שלושה בצרה אחת

איך נקלעו האקדוחנים הפוליטיים לתלת–קרב נטול מנצחים  מה הסיכוי שהתזה של נתניהו תביס את הסוקרים * האם סער יצליח להציל את ספינתו בתמרונים האחרונים * ולמה כל ח"כ זוטר יכול לגבות היום מחיר של שר

גוש חסום

סצנת הסיום של מערכת הבחירות2021 מזכירה את סצנת הסיום של הסרט "כלבי אשמורת". שלושה אקדוחנים מנוסים – לפיד, סער ובנט – מכוונים כל אחד נשק לשני האחרים. המטרה היא השלל הגדול שעשוי ליפול בחלקם בעוד שבוע וחצי, הרבה יותר קשה לחלוקה מאשר שק יהלומים: בית ראש הממשלה.

במערבונים קוראים לזה "תיקו מקסיקני". בסוף הסצנה ההיא, שוכבים כולם מתים אחרי שפתחו זה על זה באש. ההבדל הוא שכאן, ספק אם יש למישהו כדורים בקנה: לפיד – שרוצה מאוד בתואר ראש הממשלה למרות הצניעות האסטרטגית שעטה על עצמו – לא יוכל להגיד "לא" לאפשרות להחלפת נתניהו. בנט ייפגע קשות אם יתברר שגרר את המדינה לבחירות חמישיות. סער איננו לשון מאזניים ואיננו המפלגה הגדולה. במה יש להם לאיים?

האם הקרב על ראשות הממשלה, בצהרי היום, מסייע למהפך או פוגע בו? ממעשיו של לפיד, ברור שהוא סבור שמסייע. כל עוד הציבור מבולבל ואיננו מבין מול מי מתמודד נתניהו, יתקשה הליכוד לגייס המונים אל הקלפיות. מטרתו היא לצנן את הבחירות, לא להרתיח אותן. סער סבור להפך: השבוע חדל כמעט מעיסוק בנושא היום שאחרי. הוא סבור שהערפל הזה, כולל ספקולציות על חלוקת ראש הממשלה לשתיים או שלוש חתיכות, רק מגביר את הייאוש בקרב מתנגדי נתניהו ומפחית את הסיכויים שיגיעו לקלפי.

העניין הוא שמשלושה לא בטוח כלל שייצא אפילו אחד. התחזקותה העקבית של רע"מ, על פי הסקרים אבל בעיקר על פי רשמים מהשטח, מאיימת על האפשרות שנראתה ריאלית לאורך כל הבחירות: שהגוש להחלפת נתניהו ישיג 61 מנדטים. אפילו הקפה של נתניהו עם נכבדים בדואים בתראבין, אותנטי להפליא, לא פוגע בבסיס הבוחרים של מנסור עבאס.

החרדים הרי לא יירדו מ־15 מנדטים, סמוטריץ' ישיג כנראה את הארבעה שלו, הליכוד מתייצב לכל הפחות על 28, ובדרך כלל מתחזק בתוצאות האמת. אם רע"מ עוברת והמשותפת משיגה את שמונה המנדטים החזויים לה, כל המפלגות האלה שאינן פרטנריות לממשלת לפיד־בנט־סער מגיעות יחד לשישים מנדטים. המשמעות היא שמבנט ועד מרצ, קואליציית השינוי המדוברת, לא יהיו המנדטים הדרושים להחלפת ראש הממשלה. אם רע"מ תעבור, והימין לא יתרסק בצורה בלתי צפויה, ייתכן שהשאלה היחידה תהיה אם נתניהו ימשיך לעוד כהונה של קבע, או לבחירות חמישיות. אלא אם רע"מ תחבור למתנגדיו. עבאס, לפחות, לא ידרוש את ראשות הממשלה. 

נחשול או נכשל

יש את המציאות הניבטת מכל סקר, ויש את המציאות האלטרנטיבית בליכוד. המציאות בסקרים היא שנתניהו לא ממריא: מאז הקיץ הוא נחבט שוב ושוב בתקרה של שלושים מנדטים, מאז הסתיו הבלוק שלו נחבט בחמישים, מאז תחילת הבחירות אין לו 61 אפילו עם בנט. רוב המשיבים, בכל הסקרים, אינם רוצים בו כראש הממשלה.

המציאות האלטרנטיבית של הליכוד, זו שנשמעת גם בדיונים פנימיים, הפוכה לחלוטין. נתוני הליכוד, לא כאלה שנאמרים כלפי חוץ, אלא הבסיס לתכנית העבודה של המפלגה, מעידים על ניצחון ברור: לפיהם, הפריכות – שבריריות התמיכה – של בנט וסער עצומה. הביטחון בהצבעה של הליכוד בשיא של כל הזמנים, היפוך של המגמה הקבועה שבה הימין מגיע פחות לקלפי. אצלם גנץ מתחת לאחוז החסימה, והמסקנה, תחזיקו חזק: הליכוד עומד לשחזר את הישגו מהבחירות הקודמות.

מהמחקרים האלה נגזרת כל אסטרטגיית הבחירות של נתניהו, שכללה הרדמה מוחלטת של השטח עד לתחילת השבוע האחרון, במה שנראה כמשחק לידיו של לפיד. עומד מאחוריה אסטרטג אמריקני, אהרן קליין, דמות אלמונית לקהל הרחב, שנתניהו סומך עליה בעיניים עצומות (עד כדי צינון היחסים עם יועציו שהולכים איתו שנים): סער, לפיד ובנט התישו את עצמם בזומים וכילו את תקציביהם בזמן הסגר. עכשיו, גורס נתניהו, יבוא גל ליכודי גדול, עם עשרות כנסים ועשרות מיליוני שקלים, וישטוף את מפלגות הימין הלא־ביביסיטי, שגם כך ניצבות על קרקע לא מוצקה, כמעט ללא בייס.

שורש המחלוקת המקצועית בין שתי הגישות הוא השאלה איך תופס הציבור את תפקודו של נתניהו בקורונה. הנחת העבודה המקובלת היא שהציבור יוצא מצולק משנה של מגיפה, חמוץ על הטיפול הממשלתי כמו אזרחי רוב המדינות המערביות שהלכו השנה אל הקלפי. אפקט החיסונים סייע לנתניהו להימנע מהפסד כמו טראמפ, אבל מיצה את עצמו לפני חודש. התזה בליכוד אומרת הפוך: המדינה מתעוררת רק עכשיו, הרחובות חוגגים, המסעדות והברים חוזרים להתמלא, החנויות דופקות קופה לקראת פסח. ארבעה מיליון איש עם תו ירוק מרגישים כמו תושבי הדרום ביום שבו הופעלה לראשונה כיפת ברזל: פיתוח מדעי מגן עליהם מאימת מוות. לעמיר פרץ זה נתן דלק לעוד עשור של כהונה בפוליטיקה, לנתניהו זה אמור, לפי התיאוריה הזו, להעניק עוד קדנציה. מישהו פה, עדיין לא ברור מי, הולך ליפול על האף. 

הסערה המושלמת

כשיגיעו אזרחי ישראל אל הקלפיות, הם יבחינו שעל הפתק שסימנו ת' מופיע הכיתוב "תקווה חדשה, עם גדעון סער לראשות הממשלה". בימים הפרה־היסטוריים של סגירת הרשימות, אי אז בחודש שעבר, היה בהכרזה הזו משהו נוסך ביטחון בפני המתלבטים: סער עמד אז בראש המפלגה השנייה בגודלה בסקרים אחרי הליכוד, אלטרנטיבה שלטונית לכל דבר ועניין.

מאז, הכיוון יציב: כלפי מטה. כמפלגה הרביעית בגודלה, האם יש כיסוי לצ'ק שנכתב על פתק ההצבעה? זה אינו עניין של מה בכך. מפלגות חדשות פגיעות במיוחד לשינויי מזג אוויר ציבורי, בוודאי מפלגות שסוד קיומן איננו פערים אידיאולוגיים דרמטיים, אלא הבטחה טקטית: להביא שינוי שלטוני. זה קרה, אמנם בנסיבות שונות מאוד, למפלגת המרכז של יצחק מרדכי: תנועה בראש דמויות מהליכוד, שביקשה לרשת את נתניהו וסופה שמצאה עצמה גלגל רזרבי בממשלה שהחליפה אותו.

לפיד עובד בטור, כפי שלמד מנתניהו. כרגע הוא מביא מנדטים. אחר כך בונה קואליציה. להודיע שאתה ראש ממשלה אפשר גם בעשר בלילה, אחרי סגירת הקלפיות. בנט וסער עובדים גם בטור, רק הפוך: בונים קואליציה ברדיו, מהווים לשון מאזניים בטלויזיה. כמובן, הסיבה להתנהלות הזו היא שהיכולת להכריע היא עילת קיומה של תקווה חדשה, וגם סוד כוחה.

דאגה עמוקה אופפת את מטה הבחירות של המפלגה. הקולות נוזלים שמאלה בעיתוי מכריע. בניסיון לאטום את הסדק, ניכרת ביומיים האחרונים קריצה לכנף השמאלית: סער הביע נכונות לשקול חוק שיאסור על ראש ממשלה נאשם בפלילים להתמודד, וכל בכירי המפלגה יצאו נגד שדרנים מימין שלטענתם מופעלים בידי נתניהו. הבעיה היא שיש גם אגף ימני נכבד בקרב התומכים, כזה שלא סולד אישית מנתניהו אלא פשוט התעייף ממנו, והוא עלול לברוח. זה מהלך של הכל או כלום. הספינה נוטה על צידה: היא יכולה להתאזן, אבל גם עלולה להתהפך.

ספסר השר

בזיכרון הקולקטיבי, בחירות 2013 נרשמו כניצחון מוחץ של לפיד ובנט על נתניהו. הוא איבד מנדטים, והם הרוויחו, הוא רצה ממשלה עם החרדים והם כפו עליו קואליציה בלעדיהם. עד כדי כך הובס, שמיהר לפרק את הממשלה הזו. טוב, מהירות היא דבר יחסי: שנה וחצי של ממשלה מתפקדת נראות היום כגן עדן של יציבות.

האמנם? לפיד זכה אז ל־19 מנדטים ובנט ל־12, נתונים זהים כמעט לסקרים של היום. כאז כן היום, לא הייתה לנתניהו ממשלה בלי בנט. ובכל זאת, בחלוקת התיקים, הסתפק יו"ר ימינה דהיום בתיק הכלכלה, אפילו לא אחד משבעת המשרדים הבכירים בממשלה. מפלגתו לא העזה אז לדרוש יותר מתיקי החקלאות והאזרחים הותיקים.

ואילו יאיר לפיד, הפתעת הבחירות דאז, נאלץ להסתפק בתיק האוצר. הוא לא חש שיש לו מספיק לגיטימציה ציבורית להתעקש אפילו על תיק החוץ. 

והפעם? אם חלילה יקרה לנפתלי בנט הנורא מכל, ולא יצליח לקבל את ראשות הממשלה ברוטציה, תתקוף מרה שחורה את ימינה. על פי ההערכות בכל המפלגות הגדולות, יוכלו בנט ושקד לזכות על נקלה בתיקי הביטחון והאוצר, או הביטחון והחוץ, אך הדבר עדיין ייחווה – וידווח – ככישלון.

האינפלציה הדוהרת במחירו של ח"כ בודד החלה עוד לפני תיקי נתניהו, אך הואצה מאוד אחרי שבאו לעולם. לשלושת המנדטים של מפלגת הציונות הדתית, שילם ראש הממשלה הנוכחי ב־2009 בתיק המדע והחלל. עשור אחר־כך, הוא שילם על אותם שלושה מנדטים ממש בתיק הביטחון. לחברי הכנסת שמסומנים כעריקים, משני הצדדים, מציעים בעצם ימים אלה תיקים בכירים ביותר, במפתח של חבר כנסת אחד על שר אחד. והמכרז של המדינה רק בתחילתו.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי