אילו שלושה שעונים מתקתקים במהירות בלשכת נתניהו ומחייבים אותו לקבל החלטה * איזו הצבעה חשפה שוב את דרך הפעולה החשדנית של מתנגדי לוין בליכוד * איך הקוראים הצליחו להפתיע את כותב שורות אלה * ומדוע צריך להפסיק להתחנף לטייסי המחאה ולהתחיל לתקוף
אזעקת אמת
למי שפנה אליו בשבוע הראשון של הפגרה עם טרוניות על חוק הגיוס או מתווים לפתרון המשבר המשפטי, אמר ראש הממשלה, בניסוח כזה או אחר, "תתקשרו באוקטובר". הוא האמין שהקיץ יביא איתו רגיעה, ושכרגיל, הזמן יעשה את שלו.
השבוע, ברמות, התברר שאין פגרה. מי ששוחחו עם נתניהו בטלפון שמעו היטב ברקע את הזמבורות של המפגינים.
שלושה שעונים מתקתקים עכשיו בקצב שונה, הופכים את הדילמה של נתניהו חריפה אפילו יותר משנראה. השעון הראשון הוא שעון הכשירות הצבאית. השני הוא שעון החקיקה הפרלמנטרית. השלישי הוא שעון הרפורמה המשפטית.
תורת ההפעלה הרגילה של נתניהו אומרת שאין צורך להכריע רגע לפני הרגע האחרון. לכן, הוא כיוון את שעון הרפורמה לסוף נובמבר, מודיע שעד אז לא תהיה חקיקה, באמונה שבכך קנה ארבעה חודשי שקט.
אבל אלה אינם זמנים רגילים.
אזעקות האמת מהצבא – שראש הממשלה רואה אותן, בצדק או שלא, כמוקדמות ומוגזמות – מתריעות שבעוד חודש תיפגע הכשירות הצבאית. הטייסים אינם מתכוונים לשוב אלא אם יינקט צעד אקטיבי לעצירת החקיקה או לפשרה. זה אומר שבמקום שב ואל תעשה עד להודעה חדשה, נתניהו נדרש לקום ולעשות מעשה כאן ועכשיו.
וברקע מתקתק השעון המאיים מכולם, זה המשפטי. בחודש ספטמבר צפויות שתי הכרעות דרמטיות בבג"צ: הראשונה, שמאיימת על מחנה הימין, היא ביטול חוק יסוד הנוגע לעילת הסבירות. השנייה, שמאיימת ישירות על מנהיג הימין, היא הקפאת חוק היסוד שמונע את הוצאתו לנבצרות.
הנה המלכוד: לוח הזמנים הצבאי מחייב לנקוט פעולה עכשיו. אבל נתניהו סבור שאם יתפרק מרצונו באוגוסט מנשקו הגרעיני שהוא החקיקה, הוא ייוותר חסר ישע כשבג"צ יפעיל בספטמבר את הנשק הבלתי קונבציונלי שלו. אחד מהאנשים בחדר הציע מדיניות "שקט ייענה בשקט": נגיע לפשרה או הקפאה רק אחרי שנוודא שבג"צ לא דורס את חוקי היסוד שלנו. הבעיה בגישה הזו היא שזה עובד גם הפוך: אסתר חיות וחבריה עלולים לחשוב שהמשך החקיקה בדרך, ולהקדים תרופה למכה.
בעולם מתוקן, ראש הרשות המבצעת וראש הרשות השופטת היו יושבים ומגיעים לפשרה, שכוללת, על הדרך, גם מינוי שני שופטים שמרנים ונשיא עליון אקטיביסט. אבל בעולמנו זה לא אפשרי: נתניהו הוא גם נאשם במחוזי וגם משיב בבג"צ, וחיות לא יכולה לשאת ולתת על פסיקות. אבל היא עדיין מנהיגת סיעת השלטון בעליון, ופשרה, גם מקומית על שני שופטים, תוביל להרגעת המערכת. אין זמן: בעוד חודשיים היא פורשת והעליון יוותר נטול מנהיג סמכותי. הדרך להצלת המדינה עוברת קודם כל בלשכתה, גם אם היא כבר מלאה בארגזים.
זהירות בדרכים
כשנתניהו טושטש בחודש שעבר לקראת התקנת קוצב לב, מזכיר הממשלה ביקש מהשרים להצביע בווטסאפ על מינויו של יריב לוין לממלא מקום ראש הממשלה כפרס מנתניהו, בדיעבד לשעתיים ו-12 דקות. מסתבר שההחלטה לא התקבלה פה אחד: שרת המודיעין גילה גמליאל הצביעה נגד. היא כנראה לא רצתה להעניק לגיטימציה למי שבעיניה סיבך את המדינה, הממשלה והליכוד בעסק הביש.
גמליאל איננה חלק מקבוצה, כי זאבים בודדים אינם נוהגים לצוד בלהקות. קשה להאמין עד כמה מתנגדי לוין חושדים זה בזה בהדלפות ובסכינאות. הם יודעים מה דעת ראש הממשלה על קושרים, ויודעים מה דעת מתפקדי הליכוד. הפער הזה, בין המתפקדים שתומכים ברפורמה בהתלהבות ובין בוחרי הליכוד שתומכים בפשרה בהתלהבות, הוא לב הסיפור במפלגה: שוחרי העצירה חוששים להיפגע בגוף הבוחר, שכן איש מהם לא בונה עדיין על מעשה סילמן בכיוון ההפוך: הצבעה נגד ושריון במפלגה אחרת. ולא שלא היו גישושים.
לכן, כששר הביטחון מפזר רמזי התנגדות ועצירה, הוא לא מתאם זאת עם חברים בעלי דעה דומה בליכוד. על סמך ניסיון מרץ, גלנט משוכנע שכל אלה שמשמיעים קולות דומים ישמחו לדחוף אותו להתפטרות כדי לרשת רגע אחר כך את מקומו.
בלשכת נתניהו שורר קונצנזוס שאין סיכוי לשינוי הוועדה לבחירת שופטים שלא בהסכמה. אבל שר המשפטים, שהוא בפועל גם היועץ הפוליטי של נתניהו, מסביר שוב ושוב, בניגוד לעמדת דרעי וגלנט, שעצירת הרפורמה תוביל לנפילת הממשלה. יו"ר ש"ס מסביר לו שעדיף לקחת את הסיכון העתידי הזה מאשר את הוודאות של תאונה במקרה של המשך הנסיעה בנתיב הנוכחי. רוב יועצי נתניהו מסכימים לניתוח הזה, אבל פעולה עדיין אין. כאשר עוד שבוע חלף ודבר לא קרה, התמלאה לפתע העיתונות בדיווחים על דרישה חרדית להקפאת הרפורמה. המסר נגד לוין היה ברור כשמש.
זה שחזור מדויק של הסיבוב הקודם, בשלהי החורף: לוין איים אז שהקפאת הרפורמה תוביל לנפילת הממשלה, אך כשזה קרה הקואליציה שרדה ללא כל בעיה, ואפילו טיפסה קלות בסקרים. ספק גדול אם הפעם תיפול הממשלה במקרה של הקפאה ממושכת, אבל רוב בכירי הליכוד מעריכים שהקפאה כזו תוביל להתפטרותו של יריב לוין. ואת המחיר הזה נתניהו עדיין לא רוצה לשלם.
משל הכדורגל
אודה ואתוודה, הופתעתי מעט מחלק מהתגובות לטור שהתפרסם כאן לפני שבועיים ("ראש הממשלה, תדפוק כבר על השולחן"). אכן, טורים שראו אור יוצאים באותו רגע מרשות כותביהם אל רשות קוראיהם. אבל בעיניי, טענה חשובה לא פחות הייתה שיש פשרה בהישג יד, ושנתניהו נרתע מלאמץ אותה מחששו מיריב לוין. במקום זאת, בכירי ראשי המחאה, בהיפוך מוזר, טענו שהטור משרת את נתניהו שכן הוא מציג אותו כנגרר ולא כיוזם. ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין טען ש"אין הטעיה גדולה מזו", ואילו אהוד ברק, ששנאתו וקנאתו הגיעו מעבר למינון היומי המומלץ לצריכה לאדם בוגר, הגדיל לעשות וטען שהטור תואם עם נתניהו. האיש לא הספיק להיות זמן רב ראש ממשלה, ולכן לא למד כנראה שמנהיגים יעדיפו תמיד להיתפס כנוכלים מאשר כחלשים.
הדיון אם נתניהו נגרר או מוביל בהחלט מעניין, אבל לא כל כך חשוב. כדאי לאמץ במקרה הזה את הגדרת החוק הפלילי: "מעשה – לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת". במבחן התוצאה, האחריות על המצב מוטלת תמיד לפתחו של ראש הממשלה, בין אם תיזמן אותו בתחכום וערמומיות מאחורי הקלעים, או נסחב אליו בבוץ.
הדיון החשוב הוא איך יוצאים מהמצר, והמבוי הסתום נעוץ בחוסר הבנה של גישת יריב לוין. המוסכמה המקובלת בקרב מתנגדיו היא שהוא מעוניין להעניק לקואליציה את האפשרות לדרוס את מתנגדיה במינוי שופטים. האמת הפוכה: הוא חושש להידרס כשיהיה באופוזיציה. כפסימיסט מושבע – אולי תוצאה של אהדה ארוכת שנים להפועל תל-אביב- לוין מתייחס לימין כאל קבוצת תחתית, לא כאלופה, למרות שליטתה רבת השנים בליגה. טענתו היא שבהרכב הוועדה הנוכחי, הימין יכול במקרה הטוב להגיע לאיזון כאשר הוא בשלטון, אבל אז להידרס כאשר יהיה באופוזיציה עם נציג אחד בלבד מתוך תשעה. רוצה לומר: זה לא שגעון גדלות, אלא אולי תסביך נחיתות.
ולכן הצעת הפשרה המדוברת נועדה דווקא להגדיל את כוחה של האופוזיציה בוועדה, כדי לוודא שהאיזון יישמר גם אם תוקם ממשלת מרכז-שמאל (ולאור הסקרים זה לא תרחיש מופרך). הצעות כאלה יכולות לרבע את המעגל השוטה שאליו הוטלה המדינה בראשית השנה: הגדלת הכוח של האופוזיציה, על חשבון לשכת עורכי הדין הארכאית או כחלק מנציגיה, תעניק לימין את הביטחון שלא יירמס בסיבוב הבא, ולא תפגע בדמוקרטיה כי כידוע, אף דיקטטור לא נלחם עדיין למען זכויות מתנגדיו.
סחיטה במרומים
כשבשנת המאה לישראל יערכו את מצעד האמירות השערורייתיות בתולדות המדינה, לצד "סבירות נמוכה למלחמה" של אמ"ן, "הצ'חצ'חים של הליכוד" מפי דודו טופז ו"כשחברים קוראים אני בא" של רחבעם זאבי על הסיוע לחבריו הפושעים, תתנוסס בפונט ענק האמירה השערורייתית מכולם. היא שייכת לטייס מילואים עלום שם שרק עורפו נראה במצלמה, במרץ השנה: "לא תעצרו – לא תהיה תקיפה באיראן".
אלמלא זה היה הצבא שלנו, הביטחון שלנו, אפשר היה להביט משועשעים בהלם של חיל האוויר מ"הידרדרות היחס לטייסים", כאילו נכנסו לקולנוע חצי שעה אחרי שהסרט התחיל. מי שדרדר את היחס לחיל האוויר הם החבורה שהפעילה ומפעילה פרוטקשן על מדינת ישראל. רמת הניתוק מדהימה: מצד אחד מפסיקים להגן על המדינה, מצד שני מקוננים על הפגיעה בביטחון. מצד אחד נוטשים את הקוקפיט והבור, מצד שני מצפים שהפלבאים יסתמו ויצדיעו.
כן, המילה סרבנות לא נכונה לתיאור הסיטואציה. לא כי היא מעליבה: היא עוד מחמיאה למי שהחליטו לשחק צ'יקן על בטחון המדינה. אלוף משנה אלי גבע, שסירב לפקד על חטיבה במלחמת לבנון 1982 שהייתה בעיניו מלחמת שולל, היה סרבן מצפון. רב"ט אבי ביבר, שנטש פינוי מתנחלים בגוש קטיף ב-2005, היה סרבן מצפון. שניהם העדיפו את צו ליבם גם במחיר כבד של משפט, נידוי ולעג.
הטייסים במילואים שאינם מתייצבים עד להקפאת החקיקה אינם סרבנים. אין להם שום בעיה מצפונית לתקוף בסוריה, להתאמן בטיסת לילה או לתכנן גיחה בשמי לבנון. הם פוגעים במודע בביטחון המדינה, מתוך מטרה לשנות את כיוונה. למרבה התדהמה הם מאשימים את הממשלה בפגיעה בביטחון, אבל אם היו לומדים קצת משפטים – ולא רק בסמינרים החד-צדדיים שארגנו לעצמם ערב הפרישה ההמונית – היו לומדים על המושג "אשם תורם". הם אלה ששלפו את בטחון המדינה כקלף במאבק פוליטי, מר ככל שיהיה. מייסד "אחים לנשק", רון שרף, קצין במיל' בסיירת מטכ"ל, כבר הודיע שאם יש מתקפה על ישראל הוא לא מתייצב. אז יכול להיות שהם צודקים, ונתניהו הוא גולדה. אבל אם כך, הם לא יואל בן פורת, הקצין שהתריע על מלחמה. הם אלי זעירא על סטרואידים.
כשממשלת רבין הביאה לארץ את ערפאת וחבר רוצחיו, ציידה אותם בנשק ובשטחים, נשאל נתניהו בעיתון זה מה לגיטימי במאבק. "הפגנות, פטיציות והצבעות פרלמנטריות", השיב. ומה לגבי סירוב לשרת בצבא? "אפילו אל תעלה רעיונות כאלה", השיב, "אסור להציע תופעות שתגרומנה לקרע בעם" (ידיעות אחרונות, 3.9.1993).
כך שבמקום להתלונן על הידרדרות היחס אליהם ברחוב, מוטב שהמסרבים להתייצב יברכו את מזלם הטוב על הנחת הסלב המפליגה שהם מקבלים מדי יום מהאופוזיציה, מאגפים נרחבים בעיתונות ומהצבא והאופוזיציה הנוכחית.
מפקד חיל האוויר תומר בר החניף למפסיקי ההתנדבות בטקס יום הזיכרון ש"אל התעוזה בשדה הקרב נוספו גם האומץ להביע דעה", והשבוע אף הזהיר ש"אם יימשכו ההתקפות על אנשיי יהיה קשה להחזירם". על פקודיו שנטשו נאמר המשפט שאמר פעם ראובן ריבלין על נסיכי הליכוד שנטשו את הדרך: הם באים מבית טוב, אבל מזמן לא ביקרו בבית.
