אילו ח"כים ימנעו משר המשפטים להתפשר על המהפכה שלו * האם הייתה רפורמה כלשהי שאותה אהרן ברק כן היה מוכן לשקול * למה ישראל חבה הרבה למשה בר סימן טוב, אבל לא 90 אלף שקל בחודש * ומדוע מצער שמאחורי צביקה פוגל לא עומד אף בוט איראני
אקטיביסטים במסכה
במוזיאון החלל בוושינגטון אפשר להכניס את הידיים לכפפת אסטרונאוטים, ודרכה למשש באבני ירח או בבקבוקי שתייה. דרך השכבות העבות הכל מרגיש אחרת: אפשר לאחוז בדברים, אבל באופן מגושם יותר, בלי לגעת ישירות.
כך, בערך, צריכים להתמנות שופטים. בלי לאחוז ישירות ברשות השופטת. עד לעשור שעבר אהרן ברק וחבריו אחזו בידם ישירות, בלי כפפות, בכל משרות השיפוט בבג"צ. התוצאה הייתה שכפול של האדם סביר שמולידיו התחתנו יותר מדי בתוך המשפחה. מתן וטו לשני האגפים בוועדה שיפר את המצב, אבל לא בהרבה. הוא גיוון מעט את בית המשפט אך במחיר של מינויי פשרה בינוניים.
הלקח מההתנהלות הכוחנית והדורסנית של ברק ויורשיו הוא שלא כדאי לדרוס מהצד השני. לא רק כי זה לא ראוי, אלא כי זה גם לא משתלם: בסוף תמיד יבוא התיקון האגרסיבי. ההצעה הנוכחית נראית מרחיקת לכת בכוח שהיא מעניקה לכל קואליציה רוב אוטומטי למינוי שופטים. רשימת המנכ"לים שמינתה הקואליציה, רובם עסקנים מפלגתיים, לא מעוררת תקוות גדולות באשר לרשימת המועמדים שתציע בשנים הקרובות לעליון.
מה כן? רוב של 6 מ־11, למשל, היה מעניק לרוב הפוליטי כוח רב, אבל עם צורך מסוים בהגעה לפשרות: עם האופוזיציה או עם השופטים. גם כך, בעשור הקרוב חלק מנציגי השופטים בוועדה יהיו סוף סוף שמרנים כסולברג או אלרון.
האם זה אפשרי? הנה הדבר המעניין: לוין, שמסומן כדמון הגדול, הוא הדמות המתונה ביותר בין הבוחשים בקלחת. בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, למשל, רצו שחוקים ייפסלו רק ברוב של 13 שופטים, אחד יותר ממה שהציע לוין; הם גם לא מוכנים אפילו לח"כ אחד יותר מ־61 כדי להתגבר על פסילה כזו. במו"מ הלא רשמי ביניהם, התחוור ללוין שהעסקה נטולת עיזים: אנשי הציונות הדתית – ומן הסתם גם דודי אמסלם – לא יסכימו לכל פשרה נוספת.
על רקע זה, אין לצפות לפריצת דרך במגעים הלא־קיימים לפשרה עם בני גנץ: האינטרס של כל הצדדים הוא חוק יסוד חקיקה שיעבור ברוב של שבעים־שמונים ח"כים בכנסת וישרטט, אחת ולתמיד, את גבולות הקבע בין הרשויות.
הבעיה היא שהמקסימום ששר המשפטים מוכן להציע לא מתקרב למינימום שמתוני האופוזיציה מוכנים לקחת. בני גנץ מוכן לפסקת התגברות ברוב של 72, שפירושה הוא ביטול מעשי של האפשרות להתגברות.
לוין לא מוכן להתפשר על רוב דחוק יותר לפסילת חוקים. בעיניו, גם השמרנים שבשופטי העליון – מינץ, אלרון, סולברג, שטיין – יושבים בתוך עמם המשפטי. בעיניו, מי מהם שלא התבטא בפסיקותיו נגד פסילת חוקים הוא אקטיביסט במסכה. איש מהם לא עשה זאת עד היום, ולוין משוכנע שאם ינמיך את הרף התוצאה תהיה שיותר חוקים ייפסלו, לא פחות. הרפורמה שלו, לפיכך, תעבור על קרבה וכרעיה, כמעט בלי שינוי. אין לו כמעט מרחב תמרון והגשר צר מאוד.
זה הזמן להתגבר
זר, לו צפה בראיונות השבוע של אהרן ברק ויריב לוין, היה סבור, מן הסתם, שיריב לוין הוא נשיא בית המשפט העליון בדימוס ואהרן ברק פוליטיקאי מכהן. לוין דיבר בטון צונן ומתון, קרא להרגעת השיח, נימק את עמדותיו. ברק, לעומתו, התלהם ונסחף, ירה סיסמאות שחלקן נטולות נימוק. "אם היו חושבים שלהרוג אותי יפסיק את הטלטלה הזו, אני מוכן לעמוד בפני כיתת יורים", השמיע הפרופסור טוקבק שבעל־פה. אחר־כך, האיש שביושבו על כס השיפוט הרחיב את חופש הביטוי עד ממדי אבסורד, הציע לסתום פיות לפוליטיקאי: את מסיבת העיתונאים של לוין ערב בג"צ דרעי הגדיר "מעשה פסול, מעשה בלתי חוקי. זה איום על בית המשפט", ואת לוין: "שר משפטים עבריין". מי שאישר לשידור ולהקרנה ולריצה לכנסת כל תועבה בשם חופש הביטוי, מגדיר מימוש הבטחה לבוחר כעבירה על החוק.
לוין, לצערו, איננו יכול לחוש מיוחד, שכן זו אינה הפעם הראשונה – וגם לא החמישית – שבה כבודו מודיע על קץ הדמוקרטיה. לא היה שר משפטים אחד בדור האחרון שלא זכה מברק למקלחת האקטיביסטית הצוננת הזו. "אלוהים, לאן הגענו", זעק ב-2018 לאחר שתש כוחו בשל כהונה ממושכת מדי של איילת שקד. "הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במדרון חלקלק ומי יודע היכן זה ייעצר… הדיקטטורה של הרוב… אם נמשיך כך נתקרב לשם".
כאשר שר המשפטים דניאל פרידמן הציע לפני עשור וחצי כמה שינויים במערכת, ברק עלה על גדותיו: "מעשיו של פרידמן לא באים לי כהפתעה, ובכל זאת הם מפתיעים אותי. אתה יודע, כך זה עם המוות: הוא אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא כהפתעה". את המצב הגדיר כבר אז "צונאמי", בליבו חש "פחד על מה שעלול להתרחש", ואז הסביר מה בדרך: "זה סיוט, זו תחילתו של הסוף".
ברק דרש לעצור את רפורמות פרידמן והבטיח ש"אחר כך אפשר יהיה לדון בשקט ובשלווה על כל נושא וכל הצעה". זמנו של ה"אחר כך" לא הגיע מעולם. במרוצת השנים נשיא העליון התנגד להצעת חוק של פרופסור אמנון רובינשטיין לקציבת זמן לפסקי דין, נעמד על הרגליים נגד שינויים בדרך בחירת נשיאי בתי המשפט המחוזיים, את בית המשפט לחוקה כינה "ג'וק שצריך להרוג כשהוא קטן", וחסם בגופו כל גיוון אנושי בבית המשפט. בפסקת התגברות הוא תמך, למה לא? אבל ברוב בלתי אפשרי של שמונים חברי כנסת. בזמנה של שרת המשפטים ציפי לבני הוא הודיע שיתפטר, חד וחלק, אם פרופסור רות גביזון תתמנה לעליון, ולשר המשפטים יוסי ביילין עשה את המוות על חוק תמים שנועד לשפר פרוצדורלית את מערכת המשפט. ביילין, שהציע לשקול את ביטול שיטת הסניוריטי, נזף לימים בברק: "המערכת עצמה מרגישה שהיא מושלמת… היא הופכת לשמרנית וקפואה בגלל ההערכה העצמית הגבוהה שלה".
שני הברקים, אהרן ואהוד, נראים כאילו הם בהתערבות סודית מי יתלהם יותר כנגד שלטון הימין. חברי הכנסת מהקואליציה, פוגל וכהן, חטאו בהתבטאויות פרועות ומטופשות השבוע נגד האופוזיציה, אך מי שמזדעזע מהן נוטה להתעלם משום מה מהצד השני: משה בוגי יעלון, רמטכ"ל לשעבר, קרא לסרב פקודה. ב־2016 שלל תקצוב ממכינה שראשיה קראו לסירוב פקודה. האם יסגור לעצמו את חשבון הבנק?
סימן לא טוב
מדינת ישראל חבה חוב משמעותי למשה בר סימן טוב. הוא היה המתריע בשער בפני מגפת הקורונה כשזו עוד הייתה רעם מתגלגל מרחוק, בינואר 2020. אחר־כך, כשכולנו יצאנו לשתות בירה, הזהיר מנכ"ל משרד הבריאות דאז שזה מזכיר לו את תקופת היוהרה שבין ששת הימים ויום הכיפורים.
מדינת ישראל חייבת לו הרבה, אבל לא תשעים אלף שקל בחודש. דרישת דרעי בשמו, כמנכ"ל משרד הבריאות החדש־ישן, לשכר כפול מזה של שאר המנכ"לים, נומקה בכך שקודמיו שהיו מנהלי בתי חולים נהנו מרציפות שכר. בר סימן טוב החזיק תפקיד בכיר ומתגמל במגזר הפרטי, ולכן הוא סבור שראוי לגמול לו על שובו לשירות המדינה.
רק מחמת הנימוס, התדהמה או השיקולים הקואליציוניים לא זרק אותו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מכל המדרגות. אם חלילה תתקבל היוזמה, מנכ"ל משרד הביטחון ידרוש להשתכר מאה אלף שקל בחודש כמו הרמטכ"ל, מנכ"לית המשרד לבטחון הפנים הבאה תבקש להרוויח כמו המפכ"ל, והדרך להשמנת יתר של המגזר הציבורי קצרה מאוד.
באגף התקציבים שממנו הגיע בר סימן־טוב, שירות המדינה הוא זכות שלא מתמצית בשיפור חשבון הבנק. ידוע שבשירות המדינה עושים הרבה ומרוויחים קצת פחות. בר סימן טוב, שהוא לבטח המנכ"ל הכי ראוי לתפקידו מכל המינויים עד כה של הממשלה החדשה, מסמל במהלכיו את שקיעת שירות המדינה. החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977. אבל זה לא המקרה הנוכחי. עריפת הראשים שהחלה אשתקד עם הדחת ראשי אגפים חובשי כיפה במשרד התחבורה ממשיכה ביתר שאת בממשלה הנוכחית עם הדחה של עובדים בכירים שעברו מכרזים בתקופת השלטון הקודם, כדי להחליפם במקורבים.
היה משעשע עד מקומם לשמוע את ראש הממשלה לשעבר לפיד מקונן על הרס שירות המדינה. הוא זה שבממשלת מעבר הטיס את ראש מערך ההסברה הלאומי של קודמו, נפתלי בנט, רק כדי להשחיל לשם איש אמונו. מנכ"לית משרד ראש הממשלה שמינה הייתה עוזרת זוטרה ביש עתיד בטרם הופקדה על המשרד החשוב במדינה. כשהציף את שירות החוץ במינויים פוליטיים הסביר ש"אם הליכוד חשב שנגיע לשלטון ונמנה אנשים שלו, אז הוא טעה", כאילו כל המשרות הציבוריות צריכות להתחלק בין מלחכי פנכה של שתי המפלגות הגדולות. באווירה שנוצרה בשירות הציבורי, כל מי שעיניו בראשו יעדיף לחפש את עתידו המקצועי בשוק הפרטי, ואם כבר נגזר עליו לעבוד בשביל הציבור – לפחות לדרוש מאה אחוז העלאה.
איפה אנשי הדממה
המכת"זיות המשטרתיות, שכה רבות דובר בהן השבוע, הופעלו עד קצה גבול יכולתן בקיץ 2019. יוצאי אתיופיה מחו על הריגתו של סלמון טקה בידי שוטר. איילון נחסם, מפגינים פרצו לכבישים ברחבי הארץ, ובסיום המהומות נמנו 83 פצועים.
מערכת הביטחון נמנעה אז מלפרסם ממצאים מטרידים שהגיעו אליה: המחאות האותנטיות של אזרחים כואבים ישראליים לובו על ידי מערך לוחמת תודעה של המשטר בטהרן. הם איתרו את הסנטימנט הנפיץ של שחורים נגד לבנים, עולים נגד צברים, אזרחים נגד שוטרים, ושפכו נפט אירני על המדורה הישראלית. אי אפשר למדוד מה היה חלקם בהעלאת גובה הלהבות, אבל אין ספק שתרמו לכך תרומה משמעותית.
אי שם באיראן בטח תגברו את המשמרות של יחידת תודעת האויב: לא צריך להיות הצ'אטבוט המדובר של GPT כדי להבין שיש כאן שריטה מדממת שאפשר להפוך לפצע מוגלתי. מאות אלפים נחשפו השבוע לסרטון של שריפת תמונתו של הרב דרוקמן זצ"ל. הרבה פחות נחשפו לגילוי שמדובר בפייק שהופץ בידי חשבון עלום שם למטרת חרחור מדנים. לא סתם, עיקר הגילויים על פעילות פייק זרה בשנים האחרונות נגעו למערכה הגדולה בין תומכי נתניהו ומתנגדיו: לפי דו"ח של פייסבוק, פעילות אירנית נחזתה לחלק ממחאת בלפור ופעלה להקצין עוד את מסריה. במקביל, הוזרק רעל במינון גבוה לקבוצות של תומכי נתניהו. אין להם עניין שנתניהו ייבחר שוב או יודח, יש להם עניין בהמשך קריעת החברה הישראלית.
ערב הבחירות הזהיר השב"כ ממשבר אפשרי בסגנון ההסתערות בוושינגטון או ברזיליה. אז, החשש היה מהטלת ספק בכשירותן של תוצאות הבחירות על רקע קרב צמוד. הודות לשגיאותיו של מחנה השינוי ולאחוז הצבעה גבוה, ההכרעה לא הוטלה בספק. מתבקש שכעת ירים השב"כ דגל אדום, או שחור, על רקע השיח המתפתח בישראל. בהזדמנות זו, מוטב שראשיו יסבירו מדוע אשתקד, כשרבני ימין אמרו "לעשות הכל" כדי למנוע את הקמת ממשלת בנט־לפיד הוציא שב"כ אזהרה פומבית חריגה, אך הוא משתתק כעת כאשר ראש האופוזיציה קורא "לעשות הכל" לעצור את מהלכי הממשלה, וגנרלים במיל' קוראים לסירוב פקודה, למרי אזרחי ולמאבק ב"ממשלת הזדון". הרי למרבה הצער, על משה יעלון, יאיר גולן, יאיר לפיד ומהצד השני אלמוג כהן וצביקה פוגל לא השתלט שום בוט אירני.
