הלחמה אחרי המלחמה

מה מייעד נתניהו לעזה בתום הקרבות, ולמה הוא לא חושף את תוכניתו * איך הפצצה שהטיל גלנט משפיעה על עיתוי הפרישה של גנץ ואיזנקוט * איזו טעות עשה ביידן בעניין החימושים * ומיהם אבירי הדמוקרטיה שדוגלים פתאום בסתימת פיות

תכנית בעומק המגירה

"היום שאחרי", אותו צמד מילים שכומס בתוכו הבטחה לשקט ושלווה. יש בקבינט ובמטכ"ל שרים שמגלגלים אותו על לשונם באותה תקווה שבה שרים וח"כים מהימין נושאים על שפתותיהם את הביטוי "ניצחון מוחלט". היום שאחרי הוא בעצם ביטוי נרדף לשליטה אזרחית של כוח חמוש מהרשות הפלסטינית ברצועת עזה.

שר הביטחון יואב גלנט נשא את נאומו החצי שנתי נגד נתניהו בגלל מה שהוא רואה כדשדוש הנוכחי ב"שני חברי קבינט מלחמה שאינם נוכחים אבל שותפים להחלטותיו", כפי שאמר לאחרונה, רומז לבן-גביר ולסמוטריץ'. נתניהו החליט לא לעשות דבר ודי להתעלם, לקח מהפעם הקודמת שבה הגיב לנאום של שר הביטחון. גלנט מתכוון להמשיך, גם הוא לא מתכוון להעניק את הקריה במתנה לתומכי גוש קטיף 2. נראה, בקיצור, שלשניהם אין אסטרטגיית היום שאחרי בפוליטיקה. 

למה באמת התעכב הדיון על היום שאחרי? האם, כמו שכבר נכתב כאן, בגלל שלנתניהו אין מושג מה יהיה אז, או בגלל שיש לו מושג, והוא לא רוצה לתת לכך פומבי?

ראוי להרהר באפשרות ב'. האם ייתכן שיש לנתניהו כבר תכנית כזו? ואם כן, מהי? גלנט, גנץ, איזנקוט וכל המטכ"ל סבורים שיש להודיע שביום שאחרי ישראל תיעזר בכוחות מהרשות הפלסטינית. קצינים בכירים בצה"ל סברו בעבר שהרש"פ לא תרצה להיכנס לעזה על כידוני ישראל, אך כעת הם סבורים שהיא תסכים גם תסכים.

סמוטריץ' דוחף לממשל צבאי ישראלי לפרק זמן של כמה שנים.

בין הצדדים יש מחלוקת אידיאולוגית ומעשית. האידיאולוגית היא השאלה אם יש להתיישב ברצועת עזה, או שיש להעניק לפלסטינים שלטון אחד על יו"ש ועזה, שיקרב את האפשרות למדינה עצמאית. המחלוקת המעשית, בין היתר, היא מה הסד"כ הנדרש לממשל צבאי בעזה: האם יהיה צורך לשלש את הצבא כמו שסבורים במחנה הממלכתי; להציב שתי אוגדות דרך קבע, כמו שחושב צה"ל, או כמה חטיבות, כמו שסבור סמוטריץ' על סמך מקורותיו בצבא?

אז איפה עומד נתניהו? לפי גלנט, הוא חושש מאגף ימין. לכאורה, הקיף בעיגול את "אף תשובה אינה נכונה". בראשית המלחמה הודיע רשמית שישראל אינה מתכוונת להכניס פנימה את הרשות או להיכנס בעצמה. משהו השתנה. לראשונה נשמעים בשבועות האחרונים ניגונים של "כל התשובות נכונות": לאחר השלמת שלב הפשיטות, ממשל צבאי לתקופה של חודשים ארוכים עד שנים ספורות ואחר כך, כשחמאס יהפוך מצבא טרור לארגון גרילה ומארגון גרילה לאוסף חוליות בודדים – גורמים ערביים שייכנסו אזרחית לרצועה. אם זו השקפת נתניהו, ברור למה היא לא מובאת לקבינט:  כנף ימין תתנגד לשלב א', כנף שמאל תזדעזע משלב ב'.

ממשלת החירום: הסוף?

חודש יוני הקרוב הוא כנראה המועד שבו זה יקרה. הרגע שבו, הרבה אחרי המועד המתוכנן, יחזרו גנץ ואיזנקוט אל האופוזיציה. כדי שזה לא יקרה, יצטרך נתניהו להתפשר באחת או שתיים מהסוגיות האסטרטגיות שממתינות להכרעה בפתחה של הממשלה: עסקת חטופים, היום שאחרי, גיוס החרדים.

לא התארכות המלחמה השאירה את המחנה הממלכתי בממשלה, כי משכה היה ידוע. היו אלה ההתרחשויות, שרדפו זו את זו, מהכניסה הקרקעית, דרך העסקה הראשונה, הכניסה לחאן יונס ואז ההסלמה עם איראן. אחר כך הגיעו ימי השואה, הזיכרון והעצמאות. עכשיו, כשצה"ל כבר עמוק ברפיח, ובהנחה שהפעולה העצימה לא תארך יותר מכמה שבועות, הגיעה עת ההכרעה.

אין לקנא בגנץ. אופוזיציה משמאל מפגינה מול ביתו בקריאה שיפרוש כדי להביא בחירות, אף שאין קשר סיבתי בין השניים. אנשיו לוקחים בהחלט בחשבון שהקואליציה בהרכב המקורי שלה תאריך ימים גם אחריו. הוא ואיזנקוט חשים שאינם חלק מממשלת אחדות אמיתית, אבל יודעים שהשפעתם בכל זאת אינה שולית. בכל הנוגע להארכת המנדט בעסקת החטופים, למשל, אין ספק שקבינט רק עם סמוטריץ' ובן גביר לא היה מעניק ארכות כאלה. גלנט  היה נשאר לבד.

לעזיבה, גם אם היא בלתי נמנעת, עשויה להיות השפעה שלילית על מצבו. גנץ עצמו השיג כעשרה מנדטים בבחירות האחרונות. עוד עשרה הצטרפו אליו במאבק על הרפורמה, ועשרה נוספים במלחמה. הם בעיקר מצביעי ימין שתגמלו אותו על גילוי ממלכתיות תחת אש. אם יעזוב סביר שרבים מהם יעזבו גם הם. באופוזיציה לפיד טוב יותר. מצד שני, בקואליציה נתניהו טוב יותר: אחרת אין דרך להסביר את ההתאוששות היחסית שלו שבאה ישירות על חשבון גנץ. גם תרגיל חוק הגיוס החדש-ישן הוא גורם מעכב: מרגע שתיפתר הבעיה בחוק, בקולות 63 המנדטים של ממשלת הימין, הקואליציה תקנה לעצמה עוד שנה של שרידות. הרי לפני שנתניהו הציע את ההצעה הוא קיבל את אישור כל האדמו"רים למעט זה מסלונים. איומי החרדים לעזוב התפוגגו ברגע. מה תעשה שנה של אופוזיציה?

וכזכור אנחנו עוד במאי, לא ביוני. הלחץ הצבאי ברפיח יכול להניב תוצאות מפתיעות ולפתוח אפשרויות, המצב בצפון עלול להידרדר למלחמה. כזכור, רוב חודשי המלחמה המצב הנפשי היה שגנץ פורש בחודש הבא. 

נשיא בחנות חרסינה

"זה היה הרגע המכריע ביותר ביחסי ישראל-ארה"ב בדור האחרון", שחזר גורם מדיני בכיר את הרגע שבו בישר הנשיא ביידן על עצירת משלוח נשק לישראל. "אם זה יצליח, כל ממשלה ישראלית עשרים שנה קדימה הייתה מהססת לפעול צבאית עצמאית. אם זה ייכשל, כל ממשל אמריקני עשרים שנה קדימה יהסס לפני שיסתבך שוב באמברגו נשק".

ממשל ביידן עובר על החברה הישראלית עם מכשיר רנטגן, מנסה לאתר מקומות שבהם יוכל לתקוע את שותפיו הימניים של נתניהו בלי לעורר את זעמו של השמאל-מרכז. האמריקאים משוכנעים שהסקרים שמנבאים לנתניהו תבוסה מנבאים גם תבוסה להשקפת עולמו. ביטא זאת הסנאטור צ'אק שומר שקרא לישראלים ללכת לבחירות בהקדם כדי להיפטר מהקיצוניים והקיצוניות.

לכן התחיל ממשל ביידן בעיצומים על כמה נערי גבעות. גנץ ולפיד לא הביעו התנגדות פומבית, והשלב הבא הגיע בדמות מהלך נגד גדוד "נצח יהודה". הרציונל היה שמדובר בגדוד מזוהה פוליטית עם הימין הקיצוני. אבל משהו השתבש בחישוב, ואפילו לפיד יצא נגד המהלך. הציבור הישראלי לא רואה את צבאו כאוסף מיליציות נפרדות של מפלגות, והאמריקנים נאלצו לסגת בהם.

השלב המכריע נועד להיות הפסקת החימושים למבצע ברפיח. שוב, מישהו קרא יותר מדי פרשנויות מתורגמות מעברית. אם זה או רפיח או עסקה, חשבו בוושינגטון, וחלק ניכר ממתנגדי נתניהו כולל בתוך ממשלתו בעד עסקה, פגיעה ביכולת הישראלית לפעול ברפיח תסייע.

כאן קרה דבר מעניין: הממשל פגע בול בניתוחו את התגובות בישראל: לפיד וליברמן לא התבטאו בנושא עד לרגע זה. סוכני הממשל בהתנדבות בתקשורת ובקרב הקצונה במילואים הצדיקו את ביידן. הם צדקו באשר לתגובות בתל-אביב ובירושלים אבל שגו קשות דווקא באשר לתגובות בוושינגטון. העובדה שהאגף המרכזי במפלגתו של הנשיא יצא נגדו בכל הכוח מפתיעה; מפתיע לא פחות שעשו זאת אחרי שדונלד טראמפ התבטא נגד המהלך. בדרך כלל, ברגע שהנשיא לשעבר מביע עמדה מספיקה כדי לאחד את כל הדמוקרטים סביב העמדה ההפוכה.

המאמצים המגושמים שעושה מאז הממשל למזער את ההחלטה לעכב חימושים מעידים על עומק המצוקה האסטרטגית שנקלע אליה. לראשונה אותר השבוע בסקרים פלח מצביעים דמוקרטים שמאיים לנטוש את ביידן בגלל התנהגותו כלפי ישראל. גודלה הוא אמנם חמישית מאלה שמאיימים לנטוש בגלל שהם רואים בנשיא פרו ישראלי מדי, אבל ברור מיהם אלה שכיבוש עזה היא הסוגייה מספר אחת מבחינתם: מצביעים יהודים רפורמיים, לב ליבה של המפלגה. וכך ביידן מוצא עצמו אוחז, כמאמר השיר, חזק אבל חלש במכשיר העיצומים, או בניסוח פחות לירי: עזה תקועה בגרונו, לא לבלוע ולא להקיא.

המאבק למען הדיקטטורה

בשבועות האחרונים נשמעת בהפגנות יותר ויותר הטענה שבחסות המלחמה נמשכת הפגיעה בדמוקרטיה. זה נכון, למרבה הצער, רק לא מהכיוון שבו מקובל לחפש סכנות לדמוקרטיה. השבוע האחרון זימן לנו שורת התבטאויות מדאיגות שמעלות את השאלה אם כמה ממנהיגי המאבק למען הדמוקרטיה המהותית אינם תומכים בדיקטטורה פרקטית.

למשל האלוף במילואים יאיר גולן, בקרוב יו"ר העבודה: "ערוץ 14 הוא סכין בגב האומה", בישר בטוויטר, "מכונת רעל על סטרואידים שמזיקה לחוסן הלאומי יותר מרוב ערוצי התועבה של אויבינו. מי שנותנים לערוץ השקר, הכזב וההסתה היתר לפעול ברישיון, מי שמממנים אותו ומי שבוחרים להתארח בו – לא ירחצו בניקיון כפיהם". כמזהה תהליכים קצת מוזר שגולן משתמש כלפי יריבים פוליטיים בביטוי מתוצרת המפלגה הנאצית, "סכין בגב האומה". וכדמוקרט דגול משונה שדווקא הוא ממשיך לנסות ולסתום פיות.

חברו למטכ"ל גדי שמני השווה והעלה: הוא מחה על מדינת השב"כ שישראל משליטה בשטחים, קרא להפעיל את השב"כ נגד יריבים פוליטיים: "התוצאות של מה שפורום קהלת עושים זה תוצאות קלאסיות של חתרנות מדינית. בשב"כ יש גוף שנקרא ר"נ (ריגול נגדי). הגוף הזה חייב ביום מן הימים לחקור… אני חושב שפורום קהלת גרם לנזק בלתי רגיל. זה אחד הדברים שבנימין נתניהו אפשר, מתוך ראיה אישית".

זה עוד כלום לעומת סיעת מרצ בעיריית תל אביב, זו שהפגינה ברחובות בקיץ שעבר תחת טענת ההבל ששר החינוך יכריח ילדים להניח תפילין, פעלה לשנות בעצמה את תכנית הלימודים. הפעם נסתם פיו של חלל צה"ל, רס"ל בן זוסמן, שנפל ברצועה על הגנת המולדת. העילה: מכתב הפרידה שלו שבו כתב, "אם אני בשבי, אם נחטפתי, אל תעשו שום עסקאות. לא בשביל זה הקרבתי, לא לשחרר אף מחבל למעני, הניצחון יותר חשוב". חברי המועצה מיטל להבי ודייבי דיסטניק התגאו ברשת ש"זה" לא נכנס למערכי השיעור בת"א.

מה פשר התאווה של כמה ממנהיגי המאבק למען הדמוקרטיה לסתום פיות? מאילו מעיינות דיקטטורים נסתרים הם שואבים את הטקסטים האלה? לכבות, להחרים, לסגור ולפרק. ואולי, רק אולי, הם מבקשים להשכיח את חלקם בהידרדרות למדרון שהוביל את ישראל אל תהום שבעה באוקטובר? עשרה שבועות בלבד קודם לכן האלוף שמני הודיע שאי ההתנדבות "בהחלט זה הרס צה"ל, זה מסוכן מאוד למדינת ישראל", אמר אבל המשיך להעניק גיבוי לסרבנים: "את החיצים צריך להפנות לדרג הפוליטי". אחרי החיצים, הפנה את השב"כ.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי