר".
