סתירה סרוגה

הקול החילוני המושתק

"ראית את מי טראמפ מינה למזכיר המדינה?", התרגש מזכיר הממשלה יוסי פוקס בשיחה אחרי עוד הודעה על אוהב ישראל ניצי בצמרת האמריקאית. "כן", השיב לו ראש המפלגה בקואליציה. "חבל רק שלא נזכה לעבוד איתו יותר מדי זמן". למה, התעניין פוקס, טראמפ יפטר אותו? לא, השיב בן שיחו. אנחנו ניפול קודם.

כמעט מחצית מהכהונה הראשונה של טראמפ בוזבזה בארץ על סבבי בחירות הולכים ונגמרים. זו הייתה איוולת ישראלית איומה. זכורה במיוחד הצהרה מתוסכלת של הנשיא האמריקאי ביום שבו התפזרה פה הכנסת אחרי סבב א'. הוא כבר פנטז על יישום תכניתו, אבל לליברמן היו תכניות אחרות. כעת מדובר בחרדים. "אני מגיע לקצה גבול היכולת שלי", אמר אריה דרעי בהתייעצות ביטחונית בשבוע שעבר. "אני פה כדי לשאת יחד בנטל האחריות למרות שלא חייב, אבל יותר ויותר קשה לי". הוא התכוון בעיקר להתמהמהות עסקת החטופים, שכרוכה בפועל בסיום המלחמה.

אבל יש כאן משהו מעבר, והוא הקשר למשבר הגיוס. התסכול החרדי עולה על גדותיו בשל העובדה שהמלחמה מתמשכת בין היתר בשל הקו שדוחפת סיעת הציונות הדתית, לחיסול איום חמאס וחיזבאללה. מצד שני, ככל שהלחימה מתארכת ומתארכים ימי המילואים, פוחת הסיכוי לחוקק מתווה שיפטור אלפי אברכים. לכן, באופן אבסורדי, המאבק של מצביעי הציונות הדתית נגד החוק והדרישה להכרעת חמאס עומדים בסתירה פוליטית זה לזה.

מצביעת ימין שמחזיקה בעמדה בכירה מאוד חידדה באוזניי השבוע שהאירוע חורג בהרבה מהציונות הדתית: "התפיסה שלסרוגים נמאס והם יכריעו לגבי פירוק הברית עם החרדים לא נכונה, ונובעת מתפיסת הימין החילוני כבור וביביסטי. זה חוסר הבנה של מיליון מצביעי הליכוד. הם רבים מאלה שמאכלסים את היחידות הלוחמות, ששילמו מחיר אדיר בלחימה הזו ואתה רואה אותם במחלקות הפצועים במספרים עצומים. הם חושבים שחרדים צריכים להתגייס לא פחות מהסרוגים. גם אימהות הימין הלא דתי יושבות ודואגות – רק שאין כמעט עיתונאים שמייצגים אותן.

"הם פשוט לא חושבים שצריך לקרוע את העם עכשיו באמצע מלחמה ומבינים היטב את הרכיב הפוליטי של האופוזיציה במאבק הגיוס. ולכן אחרי המלחמה, אם הליכוד לא יטפל בגיוס תהיה לו בעיה, וזו המאסה שתכריע את הבחירות. ואם החרדים חושבים שיוכלו לסחוט אחרי המלחמה מהממשלה הבאה, הם לא מבינים מה קורה בציבור ושאין סיכוי שיקרה".

לזכות ראשי המפלגות החרדיות ייאמר שהם מבינים היטב ששום דבר טוב לא מאיים עליהם מהעבר השני של הבחירות או של המפה. אבל הם תמיד במרחק קריזה אחת של אדמו"ר אחד מפרישה.

מקלט מדיני

כשטראמפ ביקר במעון ראש הממשלה ב־2017 הוא היה קצת בהלם מהבית המיושן, לא בדיוק בסטנדרטים של הפנטהאוז המוזהב בקומה ה־86. בלפור הוא ארמון באמירויות לעומת הלשכה שממנה עובד נתניהו בימים אלה בשל איום הכטב"מים: מקלט ציבורי תת קרקעי משנות השישים, אי שם מתחת למשרד ראש הממשלה. יש הרבה סיבות טובות להיות ראש הממשלה, רמת האבזור היא כרגע לא בצמרת.

משם התקשר נתניהו בערב פיטורי גלנט אל הרמטכ"ל וראש השב"כ. בתקשורת נפוצו הערכות שבכוונתו לפטר אותם בהמשך. למעשה, נראה שהוא צלצל אליהם לוודא שהם לא מתפטרים בעצמם. בתקופה הקרובה אין לו כוונה לטלטל את הספינה, ולהם אין כוונה לקפוץ ממנה מיוזמתם.

אין זה אומר שהיחסים תקינים. פניה של הרמטכ"ל לראש השב"כ הולידה את פרשת הדובר אלי פלדשטיין. נתניהו האשים בפועל את הלוי ובר, לצד בהרב-מיארה, בפרשה ש"הורסת את חייהם של צעירים כדי להפיל את שלטון הימין". בוודאי לא חמקה מאזני הרמטכ"ל טענת נתניהו בקבינט שצמרת מערכת הביטחון התנגדה לשורת מהלכים כמו מבצע הביפרים וחיסול נסראללה. נתניהו צריך להיות קדוש כדי לא לחשוד שהעימותים על המבצע בעזה לא ישבו להלוי ובר אי שם בצד האחורי של המוח כשהותנעה החקירה. שניהם צריכים להיות תמימים כדי לא להעריך שהם סומנו. הוא לא קדוש, הם לא תמימים.

כשהאבק שוקע בהדרגה מתברר שפרשת פלדשטיין היא כנראה היחידה שתישאר עומדת מבחינה פלילית, וספק גדול אם תגיע לנתניהו עצמו. הבעיה הפלילית העיקרית שלו היא עדותו במשפט. שלשום כשל המאמץ של פרקליטיו לקבל עוד דחייה בעדותו. אבל השאלה החשובה יותר, שכמעט לא נדונה, היא כמה יעיד. עקרונית הוא אמור היה להופיע חמש פעמים בשבוע לשעות ארוכות אחר כך זה דולל לשלוש פעמים. אבל כל עוד נמשכת המלחמה יהיה בלתי נתפס לראות מצב שבו נתניהו יעיד מהבוקר עד אחר הצהריים בשני, שלישי ורביעי, כשהמזכיר הצבאי בחוץ עם הטלפון המסווג. זו ההכרעה האמיתית שבפניה ניצבים כעת השופטים.

תיקון ומינוי

שטף המינויים שעליו מודיע הנשיא ה־47 מעורר חשד שהוא הבין הרבה לפני כולם שהוא מנצח. מינוייו מייצרים בעיה לרשת פוקס ניוז: הם מרוקנים את לוח השידורים. מייק האקבי הפך לשגריר בירושלים, פיט הגסת' לשר ההגנה. לא שכולם ברשת פרו ישראלים. המגיש לשעבר טאקר קרלסון, כוכב ענק, השמיע התבטאויות בדלניות, על סף האנטישמיות. האגף הזה במפלגה הרפובליקנית מאוכזב, ובצדק מבחינתו. כמו נתניהו, גם טראמפ מינה החודש לשר החוץ צ'ילבה ותיקה ממפלגתו.

הדיל של טראמפ כלפי מפלגתו פשוט: אנשי MAGA יהיו מופקדים על נושאי פנים ואילו האוונגליסטים יהיו אחראים על ענייני חוץ. התוצאה היא בלתי נתפסת במונחים ישראליים, כמו חלום שהתגשם. משעשע – גם אם צפוי – להיזכר באזהרות שהושמעו כאן מפני טראמפ. ללב מתגנב החשד שההתנגדות של השמאל אליו אינה נובעת מהחשש שיהיה אנטי ישראלי, אלא מהתנגדות לעמדות ממשלו, שהיו ממקמות אותו עמוק בקואליציית הימין מלא-מלא. יש זרם בישראל שמייחל לקצת אהבה קשוחה, להשפלת נתניהו, לעיצומים על שריו, להתערבות בוטה בנושאים פנים ישראליים ולסיום המלחמה באמצעות לחץ חיצוני. שוב הוברר שאין דרך להכריע את המאבק הפנימי באמצעות מיקור חוץ.

ובכל זאת העולם השתנה לחלוטין מאז שטראמפ עזב את הבית הלבן. הנושא איננו ריבונות ביהודה ושומרון ולא הקמת יישובים בעזה, אף שאפילו לכך יש רוב בצמרת הממשל. הסיפור הוא איראן. טראמפ התחיל טוב כשביטל את הסכם הגרעין עם איראן, אבל שגה קשות בהיעדר רגל מסיימת – פעולה צבאית או עיצומים משתקים עד שהשלטון האירני יסכים להתפרק מנשקו ולפרק את זרועות התמנון. התוצאה הייתה שמשטר האייתולות נשם עמוק, צלל, ועלה על פני המים. בארבע השנים האלה חיזבאללה, חמאס והחות'ים התעצמו, איראן שרדה, המאבק נכשל.

כעת יש הזדמנות נוספת, אולי אחרונה בהיסטוריה, לבלום את איראן ואת הגרעין. בישראל מבינים שטראמפ מתכוון לנקוט בדוקטרינת טדי רוזוולט, מקל גדול ודיבורים רכים. הוא יגיד  לאיראנים בטון של גובי פרוטקשן שחבל על העיניים היפות שלהם. במקביל, הרוסים יתבקשו להיפרד מהם ללא סנטימנטים. יש עוד שנתיים עד בחירות האמצע בארה"ב והבחירות הכלליות בישראל. אלה יהיו שנתיים שהאזור לא ראה מזמן.

רק על עצמו

בין שאר מגרעותיה, הפוליטיקה בוזקת חומר אפרפר אפילו על הנוציים שבכוכביה. ברק אובמה היה סופר מחונן בטרם נבחר, ו"זכרונות מאבי" הוא אוטוביוגרפיה מבריקה. לעומת זאת, כרך הזכרונות הראשון שכתב על נשיאותו היה ארכני ומתיש. יאיר לפיד הזכיר ש"כתיבה היא מעשה של יושר מוחלט", אבל אובמה, כל פוליטיקאי, דואג יותר למעמדו בהיסטוריה מאשר לחירות הכתיבה.

במובן הזה, משמח לראות שליאיר לפיד עצמו זה לא קרה. ספרו החדש, "מלחמה וחלום" הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, מלאת סיפורים קטנים מההחלטות הגדולות. אומרים שעיתונאים מתחלקים לשני סוגים – אלה שהיו רוצים להיות סופרים ואלה שהיו רוצים להיות פוליטיקאים. ראש הממשלה לשעבר הוא גם וגם. כשהוא מספר מה לחש לו אובמה ("תיזהר במה שאתה מבקש כי הוא יוגשם"), מה מצויר על הגרביים של ביידן (המספר 46, כיאה לנשיא שזה מספרו), איך נראים השירותים בארמון של מלך בחריין (חמישים סוגי אפטרשייב, אם התעניינתם), איזה ספר נתניהו שאל ממנו ולא החזיר (של ניאל פרגוסון) ואיך באמת מיכל שיר בחיים (טוב, לא באמת).

קראתי בתדהמה בספר סקופ מטלטל: לפי מה שמספר לפיד, ראש השב"כ רונן בר אמר לו ערב ההצבעה על עילת הסבירות שנתניהו ושותפיו "מסכנים את בטחון המדינה, אתם חייבים לעשות משהו". יש לי תחושה שזה עוד ירוץ בערוץ 14 לא מעט זמן. מרשימה גם הכנות שבה לפיד לא מסתיר את תכניתו  – חסרת השחר במבחן התוצאה – "לתכנית מקיפה שנקראת 'כלכלה תמורת ביטחון' שמטרתה לספק לתושבי עזה אופק כלכלי שיגרום להם להתנגד לחמאס". מזוודות הכסף ומיליארדי השקלים הוכיחו שאין קשר בין עומק הרצחנות לגובה האוברדרפט ברצועה.

הפוליטיקאי לפיד מנצח בכל זאת את הסופר לפיד בניסיון להאדיר את כהונתו שלו. "אלה היו שישה חודשים בלתי נשכחים", הוא כותב, אך ספק אם הציבור זוכר משהו מהם. לפיד מאריך מאוד בתיאור הצלחות מבצע "עלות השחר" אף שבדיעבד גם הוא נתפס כעוד ניצחון פירוס זניח בדרך לתבוסת שבעה באוקטובר. הוא לוקח קרדיט על הפיוס עם מדינות המפרץ אף שהקרדיט על המהלך ההיסטורי לשלום בלי ויתורים לפלסטינים הוא מיזם מובהק של נתניהו.

ניכר מהספר כמה מפריע ללפיד ערוץ 14 ו"מכונת הרעל". באזכור העשרים הפסקתי לספור. לפיד עוד זוכר לצייצני הימין איך סיכלו לו את הדוקטורט בבר אילן בעשור שעבר, בטענות שווא על פרוטקציה וקיצור הליכים: "סערה פרצה. שופרות הליכוד צווחו ברשתות 'הונאה! הונאה!'". כאן הפוליטיקאי לפיד, שסבל וסובל קשות מהביקורת של תקשורת הימין, מכפיף את האמת לאינטרס. העניין הוא שמי שפרסם את הידיעה במקור וחגג עליה היה דווקא עיתון "הארץ". בעבר לפיד תקף את העיתון במילים קשות, ביטל את המינוי וכינה אותו "פוסט ציוני".

על רקע הסקרים לא מאירים פנים ל"יש עתיד", התחושה הראשונית למקרא אוטוביוגרפיה של פוליטיקאי היא שמדובר בהכנה לסיכום. עד שנזכרים שגם קודמו בתפקיד ראש האופוזיציה כתב ביוגרפיה מפלצתית בהיקפה, ומאז חזר לתפקיד ואינו מראה סימנים להרהורי פנסיה.