חישבו מי שחישבו, שיקללו את האר ואת המוטציה עם הזריקות והסגרים, והגיעו למסקנה הפוליטית הבאה: תוצאות הבחירות בישראל ייקבעו בשבוע הקרוב על ידי צרפתי אחד ויווני אחד: סטפן בנסל ואלברט בורלא, מנכ"לי מודרנה ופייזר.
בשבוע הבא יתרוקנו הימ"חים של משרד הבריאות: כל החיסונים שנותרו משוריינים למנה השנייה של כשני מיליון מוזרקים. אם לא יגיע עוד משלוח, יתרחב מעגל המחוסנים לכל האוכלוסייה רק בפברואר. המשמעות: עד אמצע מרץ, מועד שיש לו חשיבות מסוימת עבור ראש הממשלה, התחלואה בישראל תמשיך להיות גבוהה. אפילו סגר נוסף הוא אופציה.
לעומת זאת, אם יוקדמו המנות ממודרנה או מפייזר, ובכפוף לשימון נוסף של מכונת החיסונים הישראלית שיאפשר לחסן כל יום 200-250 אלף איש, יחוסנו בפברואר לבדו עוד שני מיליון ישראלים, ובמרץ יחוסנו כולם.
זה ההבדל בין שתי מציאויות שונות לחלוטין: ישראל אחת תסיים באחד במרץ, פחות או יותר, לחסן את כל האוכלוסייה הבוגרת. בתי הקפה והמסעדות ייפתחו, בתי הקולנוע, אולמות התרבות, אצטדיוני הכדורגל (גם אם באופן חריג רק מעל גיל 18, לאור האיסור לחסן ילדים). היא תחגוג אביב ישראלי משוגע כשהעולם יטבע בקורונה. נתניהו ידהר על ההצלחה כל הדרך אל כהונה שישית.
ביקום מקביל שבו אין מספיק חיסונים, ישראל שנייה תמשיך להיאנק תחת הקורונה, וגם אם תיהנה מיתרון מסוים על שאר העולם הוא יהיה בנקודות ולא בנוק אאוט. השרים ימשיכו להתקוטט, מערכת החינוך תיפתח ותיסגר לסירוגין, האכיפה תמשיך לא להתקיים באוטונומיות הישראליות. מערכות בחירות הוכרעו בעבר בבור בקריה, עכשיו הן תוכרענה על קיומו או היעדרו של בור המזרקים בינואר.
הסטטיסטיקה העולמית חדה וחותכת: ג'סינדה ארדרן דרסה את יריביה בדרך לכהונה שניה כראש ממשלת ניו זילנד בזכות ניצחון ברור ומובהק על הקורונה. טראמפ הפסיד כהונה שנייה בטוחה בגלל תבוסה מוחצת לנגיף. נתניהו הגיע לארבעים מנדטים בסקרים אחרי שכמעט מיגר את הקורונה במערכה הראשונה באפריל, ונחתך לשפל של עשרים ומשהו מנדטים אחרי התפרצויות הסתיו והחורף. שלומו קשור בחוט אל שלום החיסון. היריב האמיתי שלו הוא ה־R, לא סער.
בתחילת השבוע נראה היה שהדיווחים על מחסור קרב הם מניפולציה פוליטית, שתצייר את נתניהו כמושיע כאשר יגיע המשלוח. כפי שנראה כרגע, זה איננו המצב: הדרמה הבין־יבשתית נמשכה לאורך כל השבוע בשיחות בשעות לילה מאוחרות, שעות ישראל. נתניהו שוחח איתם לפחות בראשון, בשני ובשלישי. מה הסיכוי שבעשרת הימים הקרובים ינחת כאן מטוס עם כמה מיליוני חיסונים? הנה תחזית מעודכנת: חמישים־חמישים.
שלא מן המניין
אביגדור ליברמן לא היה מנסח זאת טוב יותר, גם לא יאיר לפיד: "עם כל הכבוד, לא יהיה דין שונה בבני ברק… במשמרת שלי כראש הממשלה לא יהיה מצב שתלמידי החינוך הממלכתי בבית בעוד שלימודים מתקיימים בחינוך העצמאי. אצלי תהיה שותפות ולא סחטנות". הכותב הוא נפתלי בנט, יו"ר ימינה. המפלגה שהייתה עד לאחרונה אבן מאבני הימין, בלוק מבלוקיו.
בנט מכוון לפלח מצביעים נוטף עסיס שהוזנח מסיבות קואליציוניות: מצביעי ימין שאינם מאושרים מהדומיננטיות החרדית ותולים בהם חלק נכבד מהאשמה בסגר. נתניהו חושש מהחרדים בגלל שבלעדיהם הוא יכול לארוז את חפציו מבלפור; סער לא מדבר נגדם כי בלעדיהם יתקשה להיכנס לבלפור. ליברמן מדבר נגדם אבל איבד את רוב אחיזתו בימין. בנט לוקח פה סיכון, אבל מחושב: המציאות הפוליטית הפכה אותו ללשון המאזניים של הבחירות הקרובות. בלי החרדים עשויה לקום קואליציה, בלעדיו, על פי הסקרים – לא. הוא מאמין שאם יהיה חזק מספיק, החרדים ימחלו על עלבונם ויבואו.
גם הקו החדש מקשה על המשך הריצה המאוחדת של פלגי הציונות הדתית. בצלאל סמוטריץ' בונה על מנדט וחצי מהחרדים, המאוכזבים מהנהגתם הרופסת ומזדהים עם המסרים הימניים־חרד"ליים שלו. בנט מתכוון לאמץ דווקא קו ביקורתי כלפי חוסר המשילות במגזר החרדי. יחד זה לא הולך.
סמוטריץ' ובנט מתקוטטים כרגע על עקרונות נעלים הרבה פחות מאשר המתווה המועדף לשילובו של המגזר החרדי: הראשון רוצה ארבעה מקומות בעשירייה, השני מוכן לתת שניים. כל שאר הידיעות הדרמטיות – מחבירה של הרגע האחרון לבני גנץ, דרך מו"מ עם גדעון סער וכל מה שבאמצע, הם מנופים במשא ומתן. בימין החדש עדיין זוכרים את אפריל 2019, הפעם היחידה שבה הלכו עם הלב ונפרדו מהחרד"לים. לגבי בני גנץ, הדבר דומה לחתונה של צעיר נאה עם קשישה מופלגת ומיליונרית: הם לא רוצים אותו, אלא את עשרים מיליון השקלים בקופתו. אם יפרוש מהמירוץ וינדב לבנט בצוואתו הפוליטית את הכסף, אולי יהיה על מה לדבר.
אקסטרה שמאל
ההנחה שבסוף, איכשהו, יסתדר הפאזל בשמאל, מתעלמת מהעובדה שכמו בחדר ילדים ממוצע, שוכנות באותה קופסה הרבה חתיכות מכמה פאזלים, וחלק מהחתיכות הלכו לאיבוד מתחת למיטה.
דני יתום הקים השבוע רשימת גמלאים, משה בוגי יעלון וחלומות הגדולה שלו תופרים עכשיו מפלגה של מחאת בלפור, ירון זליכה ונאומיו המתלהמים אוספים בוחרים שנמאס להם מהפרצופים המוכרים והפוליטיקה המעייפת, עפר שלח ממשיך לצרף מועמדים כאילו אין אחוז חסימה בעולם ומפלגת העבודה מתה כפי שחיה – בערעורים לבתי משפט. וזה עוד בלי לספור את רון חולדאי, בני גנץ ומרצ. ככלכלן, זליכה אולי יוכל להסביר לתלמידיו את הפלא הזה: בדרך כלל, תחרות פרועה מתפתחת בין חברות מסחריות כשיש נתח שוק משמעותי לכבוש. פה, על עשרים מנדטים בערך מתחרות שמונה מפלגות, והספירה נמשכת. לא צריך להיות גאון כדי להבין איך זה ייגמר.
גנץ טרק את כל דלתות האיחוד בגוש שלו; חולדאי, בסך הכל שני מנדטים מעל אחוז החסימה, ייבא רק השבוע שר משפטים וסגן רמטכ"ל, לא סימן שפניו לאיחוד. ניצן הורביץ, צרוב מההתעללות הנפשית שחווה מסתיו שפיר ואהוד ברק יעדיף לפרוש מאשר לשמש שוב קביים לרשימות כושלות. הבחירות האלה תוכרענה לא בצמרת אלא בקרב תחתית, נגד הירידה.
יש סיבה עמוקה יותר לפיצולי הפיצולים האלה. למרות נחיתות מספרית בולטת בדעת הקהל, השמאל־מרכז הישראלי הצליח לכפות על נתניהו שלוש תוצאות תיקו רצופות בגלל התנהלות אסטרטגית חכמה. הוא לא בזבז אפילו קול אחד תחת אחוז החסימה, בעוד הימין זרק לפח בעשור האחרון 16 מנדטים. אבל בוחרי השמאל – ומי שרוצים להיות נבחריהם – מאסו בהצבעה האסטרטגית. במקום מפלגת סופרמרקט אחת גדולה שלא אומרת שום דבר, הם מקבלים עכשיו אוסף של רשימות בוטיק תת־נישתיות. גודל האגו כקוטן ההצבעה. לו היה מנהיג למחנה הוא יכול היה לחבר לבלוק טכני שמן, מים ודיאט קולה. אבל הסקר האחרון מעלה שהמועמד הבלתי מעורער לראשות הממשלה בגוש, שמוביל בבטחה על היתר עם 33 אחוז, הוא מר "לא יודע/מסרב להשיב".
נשיא ותהייה
בכל מקרה, דבר אחד בטוח. ב־2021 תהיה עוד מערכת בחירות: מתישהו, בין עשרה באפריל לתשעה ביוני, תתכנס הכנסת הבאה לבחור את הנשיא האחד־עשר של מדינת ישראל. ייתכן שזה יהיה הדבר המשמעותי היחיד שתזכה לעשות.
אם הסקרים מדייקים, יש סיכוי שבחירת הנשיא, אירוע חגיגי אך לרוב חסר משמעות פוליטית של ממש, תהפוך לדרמה של ממש. בשבעה באפריל, לכל המאוחר, אמור הנשיא ריבלין להטיל את הרכבת הממשלה על המועמד בעל הסיכויים הרבים ביותר. אם יעמדו לרשות אחד מחברי הכנסת שישים ואחד ממליצים, לריבלין לא יהיה שיקול דעת. אבל לפי שעה נראה סביר שאיש מראשי המפלגות לא יזכה במספר הדרוש. במקרה כזה, כפי שנכתב כאן כבר לפני כמה חודשים, ראוי לזכור עובדה אחת: הנשיא הספציפי הזה לא העניק לראש הממשלה הספציפי הזה את המנדט מאז שהוגש כתב האישום בתיקי האלפים. נתניהו הצהיר אמונים במאי האחרון כראש הממשלה רק בגלל שגנץ וחבריו לכחול לבן העניקו לו את החתימות, בהליך חוקי נפרד שאיננו כרוך בהטלה אקטיבית מצד הנשיא. זה יהיה קריטי במיוחד אם יתברר שנתניהו הגיע קרוב ל־61, ויוכל להקים ממשלת מיעוט בתמיכת חיצונית של רע"מ: בידי ריבלין תעמוד אז היכולת, ממש בערוב ימי נשיאותו, לחסום את המהלך.
יושב־ראש הכנסת יריב לוין, נאמנו של ראש הממשלה, יכול להקדים בחירות למכה: בידיו הסמכות לקיים את הבחירות לנשיאות כבר בראשית אפריל, בשבוע של הטלת ההרכבה. מאותו רגע, ריבלין יהיה הנשיא היוצא, וייחשב ברווז צולע. זה יכול לעבוד לכל כיוון: להקל על ריבלין להעניק לנתניהו את האפשרות להרכיב את הממשלה גם בלי 61; או להפך – להתבצר בעמדתו הנוכחית ולפרוש במצפון נקי, כאשר שלל מנאשם בשוחד את היכולת לשבת בבלפור. אם מצפונו של האזרח ריבלין יתנגש עם חובותיו של הנשיא ריבלין, יש גם אפשרות שלישית: הוא עשוי להקדים את סיום כהונתו בכמה שבועות. במקרה כזה, אל תעצרו את נשימתכם במתח באשר למה שיעשה ממלא מקומו – אותו יריב לוין.
אם, כמו שארע בחלק מהסיבובים הקודמים, תוטל ההרכבה על מועמד אחד, ואז על מועמד שני, האירוע עשוי להסתבך עוד יותר, ולערב שני נשיאים בתהליך אחד: האם פתרון לפלונטר יהיה ריצה של נתניהו עצמו לנשיאות? כזכור, לא מזמן השיב למי ששאל אותו על כך: "אם כבר כלא אז עדיף את המקור". לא משנה מי ייבחר, זה יהיה סרט מתח: נשיא המדינה החדש, שנכנס לתפקידו בתשעה ביולי, ימהר כשתיאלם תרועת החצוצרות במליאה, עם שיירת הסוסים והאופנוענים החגיגית, אל משכנו החדש – כדי להעניק את המנדט למישהו, ולמנוע בחירות חמישיות.
